• סיכום המחצית של 2018
  • דאבל דוקו: ״אתה מת רק פעמיים״ ו״שלושה זרים זהים״
  • ״גורד שחקים״, סקירה
  • גוטי
  • סרטים חדשים: ״גורד שחקים״ עם דוויין ג׳ונסון
  • הכהנים הגדולים: ״ביג לבובסקי״
  • ״תופסת״, סקירה
  • ״אנטמן והצרעה״, סקירה
  • סקירת חו״ל ,
  • נוסטלגיה לאימה ואייטיז בפסטיבל פרימוורה סאונד
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2018
  • ״על חוף צ׳סיל״, סקירה מהדף אל המסך
  • ״סיקאריו: הנקמה״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2018:
  • פסטיבל ירושלים 2018: סרט הפתיחה והנעילה

פסטיבל ונציה 2016 – דיווח רביעי: ״The Untamed״, ״The Nobodies״, ״Alice״, ״The Road to Mandalay״, ״Drum״

6 בספטמבר 2016 מאת עופר ליברגל

בדיווח זה אעסוק במספר סרטים מן המסגרות המשניות של הפסטיבל, בהן ניתן למצוא במאים צעירים יותר ומוכרים פחות, ולעתים גם סרטים מאתגרים וניסיוניים, שהם חלק מן הסיבה לצפייה בסרטי פסטיבלים. אבל לפני כן, עוד סקירה קצרה על סרט המשתתף בתחרות הרשמית, שגם אותו ניתן להגדיר כמאתגר.

La Region Salvaje / The Untamed
משולח רסן

untamed

לסרטו של הבמאי המקסיקני אמט אסקלנטה הגעתי בשילוב של חשש וסקרנות, עקב סרטו הקודם ״הלי״ שמצד אחד זיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל קאן, אולם אני הסתייגתי ממה שנראה לי יותר פרובוקטיבי מאשר מרשים באמת. אין ספק שהוא כלל כמה סצנות בלתי נשכחות מבחינת האלימות שבהן, לטוב או לרע, וסרטו החדש כולל גם הוא מספר לא קטן של סצנות שיגרמו לקהל לצאת באמצע. אם כי הפעם יש פחות ייצוג ישיר של אלימות ויותר מין ביזארי – ועוד מעט אבהיר עד כמה מין בסרט יכול להיות ביזארי.

מבחינת העלילה, הסרט מפגיש בין מספר דמויות. ראשית ישנו זוג נשוי אשר מגדל שני ילדים. אולם הבעל גם מנהל רומן – עם אחיה של אשתו, אשר גם עובד כאח סיעודי בבית החולים. יום אחד האח מטפל בצעירה מסתורית אשר מגיעה בעקבות מה שנראה כמו נשיכה של כלב. אלא שהצופים כבר יודעים שלא מדובר בדיוק בכלב ובהדרגה גם שאר הדמויות יגלו זאת, בין רגעים של ריבים וקירבה. הדבר קשור לבקתה מבודדת אשר נמצאת במורד הנהר. בבקתה חי זוג מדענים מבוגר והם מגדלים שם משהו.

יש לציין כי כבר מדקות הפתיחה של הסרט, אסקלנטה מעמיס על הקהל הרבה סצנות מין ואוננות מסוגים שונים. נדמה לי שאפשר לספור הצצה לארבעה רגעים כאלו בפרק זמן קצר בהרבה ממפגש מיני ממוצע בחיים. בכך הוא מודיע לקהל באיזה סוג סרט הוא הולך לצפות. בייחוד כשהסצנה הראשונה לאחר כותרת הסרט (לפני הכותרת נראה על המסך אסטרואיד) כבר מציגה, גם אם באופן חטוף, את היצור אשר הזוג המבוגר מגדל – סוג של זוחל רב צלעות שמזכיר קצת ייצוגים מוכרים של חייזרים בקולנוע. היצור הזה שוכב עם בני האדם שנמצאים בקרבתו. וכנראה שהוא מעניק להם אורגזמה שלא ניתן להשוות אותה לשום דבר אחר, שכן הם (ובעיקר הן) משתוקקים לשוב ולפגוש אותו, חרף העובדה כי מין עם אותו יצור מסכן אותם בפציעות ואולי גם במוות. ייתכן ויש בכך מטאפורה למין בכלל ולריגוש אשר סכנה מעוררת. או אזהרה כנגד הליכה חסרת פשרות אחרי העונג מבלי לחשוב על ההשלכות. ייתכן גם וכל המטאפורה הזו רדודה כמו סרט פורנו והיא באה רק על מנת לזעזע. בכל מקרה, הקטעים המעניינים בסרט הם דווקא אלו אשר אינם קשורים ישירות במין, ובטח שהם אינם הקטעים שמתארים אותו – לפחות ברמה החזותית, נדמה לי שהחוויה של שהנשים עוברות נראית דומה יותר לאונס קבוצתי מאשר למשהו מענג.

