• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"כוכב הקופים: המלחמה", סקירה

15 ביולי 2017 מאת לירון סיני

הקיץ כאן במלוא עוזו, ואתו מגיע "כוכב הקופים: המלחמה" (War of the Planet of the Apes) – הפרק השלישי במותג המחודש של "כוכב הקופים". הציפיות הגבוהות מהסרט הגיוניות כי היוצרים שלו, הבמאי מאט ריבס ושותפו לכתיבה מארק בומבק, אחראים שניהם גם על הסרט הקודם "כוכב הקופים: השחר", שהיה כל כך טוב ומדויק גם מבחינת העלילה וגם מבחינת המשל האנטי מלחמתי העצוב שהוא, שלא היה שום חשש כמעט לגבי הסרט הבא. מדובר במותג מאתגר כי הוא מאתחל את סרטי "כוכב הקופים" האלמותיים המקוריים שהראשון שבהם יצא ב-1968 (שמבוססים על רומן של פייר בול מ-1963), עם הזעם האיקוני של צ'רלטון הסטון והמשל החריף על גזענות, אלימות ובכלל על המין האנושי כאויב הגדול ביותר של עצמו.

למי שזוכר (אבל מעדיף לשכוח) היה כבר ניסיון קודם לאתחל את המותג על ידי טים ברטון ב-2001, שנחל כישלון מהדהד. עם המורשת הכבדה הזו הגיע ב-2011 "כוכב הקופים: המרד", עם אמצעים טכנולוגיים טובים דיים כדי לייצר קופים שיהיו אמינים ולא נלעגים, עם בדיוק מספיק הבעות פנים כדי לעורר אמפתיה, סיפור לא רע ורווי באירוניה למי שמכיר את סרטי המקור, ועם ג'יימס פרנקו. כדי "להעניק" לקופים יתרון יחסי מזורז, בסרטים החדשים בני האדם אחראים לווירוס שמצד אחד גורם לקופים לפתח את אותה אינטליגנציה מדוברת ומאיימת, ובו זמנית מתפרץ משמיד חלק ניכר מהאוכלוסייה האנושית. ומה שהיה סיפור מקור טוב לסיזר (בקולו של אנדי סירקיס), הקוף שממנו החל הכל בסרט הראשון, התפתח בסרט השני לסרט רחב יריעה יותר ורווי בסמליות. אולי תמכה בכך העובדה שהוא הוקרן בישראל בעיצומו של עוד מבצע צבאי, כשחלק מההקרנות הופרעו על ידי הפסקות עם אזעקות אמת, אבל כך או כך מדובר בסרט עם שילוב מצוין של אקשן ותוכן.
מכאן, היה קל להניח שהסרט הבא ייתן לנו עוד מאותו הדבר, עם רוחב יריעה גדול עוד יותר. עכשיו זו כבר המלחמה, כך הובטח בכותרת, וככזו היא בטח תהיה אפית, מאסיבית, מדממת ותוביל לסופו הבלתי נמנע של המין האנושי. הדטרמיניזם של הסרטים האלו מגולם בהם בזכות המבנה של הסרט המקורי, ובכך גם טמון כוחם המהפנט. כמובן שהעיצוב של הקופים עצמם עוזר לכך מאוד, הם באמת נראים מצוין ומצליחים לא ליפול לתחום ה-uncanny valley, אלא באמת לשכנע אותנו שאלו קופים אמיתיים.
אבל, כל האפקטים שבעולם והמשחק הטוב של סרקיס כסיזר בתור מנהיג שוחר שלום שהולך ומתדרדר לזעם, נקמה ומלחמה בעל כורחו – הדרך הכי טובה לתאר את הסרט היא אכזבה. אכזבה ענקית.

אם מגיעים אליו בלי ציפיות בכלל, ובלי עניין בהגיון של הסיפור – אפשר ליהנות ממנו. יש בו כמה רגעים מטלטלים רגשית, כמה הפוגות קומיות חביבות, המון (אפילו יותר מדי) קריצות לסרטים המקוריים מבחינת מתן שמות לדמויות ועיצוב לוקיישנים, אבל מעבר לכך הסרט הולך ומאבד את זה ככל שהוא מתקדם. מדובר בקרוב לשעתיים וחצי, שמתחילות כמו סרט מלחמה מהודק עם טון של מלחמת וייטנאם, שהופכות בהדרגה למאש-אפ בין "שר הטבעות" ו"אפוקליפסה עכשיו", באופן מגוחך ובלתי מתקבל על הדעת.

תחילתו של הסרט ממצבת את הקופים בהנהגת סיזר ביערות, כאשר בני האדם ששורותיהם הצטמצמו נאבקים בהם במלחמת גרילה קשה שגובה קרבנות משני הצדדים. למרות המצב הקשה, סיזר מנסה להעביר לחיילים מסר מפייס, בתקווה להביא להפסקת אש והידברות. עם זאת, הצורך למצוא מקום בטוח יותר גובר, ובנו של סיזר חוזר משיטוטים ומביא לקופים בשורה על מקום מחיה אופציונלי חדש שנמצא, שימו לב, מעבר למדבר, יציאת מצרים סטייל. התכניות להתפנות לארץ המובטחת מסתבכות כאשר קולונל חדור מטרה אחד (וודי הארלסון) מראה שאין עם מי לדבר, כשהוא מוביל את החיילים שלו למבצע אכזרי במיוחד, שלא משאיר לסיזר מקום לספק. הקופים חייבים לעזוב, ומיד, וסיזר מרגיש שהוא חייב לצאת למסע משלו, בעקבות הקולונל (שמכונה רק "הקולונל" כל הסרט) כדי לנקום.

