• סרטים חדשים: ״מלך האריות״ שואג דיגיטלית
  • פרסי אופיר 2018: מחשבות אחרי הכרזת המועמדים
  • פרסי אופיר 2019: רשימת המועמדים המלאה
  • פרסי אופיר 2019: פרידה משלב א׳ של התחרות
  • אויב בטווח אפס
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של ירושלים 2019
  • מלך האריות
  • בישראל מחכים ל״מידסומר״, סרטו של ארי אסטר
  • מתכוננים אל ״מלך האריות״ בגרסת 2019
  • פרסי אופיר 2019: החמישיות של סריטה
  • ״דמוקרטיה על סף תהום״, סקירה
  • ״הצלילה״, סקירה וניתוח
  • כמה תלונות שאי אפשר יותר לשמוע על נטפליקס
  • פרסי אופיר 2019: של מי האופיר הזה בכלל
  • ״המתים אינם מתים״, ניתוח קצר והצעה לפרשנות
  • ספיידרמן: רחוק מהבית
  • סרטי 2019 - סיכום המחצית
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2019
  • ״המוסד״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2019

"אליסיום", סקירה

9 באוגוסט 2013 מאת Yaniv Eidelstein

אשתדל להיות מתחשב בסקירה על "אליסיום" (Elysium). זה לא באמת סרט גרוע, ואפילו לא גרוע מסוגו. זה מד"ב לא רע, מרשים לפרקים, ואם מכבים את המוח, אפשר לצפות בזה וגם ליהנות; אבל אם חושבים לרגע על הפוטנציאל שהתבזבז, עלולים להתאכזב. מרה. כדי לשמר אפשרות כלשהי של ערב מהנה עם הסרט הזה, כדאי להשאיר את השכל בבית. לא התאכזבתי מ"אליסיום" כי ידעתי עם מי יש לי עסק. סרטו הקודם של הבמאי ניל בלומקאמפ, "מחוז 9" (District 9), היה האכזבה האמיתית; הפעם כבר הייתי מחוסן.

אם נחזור לרגע ל-2009 – הטריילרים של "מחוז 9" היו מדהימים. זה נראה לי כמו סרט מד"ב שכמוהו עוד לא ראינו. לא פלישה של חייזרים מאיימים שבאים להכחיד את האנושות, כמו שראינו כבר אלף פעם; אלא ספינת חלל מלאה בחייזרים אומללים, פועלים שחורים, שנקלעים בטעות לעיר יוהנסבורג ונכלאים מיד במחנה פליטים ע"י צבא מופרט שהוא למעשה תאגיד נשק בינלאומי. שבירת המוסכמה, והעובדה שדרום אפריקה רחוקה גיאוגרפית מהוליווד (וקרובה למחנות פליטים אמיתיים לגמרי) גרמה לי לקוות שזה יהיה סרט מד"ב עם מודעות פוליטית, כזה שיגיד משהו על הפרטה, ועל יחס המערב לעולם השלישי, במסווה של סרט פופקורן. המציאות הייתה שונה. הפופקורן היה שם, אבל אלגוריה חברתית ופוליטית – לא כל כך. בלומקאמפ התגלה כאשף בכל הנוגע לפעלולים, עיצוב יצורים וספינות; אבל לא בדיוק כבמאי שמעוניין (או מסוגל) לעורר מחשבה אצל צופיו. במקום קונטרה לנוסחה ההוליוודית, קיבלנו את אותה נוסחה ובגדול.

"אליסיום", סרטו השני של בלומקאמפ, הוא כמעט רימייק של "מחוז 9"; אותה גברת בשינוי אדרת. גם הפעם זה עתיד דיסטופי, ללא חייזרים אבל עם אנדרואידים, ועם פערים חברתיים מזעזעים. כדור הארץ הוא שכונת עוני אחת גדולה, מיליארדי בני אדם חיים בצפיפות איומה תחת דיכוי של רובוטים אלימים; בינתיים, עשירי העולם הקימו לעצמם את "אליסיום", תחנת חלל ענקית שכולה קאנטרי קלאב אחד גדול. שם הם חיים בכיף, מקבלים טיפולי ספא ולא מזדקנים לעולם, בזמן שיתר האנושות נרקבת על כוכב הלכת המזוהם. גיבורנו, בגילומו של מאט דיימון, חי על פני השטח, בזבל, וחולם להגיע לאליסיום באחד הימים. לשם כך הוא עובד בעבודה שחורה, כפועל במפעל לייצור רובוטי שיטור, אותם אלה שמתעללים בו מחוץ לשעות העבודה. הוא חוסך לכרטיס לאליסיום, אבל הנסיבות ייאלצו אותו לקחת כמה קיצורי דרך. לצורך העניין גם ישתילו לו שלד-חיצוני רובוטי שמעניק לו מעין כוחות-על.