הקולנוע של אסקלנטה מזכיר מספר במאים גדולים יותר שפעלו בארצו – לואיס בוניואל, אלחנדרו חודורובסקי וגם קרלוס רייגדס, אשר פרש את חסותו על אסקלנטה בצעירותו. אבל מה שעובד עבורי אצל במאים אלו פשוט אינו נוכח בסרטיו של אסקלנטה – אין בהם את החדות הסאטירית והחוכמה של בוניאל, את ההליכה עד הסוף עם הדימוי החזותי של חודורובסקי, ואת האפקט הרוחני של סרטי רייגדס. האחרון הוא דוגמה לבמאי שסרטיו תמיד מצליחים לרתק ולהסעיר אותי, אף כי הם כוללים לא מעט מין ביזארי. רייגדס יודע לאזן את זה בעזרת בנייה שקולה יותר של הדמויות ושאיפה להגיע לספרה רוחנית גם באמצעים אחרים של חיבור עם הטבע. אסקלנטה נראה כמו חיקוי נטול עומק לידו, כמו סרט שחושב שהוא חדשני ועמוק אבל בעיקר מצליח לעורר רתיעה ודחייה. ואלי פשוט חסר לו את אותו דבר לא מוגדר אשר הופך במאי מוכשר לקולנוען מבריק. ובמאי מוכשר שמנסה למתוח את הגבולות יותר מדי מייצר סרטים לא טובים.

אני מניח כי גם סרט זה ימצא מעריצים בקרב חובבי קולנוע ביזארי, ויש לו אפילו פוטנציאל מסוים להפוך לסרט פולחן. אבל גם ככזה, הוא פשוט לא מספיק טוב. אומנם ניכר שאסקלנטה יודע להעמיד שוטים ומנסה להשתמש בשפה קולנועית יצירתית, אבל אני חש שהוא לא יודע מה לומר ולהביע בעזרת הטכניקה, דבר אשר הופך אותה לנבובה. מאידך, זהו סרט כל כך מוזר ויוצא דופן כך שאולי יימצא גם בחבר השופטים בפסטיבל זה מישהו שיחשוב שהוא צריך לצאת ממנו עם פרס.

The Road to Mandalay
הדרך למנדליי

road-to-mandalay_1

הבמאי הבורמזי מידי זי, אשר ביקר לא מכבר בישראל לרגל פסטיבל קולנוע דרום, הציג בפסטיבל ונציה את סרטו החדש. ״הדרך למנדליי״ ממשיך את הקו האמנותי של סרטיו הקודמים, אבל מוסיף להם נראטיב מעט יותר מורכב וגם כמה אלמנטים שלא נכחו קודם בסרטיו, אם כי עיקר סגנונו נשאר דומה – קצב איטי אשר משלב בין השינוי לבין השגרה. זהו סגנון המבקש לא להבליט את הפן המלאכותי בסרט ובעיקר מבקש לחשוף את הסיפור הכואב של בני עמו של הבמאי, אשר עבור רבים מהם הישארות באיזור בו גדלו פשוט אינה אופציה על מנת לשרוד.