ההחלטה הזו של סיזר חסרת היגיון בעיקר בגלל שמחליטים להתלוות אליו כמה חברים טובים, שמהווים את מה שנראה בערך כמו כל הנהגת הקופים, שמשאירה את כל היתר להתפנות לבד. הם פוצחים במה שמרגיש כמו מסע של "אחוות הטבעת" ופוגשים בדרך המושלגת ילדה אנושית (אמיה מילר) שלא מסוגלת לדבר אותה הם מאמצים כשלהם, וגם את "קוף רע" (סטיב זאהן). הוא מכנה את עצמו כך, כי ככה היו מדברים אליו כשעוד היה קוף בגן חיות. הוא משמש כאתנחתא קומית לאורך כל הסרט, תואם גולומב (כשזה מתנהג יפה) לכל דבר ועניין, כולל ההתקרחות. החבורה הלא עליזה הזו מחפשת ומוצאת את הבסיס האירעי שבו נמצא הקולונל על כל חייליו, ומכאן כל ההצדקות למהלכים העלילתיים הבאים הולכות לעזאזל.

אני לא רוצה להיכנס יותר מדי לפרטי הסיפור, רק אציין שהקולונל, מעין הומאז' חיוור של קורץ של "אפוקליפסה עכשיו" (כולל גרפיטי "apecalipse now" שמרוסס במחנה בצורה כה בוטה ומגוחכת), בונה דיאלוג שאמור להיות מעניין, אבל הוא בעיקר סתמי ומשונה מאוד עם סיזר. אין שום סיבה שהשניים האלו ידברו כל כך הרבה, כאשר הם בסופו של דבר יריבים משני צדי המתרס. הם אמורים, אם התסריט היה כתוב כמו שצריך, לחסל זה את זה וזהו. כאן רצו לעשות משהו אחר ומעניין יותר, ולתת לסיזר ולקולנול לבנות מערכת יחסים מעוותת, כולל עניינים של ניצול סטייל "הגשר על נהר קוואי". זה בסדר ויכול היה להיות מתקבל על הדעת, לו היו נותנים לקולונל סיבות לרצות באמת לתקשר עם סיזר, ולא, ההסבר השטחי של "נו, הוא קולונל משוגע וזה" לא מספקות, לא בסרט שממשיך סרטים שפעלו בצורה לוגית וכתובה היטב עד כה. מותר לנו לצפות ליותר מהמותג הזה, ולכן הבלגן המוחלט של הסרט הנוכחי כל כך מתסכל.

וודי הארלסון פשוט לא קיבל עומק דמות מספק לעבוד איתו. הוא אמור להיות בן אנוש מיואש שרואה את המין האנושי על סף כליה, ומוכן לעשות הכל כולל הכל כדי להגן על מעט האנשים שנותרו, אבל הפעולות שלו הולכות ומסלימות ועוברות את הגבול ממפקד קיצוני לדיקטטור מטורף. אלא שרוב הפעולות המוטרפות שהוא עושה נותרות מחוץ למסך, אנחנו רק שומעים אותו מספר עליהן במונולוג קלישאתי ומפוהק. אנחנו כן רואים אותו מגלח את הראש ושותה אלכוהול בדרמטיות, כדי שנבין שהוא איש שאין להתעסק אתו. וכשם שהדמות שלו לא מגובשת וחד ממדית, כך גם הפקודים שלו. מדובר ככל הנראה בחיילים הגרועים בעולם, כי התחבולות שהקופים מייצרים כדי להערים עליהם לא היו עוברות שום בסיס שבו יש ש.ג. נורמלי.

לתוך הקלחת הזו מצטרפת העובדה שאולי ציפינו למלחמה כוללת, אבל קיבלנו קרב התשה קטן ממדים. יש בסרט כמה רגעים חכמים ומרהיבים, ויש איזו אמירה נהדרת על מקומו של האדם מול הטבע לעומת הקופים, אבל אלו בודדים לעומת ההתעסקות בשיקולים הלא נכונים של סיזר. הוא אמור לעבור התחבטות פנימית עזה בין האחריות שלו כלפי האוכלוסייה שנושאת אליו עיניים כמנהיג, לבין תחושות אישיות עזות של כעס ושנאה. אבל גם אלו, כמו רוב האלמנטים בסרט, לא מגיעים לכדי שיא של ממש, אלא בעיקר מדוברים ונפתרים בכל מיני טריקים חיצוניים.

וטרוניה אחרונה – הסרט הזה מרחיב את העיסוק בווירוס והופך אותו לאלמנט מרכזי עוד יותר בעלילה ונותן לו כוח רב כמה שעשוי להכריע את המאבק בין הקופים לבני האדם. מחד, הוא משרת את המטרה של הרצון להראות את ההרסנות של המין האנושי ואת הביקורת (הבוטה והישירה מדי בסרט הזה) עליו. מצד שני, הוא מתפקד כגורם חיצוני, כי הקופים לא יצרו את הווירוס הרי, הם רק מרוויחים ממנו, והוא משנה לגמרי את הדיון והמשמעות של המאבק בין שני הכוחות. גם ככה השיחה על מי חזק יותר, מי הרע ומי הטוב לוקה בחסר שטחי בסרט הזה. המשמעות הסמלית שהייתה כל כך חדה בסרט הקודם ממש נפגעת כאן מהווירוס שהחדירו אליה כעוד כלי משחק. אלו לא בני האדם שחולים, זה כל הסרט שחולה וסובל מסימפטומים דומים. אם יהיו עוד סרטים הם עלולים לסבול מאותו גורל של המין האנושי בסרטים המקוריים, חוסר התפתחות והליכה עגומה אחורה באינטלקט.

השאר תגובה