• הרוכב
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

למה "העזרה" עיצבן אותי כל-כך

11 בספטמבר 2011 מאת אורון שמיר

פעם בכמה זמן, לצערי באופן חד-שנתי לפחות, מגיע הסרט הזה שמצליח לעלות לי על כל העצבים, לשרוף את כל הפיוזים ולהחמיר את האולקוס שעדיין אין לי. הוא תמיד מאוד מצליח בעולם, מתוייג כקראוד-פליזר ובדרך כלל מצליח אצל האמריקאים רפי השכל קצת יותר מאשר אצלנו. אחרי יותר מחצי שנה נטולת סרט מסוג זה, הגיע "העזרה" ("The Help") והוציא לי עשן מהאוזניים. עד כדי כך שאני מוכרח לפעמים להוריד את כפפות הנחמדות של הבלוג ולהיכנס באבי-אביו של הסרט. בכדי להסביר למה אאלץ לחשוף פרטי עלילה שעלולים לפגום בהנאה ממנו, אבל אני גם מבטיח לא להרוס אותו לגמרי. זהו לא ממש ניתוח, משום שאני אחרי צפייה אחת בלבד. וגם לא בדיוק סקירה מפני מלאה בעיקר בביקורת ומכיוון שאני מוותר על פסקה קונבנציונאלית של תיאור העלילה ולא אתעכב על הסברים לטובת מי שטרם ראה את הסרט. אגב, אני מתעלם מספרה של קתרין סטוקט עליו הוא מבוסס, משום שלא קראתי אותו ואינני רוצה להכפיש שלא לצורך. בקיצור, אזהרת ספויילרים בינוניים עד קיצוניים עבור כל מי שכן רוצה לראות. הייתי ממליץ לדלג עליו, אבל אתם ממילא לא תקשיבו לי ותרצו להבין לבד על מה המהומה. אז חזרו הנה לאחר מכן כדי להבין מדוע התרגזתם, קראו מראש למה כדאי לוותר, או העמידו אותי על טעותי באיזור התגובות.

במרכז: אמה סטון, לימינה אנה (אוריילי), לשמאלה אנה (קאמפ) ומולה ברייס דאלס האוורד

נתחיל בכך שהסרט הזה מעצבן אותי במיוחד משום שהוא עשוי לתפארת, בניגוד לתוכנו. העלילה מתרחשת בשנות השישים במדינת מיסיסיפי ומעצבי התלבושות והתפאורה פשוט חוגגים. הצילום המוקפד מוודא שהעיניים יתענגו לשובע מן העושר הויזואלי, החל מגוון האיפור של עיניי הגיבורות ועד לאיזו ואזה מהממת ביופיה שמונחת אי שם בשולי הפריים. אבל אין סדר בצילום ואין צניעות בעיצוב. ממש כשם שגלריית השחקניות המופלאה משחקת באופן מעורר השתאות, אבל את הדמויות הכי שטוחות, פלקטיות, סטריאוטיפיות, קרטוניות, קריקטוריסטיות ופשוט אפס-מימדיות שנכתבו השנה. ככה זה כשהבמאי היה פעם שחקן – להדריך בא לו בקלות, לעצב דמויות עם עומק או אפילו יותר מתכונת אופי אחת, זה קצת יותר קשה. המוזיקה נעימה לאוזן, אבל אירונית מדי בסרט העוסק בנושאים כה לא נעימים כמו ההפרדה הגזעית של מדינות דרום ארה"ב. ושלא נזכיר את העובדה שהפסקול תמיד נכנס בכוח ברגעים המרגשים, גם אם הם דווקא כתובים לעילא והיו עובדים היטב בזכות עצמם. על הקקפוניה מנצח טייט טיילור, הבמאי-תסריטאי שאחראי לחוסר האיזון, חוסר המיקוד וחוסר המודעות העצמית המכעיס של הסרט. על הנושא האחרון אני רוצה להתעכב מעט.