הסרט עוסק במהגרים, כמו רבים מסרטיו של הבמאי. מוקד העלילה הוא צעירה בשם לנגקינג, המהגרת באופן לא חוקי לתאילנד. השאיפה שלה היא לקבל רשיון עבודה ומאוחר יותר גם דרכון תאילנדי, על מנת שתוכל לעבוד בטאיוואן העשירה אף יותר. כפי שמהגרים רבים מגלים, המסע שלה אינו פשוט בשום שלב ורוב הדברים אשר מובטחים לה מתגלים כהבטחות שווא, לא משנה כמה אנשים היא נאלצת לשחד. כמות מעשי השוחד המתוארים בסרט גדולה במיוחד, בסרט בו לשטרות יש הרבה יותר ערך מהאנשים, שמאבקים למען מסמכי זהות מאבדים בפועל את זהותם, יותר מפעם אחת.

מי שנחלץ לעזרת הגיבורה פעם אחר פעם הוא גאו, בורמזי אשר היגר יחד עימה ומעוניין להתחתן איתה, אך לאורך רוב הסרט החיזורים שלו לא אסרטיביים במיוחד ואינם כוללים מגע, דבר אשר מוביל לכמה מן הסצנות הטובות ביותר בסרט. הרצונות המנוגדים של שתי הדמויות ברורים – היא רוצה אותה והיא מוכנה לסבול אותו, אבל בכל זאת הם נותרים בערך ביחד במשך זמן רב. זה קורה בין היתר בגלל היעדר ברירה אחרת, או לפחות היעדר ברירה אשר אינה כואבת מאוד.

גם בסרט יחסית עתיר התרחשיות, הדרמה אינה העיקר אצל מידי זי. אני כותב על לא מעט סרטים בפסטיבל שהקצב שלהם איטי, דבר שמאפיין את סרטי פסטיבלים באשר הם, אבל ייתכן שהקצב בסרטיו של זי הוא האיטי מכולם. נראה כי עצם קיומו של שינוי פוגם במסר העיקרי שלו – מדובר במצב חסר תקווה, הגיבורים שלו הם עניים שאם לא יקרה נס, יישארו נואשים או ימותו במטרה להשיג חלום צנוע ובלתי אפשרי של קיום מכובד יותר. הבמאי מתמקד בבני ארצו, אבל במונחים רבים הסרטים שלו מאפיינים היטב את חוויות ההגירה כולן, נושא כואב ומרכזי בעולם כולו.

למרות הדברים הללו, סרטו החדש בכל זאת נגיש יותר מסרטיו הקודמים של מידי זי. אף על פי שהמוקד הוא בתיאור עבודה סיזיפית (הגיבורה נאלצת לעבוד בכמה וכמה עבודות איומות), יש בו כאמור יותר התרחשות. במערכה האחרונה הקצב הופך למהיר יותר, תוך שבירה מסוימת של סגנון הסרט ואפילו סצנה אחת שהיא כולה סוראליזם מצמרר. הסרט מוביל לסצנת סיום קשה במיוחד, שאני עדיין חלוק לגבי מידת הביצוע שלה, אף כי אין ספק שזאת הייתה כוונת היוצר לאורך כל הדרך. ייתכן שכעבור זמן אשנה את היחס שלי לסיום או לסרט, אבל במהלך הצפייה הרגשתי כי הוא עשיר וחזק. עיקר כוחו הוא באמפתיה של זי לכל בני האדם שהוא מתאר, ובתיאור הפשוט של רגעי שגרה, וגם של כמה רגעי שבירה.

Drum
תוף

drum-3

לסרט זה נכנסתי בשעת בוקר מוקדמת, מבלי לדעת עליו כמעט דבר, פרט לכך שמדובר בסרט איראני של במאי בשם קייואן קארימי. כך גיליתי את אחת מן ההפתעות של הפסטיבל – סרט בעל עלילת פשע פשוטה ושפה קולנועית עשירה בעלת סגנון מגובש. יש בסרט השפעות של האקספרסיוניזם הגרמני והסרט האפל, אבל יותר מכל הסגנון שלו מזכיר את סרטיו של הבמאי ההונגרי בלה טאר, גם מבחינת הצילום בשחור-לבן וביצוע רוב הסיקוונסים בשוט בודד, וגם מבחינת הסתרת לא מעט פרטי עלילה מן הקהל, ולעתים גם מן הדמות הראשית.

