"בעל בהזמנה" (Wicker), סקירה

היה הייתה פעם, בכפר קטן, דייגת בודדה. בכל יום יצאה אל הנהר עם כליה השונים ודגה דגים מגוונים, מביאה אותם אל הכפר על מנת למכור אותם לשאר אנשי הכפר. אבל הדייגת לא הייתה באמת חלק מהכפר, בו לכל אחד יש תפקיד ומעמד ברור, מערכות יחסים ברורות ומשפחה. היא חיה לבדה בבית קטן בפאתי הכפר, ולמרות הקנטות ויחס לא נעים משאר התושבים, הדייגת מגיעה למכור את מרכולתה ולהשתתף בשלל הטקסים והמנהגים של המקום. אבל בדידותה של הדייגת גוברת, ואחרי עוד טקס נישואין של בחורה צעירה, בו היא משתתפת ומקבלת את הסימן כי היא הבאה להתחתן, היא מחליטה לפנות לקולע הסלים ומבקשת ממנו שיכין לה בעל מקש. הוא מסכים וכחודש לאחר מכן מופיע בעל עשוי נצרים – והשניים מתחתנים. הנישואים של הדייגת ובעל הקש פורחים, אבל לא כולם בכפר מקבלים את מערכת היחסים הזו, שגורמת לשלל תגובות ותרחישים לא צפויים בכפר.

זהו סיפור הסרט "בעל בהזמנה" (Wicker), שיוצא עתה לבתי הקולנוע ברחבי הארץ, אחרי שעשה את בכורתו בפסטיבל סאנדנס בתחילת השנה. מדובר בסרטם השני של צמד הבמאים אלכס יוסטון פישר ואלינור ווילסון (״תצילו את עצמכם!״), שגם כתבו את התסריט המבוסס על סיפור אגדה קצר מאת אורסולה ווילס. ולא סתם בקרדיטים בוחרים לציין שמדובר בסיפור אגדה או מעשייה, שכן כך הסרט מרגיש, מתנהל ומתנהג – כאילו מישהי מצאה איזו אגדת עם שכולם שכחו ממנה, איזו פיסת טקסט של האחים גרים או מי מדומיהם, בדרך לסרט קולנוע. זה מורגש בכל נדבך, החל מהכפר הקטן שמרגיש שהוא כל היקום והקיום כולו, האנשים חסרי השמות שקוראים להם בשם תפקידם בכפר, מהחייט ועד הקצב ושוטף הבקבוקים ועד אשת החייט ובת הרופא. התפקידים המגדריים, השפה, המנהגים שדומים לדברים מסוימים בעולמנו שלנו אבל עם טוויסט, וכמובן, המימד הפנטסטי והקסום שלא מקבל ממש הסבר אלא פשוט קיים ומקובל על כולם. כל אלו תורמים להרגשה שאנחנו צופים בסיפור מעשיה שקם לתחיה.

ההרגשה הזו הופכת את הצפייה למיוחדת ושונה, כמו משב רוח מרענן ולא צפוי. לא רק שמדובר לכאורה בסיפור אגדה, אלא שהוא מרגיש כמו אחד שמעובד למסך בלי סינונים והתאמות לקהל הצעיר, בסרט למבוגרים בלבד באופן חד משמעי. הוא מיני, גרפי ואפילו גס, ומכאן מגיעים רוב הרגעים בהם הקהל שאג מצחוק. מדובר בסרט מאוד מצחיק, שמשתמש באופן נהדר בסיטואציות המשונות והמגוונות שעולות באופן טבעי מתוך סיפור העלילה על מנת להנחית בדיחות ורגעים שנעים בין עדינות לוולגריות, וברוב המקרים זה עובד. נדיר לצפות בסרט שמצחיק באופן הזה אולם שלם בקול רם וכל-כך הרבה פעמים.
"בעל בהזמנה" הוא גם סרט פנטזיה, גם סרט רומנטי וגם קומדיה, והוא מצליח להיות כל אחד מהם באופן יחסית שווה ולשלב ביניהם באופן מעולה. צריך לבוא עם ראש פתוח מכיוון שמדובר בסרט בכלל לא רגיל, כזה שלא נתקלים בו לעיתים תכופות. אבל אם מצליחים להיכנס לראש שלו, לאווירה ולעולם המיוחדים שהוא מייצר – מקבלים חוויה קולנועית כיפית וסוחפת מאוד.

