• אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • סקירה תיעודית כפולה: ״סיבת המוות״ ו״קינג ביבי״
  • פרסי איגוד השחקנים 2018: כל המועמדים
  • סרטים חדשים: ״רומא״ של אלפונסו קוארון בכל המסכים
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018

״פרחים בבוץ״, סקירה

10 בדצמבר 2017 מאת עופר ליברגל

על סרטה של די ריס, ״פרחים בבוץ״ (Mudbound), אורון כבר כתב בבלוג כאשר הוקרן בפסטיבל ניו יורק, ולא הייתי בטוח אם להוסיף את חוות הדעת שלי בבלוג עם הפיכת הסרט לזמין לצפייה בארץ דרך נטפליקס. אולם, דווקא הדרך היחידה בה ניתן לצפות בו בארץ חושפת את חברת הסטרימינג ככוח מהותי בעולם הקולנוע שיש לו ברכה וקללה: מצד אחד, הוא מאפשר חשיפה של סרט במקביל לארה"ב, בצורה הביתית שבכל מקרה הופכת לצורת הצפייה המועדפת עבור רבים; מאידך, נטפליקס מונעים מן הקהל את האפשרות לצפות בסרט על מסך גדול בישראל באופן מוחלט ובשאר העולם באופן כמעט מוחלט, פרט לפסטיבלים יוקרתיים וערים גדולות שיש בהם ריכוז של מצביעי אוסקר פוטנציאליים. במקרה של הסרט הזה, נטפליקס רכשה את זכויות ההפצה שלו אחרי הקרנת הבכורה בפסטיבל סאנדנס ולא מימנה אותו במקור. משמע,לא ניתן להגיד אם הסרט לא היה נעשה בלי התמיכה שלה, אלא רק שייתכן ועזרה לחשיפתו לקהל רחב יותר. אסתכן ואומר כי המשיכה המסחרית של הסרט הייתה גורמת להיותו מופץ בצורה רחבה גם בארץ אם היה נרכש על ידי חברה אחרת, אף כי לעולם לא תהיה דרך לדעת זאת.

הבעיה של הצפייה בבית, לפחות עבורי, היא שיש סרטים, וביניהם ״פרחים בבוץ״ (מנוע החיפוש של נטפליקס הוא גם זה האחראי לשם העברי, שאין ממש קשר בינו לבין הסרט), אשר רק מסך ענקי יעשה עמם חסד – מסך גדול יותר מכל קיר בדירה שאני מכיר. ייתכן והדבר השפיע גם על חווית הצפייה של חלק מאלה שכתבו על הסרט בארץ, לפחות לגבי הערכת המימד שאני חשבתי שהוא הכי מרהיב בו – הצילום. כותבים שאני מעריך כתבו כי הצילום בסרט סנדרטי או כי השפה הקולנועית בסרט נטולת ברק ולי לא נותר אלא לתהות האם צפיתי בסרט אחר. הצילום הפיוטי ועתיר הגוונים של הצלמת רייצ'ל מוריסון הוא מן הבולטים אשר ראיתי השנה, לצד עבודת של צלמי ענק כמו רוג'ר דיקנס או היוט ואן היוטמה. מי שהעניקו לסרט את פרס הצילום הטוב של השנה היו מבקרי ניו יורק, אשר כן יכלו לראות את הסרט על המסך הגדול בעירם.

מוריסון וריס יוצרות שילוב בין לכלוך ליופי לא רק דרך הנוכחות של בוץ בסצנה הפותחת/מסיימת של הסרט, אלא גם דרך השילוב בין הנוף הרחב לבתים הקטנים לכל אורך היצירה. ההשפעה של טרנס מאליק ניכרת בבחירה למקם חלקים רבים בסרט בסמוך לשקיעה או לזריחה, אבל השמש הופכת להיות כוח של ממש אשר מבשר לדמויות הן על החופש הממתין באופק, והן על הדרך בה הן תקועות במקום די נורא. מוריסון יודעת לייצר שימוש מרהיב בתאורה לא רק בסצנות המתרחשות בחוץ, אלא גם בחללים קטנים, בבתי עץ רעועים. בכך, הסרט נע כמעט תמיד בין מרחבים גדולים לקלאוסטרופוביה. חלקים אחרים בסרט מתרחשים במלחמת העולם השנייה באירופה, ובעוד החלקים בארה"ב מאופיינים בדמדומים או אפלה, אירופה כמעט תמיד מאורת לחלוטין, אף על פי זוועת המלחמה. יש לכך סיבה אליה אגיע בהמשך.

