• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • סיכום שנת תשע״ז בקולנוע הישראלי
  • אימת החודש - ספטמבר 2017
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

"הבית הדומם", סקירה

10 באוקטובר 2011 מאת אור סיגולי

La Casa Muda, "הבית הדומם" בשבילכם, הוא סרטו הראשון של גוסטבו הרננדז. הוא גם חלק מתכניית פסטיבל חיפה המתקרב והוא גם נציג אורוגוואי לאוסקר הסרט הזר. בנוסף לכל אלה, זה גם הסרט הכי מפחיד שראיתי בשנים האחרונות – ברמת הלישון עם אור במסדרון אחר כך – ועדיין מצליח להיות ממש ממש מעצבן.

כדי לקרוא הסבר מפורט אך נטול ספויילרים תלחצו על זה:

נתחיל רגע מהסוף. זוהי קריאה לכל חובבי האימה האמיתיים בארץ: עלו לפסטיבל חיפה כדי לראות את הסרט הזה. פחות בגלל שזוהי איזשהי יצירת מופת חד פעמית, אלא יותר בגלל שלתושבי ישראל יש מעט מאוד הזדמנויות לראות סרטים מהסוג הזה בקולנוע. רוב סרטי האימה שמוקרנים בקולנועים המקומיים הם סרטי סלאשרים אמריקאיים שמפחידים בעיקר מי שלא ראה סרטים בחייו. אבל סרט בסגנון "הבית הדומם" הוא חוויה נדירה. תאתגרו את עצמכם. הסרט הזה מפחיד.

את רוב הנקודות שלו מרוויח "הבית הדומם" כי הוא לא מגעיל. בשונה מרוב סרטי "האימה" שאנחנו נתקלים בהם, הסרט לא פונה לביתור/עיוות/כריתת/תלישת איברים. זה לא שיעור באנטומיה. מצד שני, את כל הנקודות האלה הסרט מפסיד מכיוון שהוא כולו רוכב על שטיק אחד. וזהו התעלול הישן ביותר בספר: "המסדרון החשוך". מדובר בשעה וקצת של בחורה הולכת בבית נטוש וחשוך עם פנס קטן. לפעמים זה מרגיש פחות כמו סרט ויותר כמו רכבת שדים, אבל הדבר הכל כך מעצבן הוא שזה עובד.
ההצמדות הכל כך קלינית לטריק הכי משומש בז'אנר האימה – אפקט ה"בו!" – מגיע פה לשיאים כאלה שזה די בטוח שיוצרי הסרט נכנסו לעניין במודע ולכן זה עוד הופך את העניין לנסלח. הרננדז השתמש במצלמה חכמה ועיצוב סאונד מורט עצבים כדי להכניס את הצופה שלו למצב קטטוני. יש מחשבה מאחורי הסרט הזה ולכן זה קצת מוסס את הציניות שלי כל פעם שהגיבורה פותחת עוד דלת למרות שדחיל ראבאק, מי עושה דברים כאלה?
האמת שזה באמת הפריע לי – תראו, אנחנו כבר מזמן לא מצפים מגיבורות של סרטי אימה לאיזשהי אינטליגנציה בסיסית. בסדר, זו קלישאה של הז'אנר ואני הולך איתה. מגיבורות "REC", "מתח גבוה", "פרוייקט המכשפה מבלייר" ו"גוטיקה" – דמויות שאיכשהו לא ראו סרט אימה בחייהן. גיבורת "הבית הדומם" מסרבת פשוט להתכרבל באיזו פינה של הבית ולאבד לאט את שפיותה – מה שאני ודאי הייתי עושה – וממשיכה לחקור את הבית עד שאחרון העצבים של הצופים יפקעו. בסוף יש לזה הסבר (לא מספק בעליל) אבל המחשבה של "פשוט תשבי שנייה בצד ותחכי שיהיה אור, חבורה של מטומטמת" קצת מנעה ממני להתלהב מהתסריט. הקטע הוא שאף אחד לא שאל אותי לאן אני רוצה להסתכל והרננדז השאיר לי מעט מאוד מקומות מפלט. ולא בטוח מה יותר גרוע, כאשר המצלמה נשארת מפוקסת על גבורתינו האומללה או כאשר היא מתנתקת ממנה וממשיכה הלאה לעוד פינה מאיימת.

