• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • ״הקיר״, סקירה לסרטה של מורן איפרגן
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

"קפטן פנטסטיק", סקירה

2 באוגוסט 2016 מאת לירון סיני

כשויגו מורטנסן מלוהק לתפקיד ראשי ונושא סרט על כתפיו, הוא מגיע עם מטען. כמו כל שחקן מוכר שכבר עשה פרויקט גדול אחד לפחות, כשאני רואה אותו בסרט חדש אני לא מסוגלת להגיע נקייה מהדמויות הקודמות שראיתי אותו מגלם. במקרים היותר עגומים המצב הזה מוביל לטייפקאסט של שחקנים שמגלמים שוב ושוב את אותה גברת בשינוי אדרת, במקרים היותר מעניינים הוא מוסיף משהו לחוויית הצפייה.
המטען של מורטנסן מורכב באופן בולט מארגורן, המלך המתהלך ביערות ב"שר הטבעות", ומדמויות כמו טום ב"היסטוריה של אלימות" והאב ב"הדרך". לכן כשהוא מגלם עכשיו ב"קפטן פנטסטיק" (Captain Fantastic) אב לשישה ילדים שחי יחד איתם במעין קומונה של משפחה אחת, ביערות, ההקבלות בלתי נמנעות. הן מייצרות ומקיימות ציפיות לדמות שמהדהדת את הדמויות ההן, רק שהפעם היא בעולם עוד יותר ריאליסטי, לכאורה.
אני אומרת לכאורה כי למרות שהסרט מתרחש בימינו אנו, והצילום והמשחק ריאליסטים למדי, העיצוב שלו והסיפור עצמו עוברים במהלכו מגבולות הדרמה בסגנון אינדי, על משהו שקורה באמת גם אם הוא מופרך, למעין אגדה מודרנית. זה כנראה מה שגורם לסרט הזה להתחבב על הרבה אנשים מצד אחד, אבל גם מה שעומד בעוכריו בעיני אחרים, או לפחות בעיניי.

"קפטן פנטסטיק" הוא סרטו השני כבמאי וכתסריטאי של השחקן מאט רוס (ראיתם אותו ב"עמק הסיליקון" וב"אימה אמריקאית" לאחרונה). הסרט זכה בפרסים, ביניהם פרס הבימוי במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן ובפרס חביב הקהל בקארלובי-וארי.
מורטנסן מגלם בו את בן, אבי משפחה שמונה המון (שישה, כאמור) ילדים בגילאים שונים, בלונדינים וג'ינג'ים, כולם טובי מראה, בריאים ונבונים להפליא. הם כאלו בגלל שהוריהם בחרו לגדל אותם בפרישות, הרחק מן ההמון הזועם, בחלקת יער מבודדת. לכל ילד ניתן שם ייחודי שההורים המציאו כדי שיזכור שהוא יחיד ומיוחד, והם מבלים את זמנם ביער במשמעת קפדנית שמנוהלת על ידי האב.

בבוקר וגם באמצע היום יש להם אימון פיזי שגורם למד"סים הכי קשוחים להיראות כמו הליכה קלילה, בערבים הם קוראים מתוך רשימה שהוא מספק להם – ספרי הגות בפילוסופיה, ספרי מדעים, היסטוריה וגם ספרות יפה – ונבחנים על בקיאותם ועל הוכחת חשיבה עצמאית וגיבוש דעה לגבי חומר הקריאה. הם עושים ג'מסשנים של נגינה כל המשפחה יחד – אחת מהסצנות היפות ביותר בסרט מתרחשת בפתיחת הסרט ומראה כיצד לכל אחד מהם יש קצב משלו, וכיצד הם מתאימים את עצמם כשאחד האחים, רליאן (ניקולס המילטון הצעיר והמוכשר, שעתיד להופיע בשנה הבאה בשני עיבודים לסטיבן קינג: "המגדל האפל" ו"זה") מתעקש על קצב אגרסיבי ומהיר יותר, רמז למרד ולשבר הנעורים שלו שיגיע בהמשך.
המשפחה מוצגת בתחילת הסרט כאחת עם הטבע, כמצליחה לקיים אידיליה שאנחנו, הצרכנים הבורגנים והמתועשים, המפוטמים ממוצרי צריכה שכובלים אותנו ומטמטמים אותנו, רק יכולים לדמיין כמה מדהימה היא. הם גם צדים את מזונם או מגדלים אותו בעצמם, וכאן קבלו אזהרת צפייה קטנה: אם אתם חובבי בעלי חיים יש סצנת ציד גרפית למדיי בפתיחת הסרט. המטרה שלשמה היא שם עובדת היטב – היא מסמלת את כל מה שהמשפחה הזו עושה ואת האופן שהיא גורמת לצופים להרגיש: הם מעוררים פליאה ואפילו הזדהות מצד אחד, אך גם תחושה של צביעות די קשה, ושל משהו מעורער לגמרי.

