• הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

"היורשים", סקירה

19 בינואר 2012 מאת אורון שמיר

יותר מדי זמן עבר מאז נצפה על מסכי הקולנוע סרט של אלכסנדר פיין. היוצר פנה לסרטים קצרים, אחד מהם היה חלק מפרוייקט "פריז, אני אוהב אותך" ("Paris, je t'aime) ואל הטלוויזיה, עם הסדרה "מצוייד" ("Hung") בהפקתו. סרט הקולנוע האחרון שלו עד השנה, “דרכים צדדיות" ("Sideways") משנת 2004, אמנם רק משתבח עם הזמן אבל ייזכר למעשה כזה שקטע את הרצף הקולנועי המופלא של הבמאי/תסריטאי. מאז 1996 הקפיד פיין להוציא תחת ידיו דרמה קומית מוזרה ומופלאה אחת לשלוש שנים. “Citizen Ruth” הלא מספיק מוכר או מוערך, החל את השרשרת והציג את לורה דרן בהופעת-על. הוא הוביל אל "בחירות או להיות" ("Election") המופתי ואל תפקיד חייה של ריס וויתרספון. אחריו הגיע "אודות שמידט" ("About Schmidt") הזכור לטוב, בעיקר בזכות התפקיד המשובח האחרון של ג'ק ניקולסון. אחר-כך הגיע סרטו המפורסם ביותר של פיין, אותו "דרכים צדדיות", בקלות תפקידו הטוב ביותר של השחקן פול ג'יאמטי, וגם המזוהה ביותר עימו. כעת, חוזר פיין לעניינים עם עיבוד לספרה של קוואי הארט המינגס – "היורשים" ("The Descendants"). בתפקיד הראשי מככב המגה-סטאר ג'ורג' קלוני. האם גם הפעם פיין ייחלץ מהשחקן שלו משהו יוצא מגדר הרגיל?

קלוני מגלם את מאט קינג, עורך דין וביזנסמן המתגורר בהוואי. מסתבר שגם שם ישנם אנשים רגילים שקמים כל בוקר לעבודה וחיים חיי שגרה. כלומר, למעט העובדה שהמלתחה שלהם מעט שונה משל חבריהם ביתר המדינות באמריקה. חייו של מאט בהחלט אינם מסיבות חוף ומשקאות עם מטריות קטנות – אשתו חוותה תאונת שייט חמורה ומצויה כעת במצב של תרדמת. עבור מאט זה אומר טיפול בביתו בת העשר, סקוטי (אמארה מילר) וחשיפת החדשות הרעות בפני ביתו המתבגרת אלכסנדרה (שיילין וודלי, סוג של תגלית). השלישייה הזו לא מסתדרת מי יודע מה, אבל מתאחדת סביב האב כאשר נודע לו שאשתו החיה-לא-חיה בגדה בו. הוא לוקח את הבנות, אליהן מתלווה ידיד משונה של הבכורה (ניק קראוס), ויוצא להתעמת עם המאהב. הכל קורה בפרק זמן מאוד קריטי בחיי המשפחה גם מבחינה פיננסית, שכן עסקת נדל"ן ענקית עליה אמון גיבורנו עומדת לצאת אל הפועל ולסדר כלכלית את כל בני הדודים הרבים שלו. שני קווי העלילה הולכים ומתהדקים זה סביב זה, עד שהם משלימים ליפוף מלא ומתנקזים אל אותה הנקודה.

כמה וכמה פרצופים מוכרים מבליחים בתפקידי משנה חשובים, אז לא אחשוף אותם. צריך להשאיר כמה הפתעות לסרט עצמו, שהתקציר והטריילר שלו מקפידים לספיילר כמחצית ממנו. אז נתמקד במשתתפים שכבר הוזכרו ונתחיל כמובן עם קלוני. אני יודע שאני במיעוט כאן, אבל אם יש פרצוף שחשיפת היתר שלו גרמה לי למיאוס גורף ממנו, הרי זהו פרצופו המפוסל של האיש הזה. “היורשים" הוא הסרט הראשון מזה למעלה מעשור שבו אפשר אשכרה להאמין לקלוני כשחקן. שבו הוא מצליח ללכת לאיבוד בתוך הדמות ולא לתת לגודל הפרסונה שלו להעפיל על הסרט. זוהי ההופעה המרשימה והאמיתית ביותר של השחקן הזה מאז סוף שנות התשעים, ימי "שלושה מלכים" או "הקו האדום הדק". למרות שהוא הכי מזכיר את הופעותיו דווקא בסרטים של האחים כהן, במיוחד ברגעי ההומור הפיזי המשונה שחביב על פיין. לרגעים, אפשר לשכוח לרגע שאנו צופים בגדול כוכבי הוליווד העכשווית ופשוט להנות משחקן מוכשר המגלם בכריזמטיות כובשת אך מעט גמלונית דמות של לוזר שבטוח שהוא ווינר, או אולי להיפך. בהחלט מדובר בעוד ניצחון של פיין כבמאי שחקנים, אבל קלוני הוא ממש לא הדבר הכי טוב בסרט בכל הקשור לצוות.