ככה נראים בערך 35% מהסרט

כמו "100 אחוז מדוייק מדעית" של "הנדל האנושי", גם ל"הבית הדומם" יש טאג-ליין שנושק לקופיראייטריות: הסרט משווק תחת הכותרת "אימה אמיתית בזמן אמיתי". מה שבעצם מנסים להעביר לנו זה שזמן המציאות וזמן הסרט מקבילים (לא סיפור כזה גדול בהתחשב בזה שעשו את "בצהרי היום" כבר ב1952) וזאת על ידי צילום כל הסרט ב"שוט אחד" ארוך ונטול קאטים – כידוע, אתגר גדול לקולנוען – אבל הפעם לא לגמרי ברור למה זה הכרחי. בתאוריה זה עלול אולי להפחיד אותנו קצת יותר למרות שזה ממש לא רלוונטי להצלחותיו או למגרעותיו של הסרט. בכל מקרה, בואו נשים את הקלפים על השולחן, הסרט ממש לא מצולם בשוט אחד – הקאט הראשון מופיע בדקה השביעית ויש עוד איזה עשרה לפחות בהמשך – שאני תוהה האם הבמאי פשוט רצה להרשים או שהוא באמת ניסה להביא איזה ערך מוסף לסרט. מצד אחד, ה"מגבלה" הזו שהוא הפיל על סרט כן הוציאה כמה רגעים מצויינים שבהם היה צריך להמנע מקאטים. זה בוודאי משדרג את עבודת הבימוי והמצלמה ומעניק איזה נופך יחודי (יחסית). מצד שני זו לחלוטין לא איזו הברקה ולא משהו מעוגן בעלילת הסרט. זה בעיקר גימיק מבוצע היטב.

אני לא בטוח מי האורוגוואיי המשוגע שהחליט לשלוח את הסרט הזה לאוסקר. אין שום סיכוי שאיזשהו חבר אקדמיה אמריקנית עובר את עשרים הדקות הראשונות. יכול להיות שזה הסרט היחידי שנעשה באורוגוואי השנה ואז אין כל כך עם מי להתווכח. מצד שני, אמרתי את אותו דבר על "שיני כלב" שנה שעברה ואלוהים יודע שזה התפוצץ לי בפנים.

"הבית הדומם" מצליח בעיקר בגלל בימוי מיומן שמחפה על כך שאין פה תסריט, עד לטוויסט בסוף. אבל כל זה לא משנה מכיוון שכסרט אימה פרופר הוא מנצח ובגדול. לא סרט שייכנס לרשימות של צפיות חובה בשנים שיבואו, לא הצפייה הכי אינטליגנטית של השנה, אבל סביר להניח שהמפחידה שבהן.
אני לא בטוח אם אלך לראות אותו
שוב בחיפה, אבל אני יכול להבטיח לכם שאשב מחוץ לאולם כדי לראות את האנשים שיוצאים באמצע. תחביב שפיתחתי אחרי "בלדה טריסטה" בפסטיבל ירושלים.

הפסקה הבאה היא ספויילר אז אתם יכולים להפסיק כאן.

הטוויסט בסוף הסרט מאוד מזכיר את הטוויסט של "מתח גבוה" (High Tension), סרט הביכורים הצרפתי של אלכסנדרה אז'א ("פיראנה"). ושניהם מבאסים באותה מידה. כן, יש פה את הכתובית של "מבוסס על סיפור אמיתי" אבל מהלך הסרט כל כך לא תומך בטוויסט הזה, שאתה תוהה מתי טרחו להדביק אותו. על זה נאמר: זה לא שאני כועס… אני פשוט מאוכזב.

תגובות

  1. מיכאל 23 הגיב:

    אתה רוצה לפחד באמת? תראה את 'גירוש השדים האחרון' בהפקת איליי רות' ויותר מומלץ –
    Grave Encounters שיצא בספטמבר.

  2. אייל28 הגיב:

    הסרט הזה ראיתי אותו בפסיטבל
    אני לא מת על הז'אנר אבל סרט עשוי ממש טוב
    גם הצלם שזז ממקום למקום
    עלילה הפתיעה אותנו בייחוד הסוף

    1. אייל28 הגיב:

      סקירה טובה לסרט
      רק לא הבנתי מה עשו באולם סבתות

השאר תגובה