במובן מסוים הסרט כולו נע על הדואליות הזו, שקשורה לאופיו של בן, האב, ומנווטת את ההתנהלות של המשפחה כולה. הוא אידיאליסט, ומנחיל ערכים גבוהים לילדיו, שמדברים באופן מרשים, משעשע ומעט בלתי אמין כמו סטודנטים שנה ג' לפילוסופיה, כן, גם הילדים בגיל חד ספרתי. הוא מעודד אותם לאתגר את עצמם, פיזית ומנטלית, מאפשר להם להתאמן ולהשתמש בכלים חדים, גם לילדה שמגלה בקיאות מטרידה בדרכים יעילות לחיסול אויבים. במקום חג המולד הם חוגגים את יום הולדתו של נועם חומסקי, וכשהילדים שואלים שאלות שמאתגרות הורים בכל התרבות המערבית, היינו "מה זה סקס?" הוא עונה להם בצורה מאוד ברורה ובלי להתבלבל.
עוד רגע יפה במיוחד קורה כשהוא מעודד את אחת הבנות לספר לו מה היא חושבת על "לוליטה" שהיא בדיוק קוראת. היא מתחילה בתיאור העלילה, אבל הוא קוטע אותה ומבקש להבין מה דעתה עליו. היא עוצרת לרגע, ומתחילה לתאר את הרגשות שעולים בה מתוך הקריאה, את הניתוח שלה, הבוסרי מחד אך המפתיע בבגרותו מאידך של הדמות של הומברט הומברט. ושוב, גם כאן יש קסם ודאגה – מחד, כמה נפלא שהאב הזה מעודד את בתו בת העשרה הצעירה לקרוא ספרות יפה ולחשוב ולנתח. מצד שני, האם היא כבר צריכה לקרוא את "לוליטה"?

זה אולי נשמע פוריטני, אבל זו הנקודה עליה הסרט ממשיך ומשחק. נסיבות מותה של לסלי (טרין מילר) – אשתו של בן ואם ילדיהם, מובילים את האב והילדים למסע בעל כורחם חזרה לציביליזציה, שם הם חוזרים ומתעמתים עם אנשים "רגילים" שמתקשים להבין את דרך החיים שלהם, ולפעמים ממהרים להטיח האשמות. כדי להגיע ללוויה, ולפרידה אחרונה מהאם האהובה אחרי שלא ראו אותה חודשים ארוכים, כל המשפחה הנותרת אורזת את עצמה על אוטובוס וחוזרת לעולם המערבי.
הם פוגשים את אחותו של בן, על משפחתה הרגילה ועל ילדיה שכצפוי לא מסוגלים להיפרד לרגע מהניידים שלהם, ולא יודעים ולו רבע מהמידע ההיסטורי שיודעים ילדיו של בן. בגלל שהסרט מתחיל ומתבסס על נקודת המבט של בן והילדים שלו, קל מאוד לחבב, אפילו להעריך ולקנא בהם במידת מה בהתחלה. הם חיים "כמו שצריך", כמו שכולנו היינו רוצים אך לא מסוגלים. כשהם מתחילים להיתקל באנשים שיותר דומים לצופים, התגובה הראשונה של הילדים היא "האם כולם פה חולים? הם פשוט שמנים נורא", וזה מבדר, אבל זה גם מעט מבעית.
בהמשך העימותים והמפגשים עם "העולם שבחוץ" נהיים מעט צפויים, אבל הם מלאים בהקנטות שנונות של בן שמוכיח שוב ושוב שהילדים שלו מוצלחים ולא חסר להם דבר, ומכילים לא מעט רגעים יפים ומעניינים, שנעזרים במשחק הטוב שתומך אותם. הם מעבירים את הצופה בהדרגה תהליך של שינוי נקודת מבט, שאט אט חושפת את בן באור קצת אחר, פחות מושלם, יותר פגום – אנוכי אפילו, כשנסיבות חייה ומותה של אשתו נחשפות, וכשסדקים, גם אם ברורים מעט מאליהם, מתחילים לצוץ באידיליה המשפחתית.

