• פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • סרטים חדשים: ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

״להציל את מארק וואטני״, סקירה

15 באוקטובר 2015 מאת עופר ליברגל

״להציל את מארק וואטני״ (The Martian), סרטו החדש של רידלי סקוט, הוא סרט שבהחלט נהנתי מן הצפייה בו לרוב אורכו. למעשה, זה אחד מן הסרטים שהכי נהנתי ממנו מקרב סרטיו של הבמאי, בטח שבעשורים האחרונים. אבל אני עדיין חש בעיה מול הסביבה בקשר אליו – אני לא מרגיש שהסרט הזה הוא ציון מפנה בתולדות המדע הבדיוני בקולנוע, או סרט יוצא דופן בצורה יוצאת דופן, מעבר להיותו תוצר הוליוודי מוצלח פחות או יותר. יש בו גם חלקים פגומים למדי והוא הוא אינו הולך עד הסוף עם הכיוונים אשר היו יכולים להפוך אותו למעניין יותר.

הסרט הינו עיבוד לספר ״לבד על מאדים״ מאת אנדי וויר. לא קראתי את הספר, אבל למיטב הבנתי הייחוד שלו הוא בכך שהוא מפרט באריכות את הבעיות שניצבות בפני הגיבורים שלו. וגם את הפתרונות המדעים האפשריים לכל בעיה ובעיה, מבלי להעליב את האינטליגנציה של הקורא, ותוך שמירה על דיוק מדעי גבוה מן הרגיל בספרים מסוג זה. אם כי דיוק מדעי הוא תמיד גם עניין של עדכניות הכותב – ספרי ז'ול ורן, למשל, השתמשו בטכניקה דומה במאה ה-19. אך כאמור, לא קראתי את הספר עליו מבוסס הסרט, שלכאורה מעניק גם הוא הסברים מדעיים. אבל הם נמסרים בזריזות ולא בפירוט, כאשר אמירות נוסח "אני מדען יוצא דופן" נאמרות לא מעט פעמים.

כפי שניתן להבין עם מחברים את השם העברי של הסרט לשם העברי של הספר, העלילה עוסקת באסטרונאוט בשם מארק וואטני, שהוא חלק ממשימת מחקר של נאס"א על כוכב מאדים, בעתיד הלא רחוק. עקב סופת חול הוא נפגע קשה בתאונה וצוות החללית שהוא חלק ממנה נאלץ לנטוש במהירות את הכוכב, כאשר מארק נחשב למת. בעזרת צירוף מקרים, שנדמה אפשרי בערך כמו זכייה בלוטו, מארק שורד את התאונה ומצליח לטפל בעצמו. אבל עוברים ימים רבים עד אשר הוא מצליח לחדש קשר עם כדור הארץ. גם אז, הוא יודע כי דרושות עוד מספר שנים בטרם יהיה ניתן להציל אותו. הוא נאלץ להשתמש בהכשרתו כמדען, באלתור, ומאוחר יותר בקשר עם כדור הארץ על מנת לשרוד לגמרי לבדו במשך חודשים ושנים.

מאט דיימון מגלם את גיבור הסרט והרבה בזכותו, הקטעים המתרחשים על הכוכב האדום עובדים היטב. אמנם לא כל הפתרונות המדעיים מוסברים בצורה שמאפשרת הבנה, אבל מבחינה דרמטית, השאיפה של האדם לשרוד והכריזמה של הופעת הכוכב עושה היטב את העבודה. בניגוד לכבדות אשר מאפיינת את רוב סרטיו של הבמאי, ״להציל את מארק וואטני״ מכיל לא מעט נגיעות של הומור. הרבה מהם ניתן לייחס לתסריטאי דרו גודארד, שבין היתר אחראי על ״בקתת הפחד״ ואת ״מלחמת העולם Z״. דומה כי הפרוייקטים בהם נקשר שמו כמעט תמיד שומרים על מינון גבוה יחסית של הומור, גם במצבים לא סבירים. בסרט אשר חלקים גדולים ממנו מציגים אדם אשר צריך להעביר פרק זמן ארוך לבדו, הנגיעות הקטנות של ההומור הם ערך מבורך, גם אם רמתן לא אחידה ולעתים הן פוגמות באמינות.