בהשאלה את דבריו של טריפו, לפיהם אין דבר כזה "סרט אנטי-מלחמתי" משום שייצוג של מלחמה בקולנוע תמיד יהיה מלהיב ויצור גלוריפיקציה של מה שהוא מנסה להוקיע, נדמה לי שאי אפשר לעשות סרט אנטי-גזעני באופן שבו ניסה "העזרה" להיעשות. כלומר, הוא הולך ומראה לנו בפרטי פרטים את כל ההשפלות הגדולות והקטנות שחוו ה"צבעוניים" או ה"כושונים", כך הם תמיד נקראים בסרט. זה מאוד נאמן למקור, הרי העלילה התרחשה לפני עידן הפוליטיקלי-קורקט וביטויים (גזעניים לא פחות, לדעתי) כמו "אפרו-אמריקאיים". באיזשהו שלב הרגשתי כמו בקליפ של סנופ-דוג וקצת אחר-כך פשוט הבנתי שאני עד לפורנוגרפיה של סבל. כנראה הדבר השנוא עליי בקולנוע. הבמאי מאוד מקפיד לחתוך שניה לפני שעוד עוזרת בית חוטפת מבעלה סיר בראש, או מוכה באכזריות על-ידי שוטר לבן – אבל האפקט נשאר, אולי אף מתגבר. ואחרי כל-כך הרבה רגעים של לנוע בכסא באי-נוחות נוכח הגזענות הבוקעת מן המסך, התחלתי לנוע באי-נוחות גם בתוך העור שלי עצמי. הרגשתי אשם שנולדתי לבן והתעללתי בשונים ממני כל חיי, למרות שזה בכלל לא קרוב למציאות. ואחרי עוד כמה רגעים כאלה, פשוט נעשיתי אדיש לסבלן של הנשים המסכנות הללו. כי כמה אפשר להתייפח ולהתכווץ? אני לא מורגל במרתון כזה. בנוסף, ולצערי הרב, זהו גם השלב בו הסרט בחר להכניס מימד של הומור, אשר הגיע לשיא בדמות בדיחה שהיא שילוב בין הסרט הראשון בסדרת "אמריקן פאי" לשלישי. הכל באדיבות מי שהפכה באותו רגע מאחת הקורבנות היותר אומללים לאתנחתא הקומית של הסרט, מיני ג'קסון (אוקטביה ספנסר).

נבחן את דמותה של מיני, דמות המשנה השניה הכי חשובה בסרט. אז בעלה מכה אותה, יש לה יותר מדי ילדים ופחות מדי כסף להאכיל אותם, היא תמיד מתחצפת לבוסים שלה, נוטעת השראה בלבבות אחרים אבל לא מסוגלת לעמוד על שלה (נכון לגביי כל הנשים השחורות בסרט, אגב) והכי חשוב – מכריזה מספר פעמים על אהבתה לעוף מטוגן. תוך כדי שהיא עושה ככה עם הראש ומוסיפה איזה המהום. עכשיו, אם זה לא הסטריאוטיפ הכי גזעני, על גבול הקומי שלא במכוון, שראיתם בקולנוע השנה – תקראו לי עוף מטוגן.

ויולה דייויס (במרכז) ואוקטביה ספנסר. בשולי הפריים: גבר

נעבור לרגע אל הנשים הלבנות והעשירות, המנהלות את מחוז ג'קסון אשר במיסיסיפי וגם את הסרט – מדובר בחבורה של חסרות מוח שכל מה שמעניין אותן הוא השמלה החדשה שיקנו, מה ההיא אמרה על ההיא, משחקי קלפים וכמובן להתחתן וללדת ילדים. כדי שלעוזרת השחורה תהיה תעסוקה. האם למישהי שם יש עומק נוסף? אולי רק לדמות הלבנה הראשית, סקיטר (אמה סטון). היא דעתנית, לא הולכת עם הזרם, חולמת על קריירה במקום על בעל ורוצה לספר את סיפורם של השחורים המדוכאים. העונש שלה – בן הזוג היחיד שהיה לה ב-23 שנות רווקותה נוטש אותה ברגע בו היא מצליחה, כלומר משיגה את ההצלחה המיוחלת כסופרת. כאילו אנחנו ב"נשים קטנות" או איזה רומן של ג'יין אוסטן.