בו (ג'ורג' מקיי מ"גאווה"), הגדול שבחבורה שואף בסתר ליבו להירשם לקולג' ומסתיר עובדה זו מאביו חלק ניכר מהסרט, הוא אחד הפספוסים בעלילה, כשהוא לא מקבל מספיק נפח כדמות. הוא מסקרן מאוד, אבל נשאר על פני השטח, וכמותו רוב הילדים. כל אחד מהם מקבל תכונה אחת בולטת, כמו ארכיטיפים מהאגדות, אבל לא מעבר לכך. לרוב הסרט זה בהחלט מספיק, אבל כשמתקרבים למה שאמור להיות השיא שלו, בחלקו השלישי, דווקא אז הוא מתחיל להתפרק ומפסיק להחזיק.

כל הסרט נבנה לקראת מפגש בלתי נמנע של בן עם ג'ק (פרנק לנגלה), הסבא של ילדיו והאב של אשתו המתה. הוא לא מאשר, בלשון המעטה, את אורח החיים שלו ושל הילדים, ומייצג פחות או יותר את כל מה שבן מתקומם נגדו. הוא עשיר מאוד וגר בבית שמפגין זאת, מכובד ומאופק ואפילו די נפוח. בעימות בין השניים שאמור להוביל לתוצאות גורליות משהו נפרם בסרט. יש תחושה שבמקום לתת לנו סוף אחד ברור, קשה ככל שיהיו המסקנות על בן ואופיו שיביא עמו, פייה מהוליווד באה והתערבה, והציעה לא רק סוף אחד, אלא כמה אפשרויות של סגירה לסיפור – וכל אחת מהן מחלישה את האחרת.

בשליש האחרון שלו הסרט מאבד את כל האמינות שניסה לבנות. הוא בוחר להתקרב לתהום שבן מוביל אליה את משפחתו, אך במקום לקפוץ איתנו פנימה, הוא מציץ אליה, ובורח אחורה, ומספק כמה סיומים (מישהו אמר "שר הטבעות"?) חיוורים ומעט מתאמצים. החידתיות של בן, זו שמקבילה לדמויות אחרות שגילם מורטנסן, נפתרת מהר, בקלות רבה מדי. התובנות שהוא והילדים מגיעים אליהן הן במשקל נוצה, ומשליכות אחורה על בורים בייצוג המושלם של משפחה שחיה בטבע למן ההתחלה. פתאום משהו בכל ההרמוניה הזו מרגיש בדיעבד נקי ומעובד מדי, "מצולם טוב" מדי, כשכל בקע וקושי אמיתי מכוסים מייד על ידי פתרונות תסריטאים פשטניים. אולי זו כוונת המשורר, אולי יש כאן רצון לספק לנו הצצה לחלום שבו אב שמגדל כך ורק כך את ילדיו הוא אכן גיבור גדול, ולאו דווקא אדם מורכב יותר שסובל מאי אלו קשיים במקרה הטוב. אולי ילדים שגדלים כך כולם באמת יהיו אוהבים וטובים וחכמים תמיד. אבל ברמה מסוימת הרצון לשמור על טון נעים ומפויס פוגם בחוויה של הסרט כולו.

captain-fantastic-second

תגובות

  1. יושיהידה הגיב:

    למה סצינת הציד גורמת לתחושת צביעות? מה צבוע בסצינה הזו?

השאר תגובה