אז כן, בבסיסו, "אליסיום" הוא סיפור על מלחמת מעמדות, עניים טובים שנלחמים נגד עשירים רעים למען צדק חברתי; אבל בואו נודה בזה: כמו "מחוז 9", גם "אליסיום" הוא בסך הכל תירוץ לעיצובים עתידניים מגניבים ולהמון המון אקשן. כלי נשק חכמים, אנדרואידים נוצצים, ספינות חלל – הכל ממש ממש מגניב. כשמאט דיימון בחליפה רובוטית הולך מכות עם אנדרואיד חמוש, זה קרב בן זונה. לאחד הרעים העשירים יש אפילו חללית בוגאטי, בשם אלוהים! הבעיה היא שזה קצת פחות סרט וקצת יותר משחק מחשב.

שרלטו קופלי, השחקן הראשי ב"מחוז 9", חוזר כאן בתור הנבל. בסרט הקודם הוא נתן הופעה מעולה, כנציג הממסד שמוצא את עצמו בצד של המדוכאים; אבל ב"אליסיום" יש לו תפקיד עם קצת פחות עומק, בלשון המעטה. פחות עומק גם ממשחק מכות ממוצע. מצויד בגוף שרירי עם שתלים רובוטיים ובמבטא דרום-אפריקאי כבד, קרוגר הוא אחד הנבלים הכי פחות מורכבים מאז ימי הסרט האילם. כשהוא חטף את אהובתו של הגיבור ואת בתה הקטנה, אני די בטוח שהוא סילסל את שפמו בהנאה.

elysium2

שרלטו קופלי: לפני ("מחוז 9", מימין) ואחרי ("אליסיום")

גם ג'ודי פוסטר נותנת הופעה מגוחכת למדי, אבל בנסיבות שונות לגמרי. פוסטר מגלמת את דלקורט, שהיא… שרת ההגנה של "אליסיום", או משהו בסגנון. זה לא כל כך מוסבר בסרט (מעניין שהיא שרת הגנה של תחנת חלל בלתי-מוגנת לחלוטין. למרות שכל האנושות כמהה להגיע ל"אליסיום", אין שם אפילו רוגטקה להגנה מפניהם). את הסרט מעבירה פוסטר בחליפות ארמאני, במתן נאומים חוצבי להבות ובתככים להדיח את הנשיא (שוב, לא ברור הנשיא של מה. המבנה הפוליטי של העולם הזה הוא תעלומה). משום מה, תנועות השפתיים של פוסטר לא תואמות את הפסקול במשך כל הסרט; ניכר שכל השורות שלה דובבו מחדש. לפי שמה הצרפתי של הדמות, והמשפטים שהיא אומרת בצרפתית פה ושם, אני מנחש שבמקור היא דיברה במבטא צרפתי כבד, ושהוחלט להחזיר אותה לקול אמריקאי רגיל בעקבות מחאות הצופים בהקרנות מבחן. דווקא במבטא הדרום-אפריקאי של שרלטו קופלי לא מצאו לנכון לגעת. ועל הרגע הכי מגוחך בסרט אסור לכתוב, כי זה ספוילר; אבל זה הרגע שבו מאט דיימון רואה סוף סוף את האור. זה רגע ממש, ממש, ממש אידיוטי. רמז: זה קשור להיפופוטם.

לפני כמה חודשים כתבתי כאן על "אבדון" שאם אתם צריכים לקחת אחיין בן 12 לסרט המד"ב הראשון שלו, זו בחירה לא רעה. זה נכון גם לגבי "אליסיום". יש פה כל מה שצריך: קצת דיסטופיה, קצת דיכוי, קצת רובוטים, קצת אקשן, קצת גאולה בסוף. מצד שני, אתם גם יכולים פשוט לשחק איתו Tekken. התוצאה תהיה די דומה.

elysium3

תראו איזה אמצעי דיכוי מגניבים!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.