הסרט הופק בשיתוף עם נאס״א (שדאגה גם לספק חדשות על חקר מאדים בסמוך למועד יציאתו), והוא בגדול שיר הלל לרוח אנושית וליכולת להתגבר על אתגרים. המבנה של הסרט הוא פשוט: ראשית ישנה בעיה בלתי אפשרית לפתרון. אבל המוח האנושי מוצא דרכי קיצור, ופתרונות רבי תושיה, כי בסופו של דבר המדע והמחקר מובילים אותנו קדימה לעבר הצלת חיי האדם והמשך קיומו של המין האנושי. פסיכולגיה פחות מעניינת את יוצרי הסרט, דבר אשר בא לידי ביטוי בכך שכמעט ואין רמיזה לקשיים נפשיים עקב שהייה ממושכת לבד לגמרי על כוכב לכת שלם. או לכך שכמעט ואיננו יודעים דבר על עברו של וואטני, או של יתר הדמויות בסרט, שדווקא מקבלות מעט יותר התייחסות לחיים פרטיים. אין ספק כי זוהי בחירה מודעת, אבל בסופו של דבר, האנושות היא דבר יותר מורכב ממוחות אשר מוצאים פתרון לסוגיות מדעיות. ההתעלמות מן הפן הרגשי שמעבר לדחף ההישרדות הופך את הסרט למעט חדגוני מדי. בטח כשמדובר בסרט המכסה תקופה של שנים.

הדבר בולט בעיקר בסצנות אשר לא מתרחשות על מאדים. יש כמה מוקדים בכדור הארץ אשר מנסים למצוא פתרון לבעיה, ובנוסף, מדי פעם גם חוזרים לצוות החללית שוואטני היה חלק ממנו. חלקים אלו פחות מוצלחים בעיניי, כי דומה שעיקר התכלית של כל יתר הדמויות היא הצלת האדם הבודד האבוד. כולם בשביל אחד, אבל אנו לא ממש זוכים לראות יותר מדי קווי אופי לדמויות, כולל לדמויות שמביעות עמדות מנוגדות לגבי האופי הרצוי של משימת ההצלה. הסרט די מבזבז לא מעט שחקנים שאינם מאט דיימון, אשר לא ממש מקבלים הזדמנות למצות את מלוא כישוריהם. קריסטין וויג, קייט מארה, ג'ף דניאלס, שון בין ומייקל פניה מקבלים הרבה זמן מסך ולא הרבה מה לעשות בו, חוץ מאשר להיראות דרוכים למשימה. גם ג'סיקה צ'סטיין מקבלת תפקיד בנפח דומה, אבל היא מספיק מופלאה על מנת להזרים לו אנרגיה.

לו הסרט היה דבק באמת המדעית שלו עד הסוף, ייתכן והייתי מעריך יותר את הייחוד שלו. אבל כל זה נכון עד חלקו האחרון, בו משימת החילוץ מגיע לשיא שלה. בשלב זה כל הגיון מדעי נזרק מן המדף לטובת קיטש הוליוודי טיפוסי ומוגזם, טריטוריה שלא זרה לבמאי. בדקות אלו, הסרט אשר ניסה להתחמק מסנטימנטליות לגווניה השונים מנסה למתוח ולרגש בכוח. אותי זה קצת הוציא החוצה מן היצירה, שגם ככה דורשת לא מעט סבלנות לאורך כשעתיים וחצי.

ואולי אני פשוט לא מסתדר עם סרטיו של רידלי סקוט, במאי שאני מעריך כמה מסרטיו (״הנוסע השמיני״ ו״תלמה ולואיז״ בעיקר), אבל רק את ״בלייד ראנר״ שלו אני מאוד אוהב – ואני פחות אוהב את הסרט בגרסאות הבמאי השונות אשר סקוט הוציא. בקולנוע שלו תמיד יש תחושה של עודף חשיבות עצמית, אשר הופכת סרטים כמו ״גלידאטור״ ליצרות אהובות בקרב לא מעט אנשים, בעוד אני נותר משועמם מהן במקרה הטוב וזועם בגללן במקרה הפחות טוב. זאת משום שמאחורי החשיבות עצמית והנאומים שנושאות הדמויות, יש מעט מדי אנושיות בסרטיו של סקוט. אולי אין זה מקרה שחלק מן הטובים שבהם בחנו את גבולות ההגדרה של אנושיות, כיוון אשר ״להציל את מארק וואטני״ לא לגמרי הולך עליו, כאשר הגיבור נותר אנושי למדי חרף כל תקופת הבדידות. אך כאמור, יש בסרט כמות מדודה ויעילה של הומור והופעה סוחפת של השחקן הראשי, כך שמדובר בסרט שאני ממליץ עליו לרוב הצופים. גם אם איני מבין חלק ניכר מן השבחים להם הוא זוכה, בקרב לא מעט אנשים עם העדפות קולנועיות שונות ומשובחות.

martian1

השאר תגובה