מעבר לרגעים הקומיים המעולים, הסרט מצליח לייצר גם סיפור רומנטי לא רע בכלל, אחד שהוא נוגע ללב כמו שהוא משונה, משעשע כמו שהוא עצוב, ובעיקר מאוד לא צפוי. גם הפן הרומנטי נוטה לא מעט לכיוון הקומי והוולגרי או המיני, אבל יש בו מספיק רגעים יפים ועדינים על מנת שהוא יהיה מרגש ואפילו אמין. וזו משימה לא פשוטה כשאחד מבני הזוג עשוי מקלעת נצרים ולא מתנהג כמו שאר בני האדם בסרט, אבל יש בו כל-כך הרבה רגש ויופי שהוא מרגיש לעיתים אמיתי יותר מכל שאר הדמויות. התסריט של יוסטון פישר ו-ווילסון לפעמים מרגיש נמהר מדי ולפעמים חסרים בו עדינות ותחכום, אבל הוא מצטיין בכתיבת דמותו של בעל הקש ומערכת היחסים שלו עם הדייגת, ובעיקר עבודת הדיאלוגים בו מצוינת ומייצרת המון רגעים מצחיקים ומעוררי מחשבה או סתם יפים.

הדבר שייצר אחרי הרבה שיח סביב "בעל בהזמנה" הוא כמובן איש הקש. כפי שכבר כתבתי, הוא כתוב מעולה, אבל איזה כיף שזה לא נגמר שם והעיצוב הויזואלי שלו מצוין גם כן. כל פרט ופרט בעיצובו נראה מהמם והתוצאה הסופית היא משהו באמת מיוחד שמצליח להראות חדש ומקורי. ובכלל, כל הצד הטכני נהדר; זה נכון לגבי המוזיקה הקסומה של אנה מרדית', עיצוב התלבושות והתפאורה המדויקים ועיצוב הסאונד המפתיע. אבל מעל כולם עומדת עבודת הצילום של זוכה האוסקר האהוב עליי במיוחד, לול קראולי, שותפו הקבוע של בריידי קורביי שצילם לו את סרט השנה הקודמת שלי, "הברוטליסט". הוא ממשיך להוכיח ב"בעל בהזמנה" שהוא אחד הצלמים היחודיים והמבריקים שעובדים כיום, וזו מחמאה רצינית שכן עובדים בזמנים אלו כמה צלמים מדהימים ומשובחים במיוחד. קראולי, יחד עם צמד הבמאים כמובן, נותן לסרט הרגשה אמיתית של סיפור מעשיה קולנועי, והפן הויזואלי של "בעל בהזמנה" הוא סיבה משמעותית ללכת לראות אותו על מסך גדול בבתי הקולנוע.

דבר נוסף בו מתהדר "בעל בהזמנה" הוא הקאסט המשובח, אותו מובילה אוליביה קולמן החד-פעמית, שבאמת לא משנה מה היא עושה, איזה תפקיד או איזו דמות ובאיזה סרט, היא תמיד אדירה ואי-אפשר להסיר ממנה את העיניים. זה לא שונה בסרטה החדש, וגם פה היא הופכת באופן טוטאלי לדייגת הבודדה והוולגרית שאי-אפשר שלא לאהוב. מולה, קבור בתוך ערימות קש, עומד אלכסנדר סקארסגארד הנהדר, שמצליח להתגבר על כל הקש הזה ולהעניק הופעה רגישה ויפה ומדויקת. עבודת העיצוב בשילוב עם עבודת המשחק של סאקרסגארד מצליחים לגרום לשחקן להראות כמו עצמו ולתת לו את הבמה לתת הופעה שהיא מעבר לפיזית. גם אליזבת' דביקי, שחקנית שאני אף-פעם לא יודע אם אני באמת מחבב או לא, נותנת הופעה טובה וכיפית מאוד בתור אשת כפר נבזית, ויש כאן עוד תפקידים קטנים אבל זכירים וטובים מאוד של פיטר דינקלג' בתור קולע הסלים המסתורי וריצ'ארד אי. גרנט בתור הרופא הגרוע בעולם.

יש ב"בעל בהזמנה" מספיק דברים טובים ומיוחדים, מספיק רגעים מצחיקים ונוגעים ולא צפויים ומספיק איכויות שונות על מנת לחפות על בעיות מסוימות בתסריט ובקצב שלו ועל מנת להיות סרט ששווה לצאת עבורו מהבית וללכת לצפות בו. הוא מייצר עולם שלם בתוך כפר קטן, עם שפה ומנהגים ודמויות משונות, באופן אמין שמזמין את הצופים להיכנס ל-105 דקות לסטייט אוף מיינד אחר, לחוויה קולנועית שגם אם היא איננה מושלמת או חפה מפגמים, מצליחה לקחת אותך למקום שונה לגמרי, שמשכיח לחלוטין את העולם האמיתי שבחוץ. זה קורה בזכות המון אלמנטים קולנועיים שונים שמתחברים ביחד באופן מרשים, וכשבריחה כזו מהמציאות קורית באופן הזה כמו כאן, זה מספק נורא ומשכיח כל מני דברים קטנים בדרך שאולי פחות עבדו.

/// תודה ליח״צ על התמונות באדיבות סרטי יונייטד קינג