האאוטסיידרית היחידה הנוספת בסרט היא סיליה (ג'סיקה צ'סטיין), ווייט-טראש אמיתית שתפסה לה איזה חתיך ממחוז ג'קסון ונכנסה ממנו להריון. אבל אז הפילה. ומאז לא הצליחה להיכנס להריון ומסתובבת בעולם אומללה על חוסר היכולת שלה להיות פונקציה עבור בעלה האהוב. כמובן שהיא מוקעת מן החבורה הלבנה. לא בגלל שהיא טיפשה כמו נעל עקב – יש בין הבנות לפחות שתי סתומות רציניות – אלא בגלל עקרותה. במילים אחרות, גם היא מבודלת מן הקבוצה הגזענית-לבנה בגלל פגם ביולוגי. כלומר, אם תשאלו אותי. הסרט משתמש בתירוץ אחר – היופי המסנוור שלה שמאיים על שאר הנשים, או אולי על הבעלים שלהם.

מה שמוביל אותנו אל הנושא הבא – ייצוג הגברים בסרט. אם הייתי שוביניסט, הייתי נעלב. כזה סרט שונא גברים לא ראיתי הרבה זמן. אין לי שום בעיה עם זמן המסך הזעום, זה אמור להיות סרט על העצמה נשית. אבל האם יש בסרט הזה גבר אחד שהוא לא רכיכה איומה או פרץ של אלימות? אחפש היטב. מבין השחורים, ישנו הגנן של משפחת פילן, ניצב לכל דבר. השני הוא בעלה המכה של מיני. השלישי הוא הכומר, צינור של האל ולא דמות ממשית. מבין הלבנים ישנם הבעלים של חבורת הנשים הלבנות, כולם קישוטים אותן תולות הבנות על זרועותיהן הענוגות (אני מוכרח להודות שזה היה דווקא מרענן, בקטע הפוך-על-הפוך שכזה). העורך של סקיטר בעיתון המקומי המקבל אותה אל שורותיו, הוא חדל אישים גמור. השוטרים בעיקר מרביצים. בעל טיפוסי אחד בורח משולחן האוכל כאשר העוזרת שלהם מבקשת הלוואה, משאיר את העניין לטיפולה של אשתו, הילי (ברייס דאלאס האוורד), השטן של הסרט ואשה שכל כולה רועה מוחלט וחסר צדדים אנושיים. כאשר סקיטר מעמתת את אביה (בריאן קרווין) מול השאלה הנוקבת מדוע הסתלקה העוזרת השחורה שלהם אחרי 30 שנות עבודה, הוא מפנה מבט אל אשתו (אליסון ג'ני), מקבל אישור ואז משקר בפתטיות ומביט חסר אונים בצלחת שלו. אגב, אמא של סקיטר היא דמות מפתח בתיאוריה שלי לגביי הגזענות בסרט.

מדובר באשה שמספרים לנו שהייתה יפה בנעוריה, אבל כעת מחביאה את ההתקרחות שלה תחת פאות. הנסיגה הזו של השיער, סמל הנשיות המובהק בסרט, מחלישה אותה. וכפי שראינו בערבי החברה של הדור הצעירות יותר, זו עם התסרוקת האימתנית ביותר (הילי) היא המנהיגה. לסקיטר, לעומת זאת, יש שיער מתולתל. מה שאוטומטית מקטלג אותה כמכוערת לאללה, למרות שמגלמת אותה אמה סטון. כנראה שתלתלים לא היו אז באופנה, או אולי אפילו היו "שחורים" מדי, למרות ששלה ג'ינג'ים. לפני הדייט של סקיטר, האם מחליקה את שיערה ומזכירה לה לא לקטר. אף גבר לא אוהב קוטרית. בכלל, חוץ מ"עצות אמהיות" מצד אחד וקיטורים משל עצמה על כך שהביציות של סקיטר מתות, שום דבר אחר לא מעניין את האשה הזאת. סליחה, אני מגזים. כפי שנראה לקראת הסוף בפלאשבק, גם המעמד החברתי שלה חשוב לה. רגשות של אנשים אחרים ממש לא. הסצינה בה היא יושבת עם חברותיה המזדקנות לשולחן אומרת במפורש שבמערב אין כל חדש. תומכת בכך גם דמותה של סיסי ספייסק, המגלמת את אמה של הילי, מעין דיאן קיטון מזדקנת, רק סקלרוטית ושונאת צבעוניים. אין ספק, הגזענות בדרום ארה"ב היא שורשית (למרבה האירוניה הלשונית) ואין שום סיבה שהדור הצעיר ינהג אחרת. לא כל עוד הוא מובל בידי נשים ריקניות ובשביל זה טוב שיש לנו את סקיטר. אז הבה נחזור לבחון אם בכל זאת גם יש איזה גבר-גבר שיציל את המצב.