יש בסרט לא מעט עלילה ואגע בה רק בקצרה (ניתן להשלים פערים דרך הסקירה של אורון). היא מתרחשת בסוף שנות השלושים, והסיפור הוא על שתי משפחות: משפחה לבנה אשר קונה אדמות במיסיסיפי, ואת האדמות הם מעבדים יחד עם משפחה אפרו-אמריקאית אשר גרה שם. כמעט 100 שנה אחרי ששוחררה המשפחה מעבדות, הם עדיין לא הגיעו למצב כלכלי אשר מאפשר להם לקנות רכוש בעצמם, ונאלצים לעבוד בתנאים קשים ולקבל זכויות מועטות רק על מנת שיוכלו לשרוד, בסביבה אשר קשה מאוד לחיות בה, ובמרחק לא קטן מן העיירה הסמוכה הגזענית. הגבר במשפחה הלבנה אשר קנה את האדמות מתנהל לכאורה רק על פי היגיון כלכלי ולא בגזענות מוצהרת כמו אביו, אבל למעשה הוא לא מסוגל לראות את האחר. רק שני אנשים אשר קשורים אליו יצרו קשר עם המשפחה השנייה והענייה יותר: אשתו, אשר תייצר אחווה של נשים מתוסכלות עם האם של משפחת העבדים (כי בסרט מוצגת עבדות, גם אם באופן רשמי זו העסקה) ואחיו, אשר חוזר עם טראומה ממלחמת העולם השנייה ומוצא במשפחה השנייה שותף להתמדדות עם השדים שלו.

הסרט שואב השראה ממספר מסורת קולנועיות. כאמור, טרנס מאליק נוכח לא רק בהשפעה שלו על חלק מסגנון הצילום, אלא גם בשימוש הנרחב בקטעי ווייס-אובר של מספר דמויות. קטעים אלו אומנם נותנים לנו נקודת מבט שונות והזדהות עם מספר דמויות, אבל ניכר בהם כי מדובר בעיבוד לספר, והשפה שלהם לא עוברת היטב למדיום הקולנועי. ברגעים אחרים, הסרט מזכיר מעט את סרטיו של ג'ון פורד, במבט על התמונה הגדולה ושילוב בין סצנות בהם דברים נאמרים בצורה מפורשת לבין רמיזות קטנות על מערכות רגשיות מורכבות שלא ניתן לבטא במילים. אבל בעיקר, הסרט מנסה להיות אפוס מלודרמטי כמו הסרטים הגדולים של הוליווד הקלאסית – סוג של ״חלף עם הרוח״ או ״ענק״, רק שהפעם הבמאית חושפת עד הסוף את הגזענות שמעולם לא עזבה את ארה"ב, בניגוד לקו הפרו-גזעני של הראשון או לתחושה כי האמריקאי הערכי יוצא נגד האפליה אשר מייצר השני.

כמו הסרטים הללו, ״פרחים בבוץ״ שואף לספר סוג של סיפור תנ"כי בהווה – שתי משפחות קטנות המייצגות את ההיסטוריה כולה במהלך שנות הארבעים של המאה ה-20. סצנות רבות בסרט מאמצות את השפה של המלודרמה בהוליווד הקלאסי, מה שנראה מעט צעקני מדי בימינו. הסרט לא עובד על אמינות, אלא על הקצנה – הן של כמות צירופי המקרים והאסונות אשר פוקדת את המשפחות והן של הרגשות המועברים דרך הדיאלוגים. כמו במלודרמות הטובות ביותר, הסרט נעזר בצוות שחקנים אשר מצליח להקנות גם עידון ולשלב בין רגעים של הליכה עד הסוף עם ההקצנה לבין רגעים שבהם הם שומרים על פנים כמעט חתומות וקול אשר מדבר בלחש. את רשימת המצטיינים בסרט מובילות עבורי שתי הנשים הדי יחידות לפני המצלמה: קארי מאליגן ומרי ג'יי בלייג׳ שמוכרת בעיקר כזמרת (בלייג' עשויה להיות מועמדת לאוסקר על תפקידה). בשורה אחת עימן אציין את רוב מורגן בתור אבי המשפחה השחורה, הדמות אשר נדרשת לשדר איפוק וזעם בו זמנית כמעט לכל אורך הסרט.

יש בשפה המלודרמטית הזו גם משהו מתיש, בעיקר כי הסרט לא רק מקיף תקופה של כעשור או קצת יותר, אלא גם משום שדומה כי הגיבורים חיים בעולם אשר מקצין את חוקי מרפי מבחינת כמות השיבושים והאסונות אשר פוקדים אותם. יש בסרט הזה יותר מדי סרטים קצרים שהיו יכולים להיות סרט באורך מלא בפני עצמם, וייתכן כי ״פרחים בבוץ״ היה מרגיש פחות ארוך דווקא אם היה נמתח לאזור ה-4 שעות (בדומה לסרטים האפיים האחרים) ולא דחוס לשעתיים וקצת. חסרון נוסף של הסרט הוא שלמרות החלוקה לנקודת מבט רבות, בסופו של דבר זהו סרט בו ניתן לחלק את כל הדמויות בבירור לחיובי או לשלילי. זה אולי עובד דרמטית, אבל גם מרגיש יותר מדי כמו הטפה.

אולם, הסרט מרוויח את הזכות להטיף. מעבר למלודרמטיות, הוא משלב בין שני סוגים אחרים של זעם: זעם על העבדות המתמשכת אחרי השחרור וזעם על חוסר היכולת של הנשים לקבוע את גורלן. אף כי הסרט נטוע בעבר מאוד ספציפי וכי רוב הצוות מאחורי הקלעים הוא נשי, איני חושב כי הוא מאפשר לקהל את הנחת של מחשבה כי כיום המצב טוב יותר. יש בו משהו שעדיין בוער, בוער כמו היופי הכתום של השמש המצויה ברקע של הצילום המרהיב.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.