הגיבור של הסרט הוא עורך דין בטהרן. בראשית העלילה אדם צולע מגיע למשרדו, אומר כי רק הוא יכול לעזור לו ומשאיר בידו חבילה. כעבור זמן קצר, מספר גברים שנראה כי הם שייכים לארגון פשע מתחילים לחפש את החבילה. עורך-הדין מנסה למנוע מהם להשיג אותה וכתוצאה מכך חייו משתבשים יותר ויותר. יש עוד כמה התפתחויות בעלילה, אבל הסרט לא נותן להן את הדגש, או מסביר מי האיש אשר נתן את החבילה, מה יש בה, או למה נבחר דווקא עורך-הדין הזה.

במקום זאת, הסרט עשיר באווירה, אשר לעתים נראית כדמויית-חלום ולעתים נראית מאיימת. קארימי נעזר בעיצוב פסקול בולט מאוד, אשר מדגיש רעשים מסוימים, לרוב הרעשים אשר מתרחשים מחוץ לפריים ועוזרים להשלים את התמונה, אף כי התמונה אף פעם לא לגמרי שלמה. הבמאי גם ממשיך את השוטים מעבר לפרק הזמן של ההתרחשות המרכזית המתוארת בהם, ולפעמים נותן למצלמה לנדוד אל הסביבה, בשוטים ארוכים ומרשימים במיוחד. חלקם בעלי סגנון כמעט היפנוטי, חלקם מעבירים תחושה של בהלה. השימוש של הסרט בתאורה ובניגודיות של הצילום בשחור-לבן מעביר לפרקים תחושה של כישוף, של מסתורין קוסמי בתוכו שוכן המסתורין האנושי. לגבי סיפור הפשע הספציפי, ייתכן ויש בו משהו קפקאי באופן בו הוא מתאר את קשיי האדם מול כוחות אשר נותרים לא מובנים, גם אם הגיבור חש כי ניתן להיאבק בהם וניתן גם לעזור לאחרים ולשפר את מצבם.

הזכרתי כבר את הדמיון לבלה טאר, וכמו הסרטים של הבמאי ההונגרי, סרטו של קארימי אינו קל לצפייה. במהלך ההקרנה בה נכחתי, צופים רבים נטשו. גם עבורי יש כמה תהיות לגבי חלק מן הבחירות של הבמאי, וגם חשש שמה הדמיון ליוצר ההונגרי מעט גדול מדי, אף כי הקצב של קארימי מעט פחות איטי בעיניי, גם אם הוא רחוק מלהיות מהיר. אבל בסופו של דבר מדובר בסרט שמשלב בין פשטות לווירטואוזיות בביצוע, ויש בו כמות גדולה למדי של שוטים שיכול להיות מרתק לנתח, אבל יותר מעניין לחוות אותם כחוויה קולנועית טהורה.

Los Nadie / The Nobodies
הכלומניקים

nobodies

סרטו של הבמאי הקולמוביאני חואן סבסטיאן מסה עוסק בקבוצה של פאנקיסטים צעירים במולדתו. גיל הגיבורים שלו נע מסוף התיכון עד תחילת האוניברסיטה, אבל גם אלו מהם שלומדים לא ממש מקדישים לכך עניין, ורובם מתעניינים יותר במוזיקה שהם יוצרים או במופעי לוליינות שהם מקימים בכביש או בשטחים פתוחים. הפגנות סטודנטים אשר מובילות לעימות עם המשטרה נוכחות בסרט, אך הגיבורים לא לוקחים בהם חלק והן נותרות בשולי ההתרחשות. הזעם של הגיבורים מובע דרך התוצרים האמנותיים שלהם – מוזיקה, קעקועים או כתובות גרפיטי.