"Remember honey - nobody likes a sauer-puss", אליסון ג'ני עם עוד טיפ לצייד גברים מוצלח

שני הגברים היחידים שזוכים לזמן מסך נדיב יחסית, או לסצינה בה יש להם יותר משורה אחת, הם בעלה של סיליה ובן-זוגה של סקיטר. שתי האאוטסיידריות, כמובן. אז בעלה של סיליה (מייק ווגל) הוא הנפש התאומה שלה – חתיך וטיפש. בעוד סטיוארט (כריס לואל) מתחיל כדייט איום ונורא עבור סקיטר, ממשיך בסצינת התנצלות בה הוא מתנצל שהיה אידיוט, הופך לקישוט ריקני כמו עמיתיו למקצוע הבעל ומסיים בנטישת אהובתו, כאמור. בקיצור, אידיוט נשאר אידיוט, או מקסימום נעשה גם פחדן בדרך.

אבל זה בסדר, הרי מדובר בסרט על נשים. הן השולטות, הן המחליטות והן הקובעות. הן גם אלה שעושות שינוי, כאשר שחורה חוברת אל לבנה ונכתב לו ספר מהפכני ומשחרר. וכאן, ממש כאן, נכשל הסרט את הכשלון החרוץ ביותר שלו. זאת משום שהגיבורה בו אינה סקיטר. ידעתי זאת מהרגע הראשון, כאשר התמונה הבכורה של הסרט הציגה את דמותה של ויולה דייויס, אייבלין קלארק. ואז החלה קריינות בקולה, אשר ליוותה את הסרט עד לסופו, בו התברר לי שאני צודק – השוט המסיים מציג את הגיבורה שלנו צועדת אל האופק, חולקת את רגשותיה איתנו בעוד מונולוג המועבר בווייס-אובר.

האם היא צועדת מנצחת? לדעתי, ממש לא. הרגע פוטרה מעבודתה. נכון, היא שותפה לספר אשר יסייע בשחרור רבבות אנשים בעתיד, אבל על חשבון הקרבת קורבן אישי שלה (*שיעול* מיסיונריות נוצרית *שיעול*). האם כגיבורה היא עברה שינוי כלשהו במהלך הסרט? לדעתי לא. היא התחילה כקורבן ונשארה קורבן – סיפור חייה טרגי, בנה שהיה גאוותה מת בתאונה באשמת הלבנים והיא לבד בעולם. כל חייה גידלה תינוקות של אחרים, אשר הפכו במרוצת השנים לאדונים שלה. אבל יש לה אמונה אמיתית בישו אדוננו ובעניין הזה היא היחידה בסרט. ויש לה כשרון כתיבה, מה שלא מפריע לה להתחבא מאחורי סקיטר, הסופרת האמיתית. האם קמה ועשתה מעשים במהלך הסרט, או רק סמכה על ישו, נגררה על ידי אחרים, קיטרה על מצבה (ואז הודתה עליו לישו) והייתה הקורבן הנוצרי המפנה את הלחי השניה בקטע הכי מטיפני שיש? עבורי, מדובר באופציה השניה ובגדול. המשחק המשובח של ויולה דייויס, שאני מקדים ומהמר שיזכה אותה במועמדות לאוסקר, כמעט ושיכנע אותי שיש כאן משהו נוסף. אבל בחינה חוזרת של העובדות הוכיחה אחרת, כך על פי דעתי.

אני לא כועס, רק מאוכזב. מאוכזב מזה שמיליוני אמריקאים מטומטמים צפו בסרט, חשבו לעצמם "תראו מה זה, לפני פחות מחמישים שנה היו חשוכים ונבערים. אבל  לא נורא, יש לנו אמונה בישו ועכשיו המצב לא כזה". ואז חזרו מבית הקולנוע אל ביתם שלהם, בו העוזרת ההיספנית שלהם כבר השכיבה את הילדים לישון. ואז צחצחה את כלי הכסף, כי היה קצת זמן פנוי. אוי אמריקה, לפעמים את פשוט פתטית.

ככה, למקרה שתהיתם, נראה השטן. כן, קצת כמו ברייס דאלאס האוורד.

תגובות

  1. יאיר הגיב:

    אני לא חושב שבעלה של סיליה הוצג כטיפש אלא כאדם טוב ומקבל את האחר

השאר תגובה