שיילין וודלי רק בת 20 ומוכרת בעיקר לצופי הסדרה "סודות ההתבגרות” בה היא מככבת. אבל אל תתפלאו למצוא אותה מועמדת על תפקיד זה לפרס השחקנית הטובה ביותר בטקס האוסקר הקרוב. פשוט אי אפשר להוריד ממנה את העיניים, ולמצמץ כשהיא על המסך נראה מיותר לחלוטין. לא רק שהיא עומדת בכבוד מול כל שחקן או שחקנית בסצינה משותפת, זה כמעט מכעיס כשהמצלמה חותכת אל מישהו אחר. וודלי מציגה שילוב של יופי וכישרון שיהיה מעניין לעקוב אחריו כדי לראות האם מדובר בהצלחה חד פעמית או בכוכבת חדשה שהתגלתה. יצויין לטובה גם קראוס בתפקיד נער חסר טקט במיוחד ומילר הקטנה שנדרשת לסיטואציות לא פשוטות ויוצאת מהן מלכה, כלומר, נסיכה.

מעבר למשחק הראוי לשבחים מקצה עד קצה, שאר הסרט הומוגוני הרבה פחות. התסריט מפתיע לטובה יותר מפעם אחת, אבל איזו פתיחה נוראית, על גבול הקטסטרופלית, יש לסרט הזה. ווייס אובר אובססיבי וכתוב רע מכניס אותנו בכוח לעניינים, כאשר כל מה שקלוני זקוק לו הוא מבט אחד בכדי להעביר סיפור שלם. החלטה תמוהה של הבמאי (או אולי של האולפנים/המפיקים) אשר עשויה לייאש את הצופים בחצי השעה הראשונה. בכלל, לאורך 115 דקותיו יש לסרט את הרגעים שלו, אשר חלקם יבחנו את היכולת של הצופה לצלוח אותם וחלקם הגדול יותר מצדיק לבדו את הצפייה בסרט. כמו למשל הסצינה המדהימה בבריכה הביתית, במרכז המערכה הראשונה. אבל ככה זה עם סרטים של אלכסנדר פיין – העיקר הוא המסע בשלמותו, או התחושה האחרונה שנותרת בצופה בסיום היצירה.

אם כך, “היורשים" הוא סרט מצויין. הוא שואב את ייחודו מן הלוקיישנים היפהפיים שלו, המגובים במוזיקת אינדי האוויאית, אם יש דבר כזה. הוא מצחיק עד דמעות ומרגש עד חיוך, ואין כאן טעות. פיין מלהטט כל-כך יפה בין הקומי לטרגי, עד כי לעיתים ניתן להתבלבל ביניהם. הרי אותם הדברים שמצחיקים אותנו בקומדיה מביאים אותנו לתגובות הפוכות לחלוטין בדרמה, ולהיפך. קשה ללעוג לדמות שאכפת לנו ממנה, למשל. פיין יודע זאת ולכן ממזג בחוכמה רבה בין השחוק והרגש, שובר רגעים דרמתיים קשים בעזרת בדיחה או מטעין בהפתעה סיטואציה הומוריסטית ברושם ורצינות. האם התמהיל הזה ירצה את חברי האקדמיה האמריקאית בטקס האוסקר? עוד מוקדם להמר, אבל בשלב זה, עוד לפני שהתפרסמו המועמדויות הרשמיות, ניתן לנבא לסרט לא מעט מהן. בכל מקרה, מספר הזכיות שלו יהיה קטן בהרבה מסך המועמדויות. וטוב שכך – הסרט הזה ייחודי ומינורי מכדי לסחוף כל קהל שהוא.

מצאתי תמונה של שיילין מתוך הסרט אך ללא ביקיני. שלא תגידו עליי כל מיני דברים.

הטקסט פורסם בעכבר העיר אונליין

השאר תגובה