הסרט מציג את הגיבורים שלו קודם כדמויות לפני שהוא מפגיש אותן כמכלול. הוא נותן לכל דמות מקום להתפתח בעזרת סצנות באורכים שונים ודרמות קטנות, מעין פרגמנטים אשר חוברים יחד ליצירת פסיפס של דור. הסרט דן ביחסים של הצעירים עם עצמם וגם מול דור ההורים. רוב הדמויות באות מבתים יחסית אמידים והיחס אל הסמכות ההורית שונה מדמות לדמות – לעתים נכנס לתבנית המוכרת של מרד נעורים, ולעתים חורג ממנה. הסרט מנסה, ורוב הזמן גם מצליח, לייצר דיוקן אוהד של התנועה שהוא מתאר, דרך מבט על הייחוד שמאפיין כל דמות וכן גם על המכנה המשותף שלהם כקבוצה. הסרט מוביל לקראת נסיעה לפסטיבל אשר תהיה משותפת לכל הדמויות, אבל העיקר בו אינו התקדמות ליניארית, אלא תיאור מפגשים או קיום בתור בודדים. בחלק מן הרגעים יש שינוי ובחלק רק תיאור לירי של המצב הקיים.

גם סרט זה צולם בשחור לבן, רק שבמקרה שלו איני בטוח שהתוצאה עובדת היטב, או באופן אחיד. הצילום מקנה לסרט גוון מעט מלנכולי, שלעתים יוצר ניגוד מעניין עם המוזיקה וסגנון החיים, אבל לעתים נראה דל מדי בסרט שאינו עוסק בדלות. אף כי הסרט דן בדרכו בביקורת על המבנה הכללי הקיים, לא מדובר בסרט על עוני וגם לא ממש בסרט על מרד. ״הכלומניקים״ הוא סרט על ביטוי עצמי וגם דיוקן של אגף בתרבות הצעירה בקולומביה, שאינה בהכרח נבדלת מתרבויות שונות בחלקים אחרים של העולם.

Alice
אליס

alice2

לפני הסרטים במסגרת ״שבוע המבקרים״ של הפסטיבל מוקרנים סרטים איטלקיים קצרים. ביניהם גם הסרט הזה של הבמאית קיארה לאונרדי, שהותיר בי רושם עז. הסרט מורכב כולו מצילומי וידיאו ביתיים מילדותה של הבמאית, אשר מנסה לשחזר שבר שהתרחש במשפחתה, בעיקר בכל הנוגע לניתוק שנוצר בינה לבית אחותה הגדולה, פרנצ'סקה. הסרט כולו מריץ מחדש קטעי וידיאו ישנים, כמו מנסה לאתר דבר מה יפה בילדות שאבד וכן גם את רגעי ההתדרדרות המדויקים. ההרצה של קטעי הווידיאו וקטיעתם מגבירה את תחושת הניתוק, הן מן המשפחה והן מעולם הילדות. היום הכי מאוחר שמתועד בסרט מועבר בעיקר דרך פסקול של ריב משפחתי, הנשמע על גבי מסך שחור שמופרע בידי פריימים בודדים ולא ברורים אשר לא מספקים תמונה מלאה. אך הדימוי החשוב ביותר בסרט מופיע בפתיחה ובסיום – פנרסצ'קה מנסה לגשת לארנב והוא חומק ממנה, המלווה בקריינות: "היא נראתה לי כמו אליס בארץ הפלאות". אבל בסיום, הבמאית אומרת כי זו כבר אינה אחותה, כי היא מרגישה שהיא מתבוננת בעצמה אשר מנסה לתפוס את הארנב החמקמק, את הזיכרון האבוד, את הילדות, את החיבור השלו והתמים למשפחה.

לדיווחים הקודמים:
הראשון – סרטיהם האמריקאיים החדשים של דניס וילנב, דרק סיאנפרנס וטום פורד.
השני – פרנסואה אוזון, אולריך זיידל, ישו הצ׳יליאני, נזיר גרמני וספרדי שאיבד סבלנות.
השלישי – וים ונדרס בתלת מימד, צמד במאיות מארגנטינה, ופרחח איטלקי משתקם.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.