• סיכום המחצית של 2018
  • סרטים חדשים: ״מאמה מיה 2״
  • הכהנים הגדולים: ״אחי, איפה אתה?״
  • דאבל דוקו: ״אתה מת רק פעמיים״ ו״שלושה זרים זהים״
  • ״גורד שחקים״, סקירה
  • גוטי
  • הכהנים הגדולים: ״ביג לבובסקי״
  • ״תופסת״, סקירה
  • ״אנטמן והצרעה״, סקירה
  • סקירת חו״ל ,
  • נוסטלגיה לאימה ואייטיז בפסטיבל פרימוורה סאונד
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2018
  • ״על חוף צ׳סיל״, סקירה מהדף אל המסך
  • ״סיקאריו: הנקמה״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2018:
  • פסטיבל ירושלים 2018: סרט הפתיחה והנעילה

נוסטלגיה לאימה ואייטיז בפסטיבל פרימוורה סאונד

3 ביולי 2018 מאת לירון סיני

זו סקירת פסטיבל חריגה בנוף של סריטה, מהסיבה הפשוטה שלא מדובר בפסטיבל קולנוע כלל ועיקר. פרימוורה סאונד בברצלונה הוא סוג של הרגל אהוב עבורי, ושהשנה נסעתי אליו בפעם השביעית כמעט ברצף. מדובר באירוע שנתי של מוזיקה מגוונת, מאינדי דרך פופ ועד מטאל ואלקטרוני וכל השילובים האפשריים בין הז'אנרים, שמתרחש בסופ"ש האחרון של מאי ותחילת יוני. עם כל הכבוד לו, בדרך כלל אין באמת שום סיבה שהוא יוזכר כאן, אבל הצטברו כמה הופעות שכוללות שימוש באמצעים ויזואליים ברמה שמאפשרת דיון קולנועי, לשמחתי הרבה.

אנחנו חיים בתוך גל נוסטלגיה בלתי נגמר, כאשר מצד אחד כבר התקדמנו לערגה לשנות ה-90 וה-2000, אבל הגעגועים לשנות ה-80 עדיין כאן, גם בליינים של מסיבות וגם במחוות לתקופה בסרטים ובסדרות. בו זמנית, יש תופעה לא חדשה אמנם, אבל כזו שהנוכחות שלה הורגשה במיוחד בפסטיבל השנה, של הרכבים שמבצעים מוזיקה מפסי קול קיימים, או מוזיקה שנשמעת כך אך היא למעשה פס קול לסרט שאינו קיים. יכול להיות שנתקלתם, למשל, בפרסומים על Galactic Empire, להקה שמבצעת גרסאות מטאל לנעימות מסרטי "מלחמת הכוכבים", כשכל חבריה בקוספליי מלא.

ההרכבים שהופיעו בפרימוורה לא השקיעו בתלבושות עד כדי כך, אבל רובם פיצו על כך בוויזו'אלז מרהיבים, מופרכים שחלקם היו מבדרים להפליא וגם מבלבלים מאוד. הופעה אחת שפספסתי הייתה של קייל דיקסון ומייקל שטיין, שמכונים גם "Survive", עם הופעה שכולה פס הקול של "דברים משונים" אותו הלחינו, שנקראת בשם ההולם: "Stranger Things".

בגזרה שכבר יותר מתקרבת לפס קולים של קולנוע כן ראיתי ביום הראשון של הפסטיבל את "Nightcrawler", הרכב סינתווייב – מה שאומר בגדול שהסאונד האלקטרוני שלו נשמע כמו סינתיסייזרים אפלוליים אך קצביים, שמגדיר את עצמו כמושפע מאוד מסרטי אימה ומדע בדיוני. זו מוזיקה שמתאימה לניאונים צבעוניים או לפחות לחושך, אבל ההופעה התרחשה אחר הצהריים באור מלא, מה שרק הדגיש עוד יותר את הניתוק של הצלילים האלו מהזמן ומהמקום ממנו הם שואבים השראה.

אני מודה שבמקרה הזה אני לא זוכרת לזמזם שום טראק, קצת כמו פסי קול שמטרתם להיטמע קצת ברקע, כאלו שלא הופכים לנעימה איקונית, אלא לתיבול קצת גנרי לסרט שאמורים לתת טון מסוים או לאותת לנו איך להרגיש כלפי מה שמתרחש על המסך. כן יכולתי לעצום עיניים ולדמיין שאני בסרט של ג'ון קרפנטר לפרקים, וזה תמיד דבר חיובי.

אפרופו קרפנטר, אמן האימה שמלחין בעצמו את רוב פסי הקול של הסרטים שלו, הוציא שני אלבומים בשנים האחרונות של נעימות מקוריות הפעם, "Lost Themes" ו-"Lost Themes 2", ויצא לסיבוב הופעות עם האלבום השני כשהוא יצא ב-2016, והגיע איתו גם לפסטיבל.

עם כל הכבוד ללחנים החדשים שעומדים בפני עצמם, קרפנטר ידע שהקהל רוצה לשמוע ולראות את "הלהיטים", וכך ההופעה הורכבה בעיקר מנעימות הנושא המוכרות משלל הסרטים שלו. ידעתי שאני רוצה לראות אותו על הבמה, אבל לא היה לי מושג למה לצפות מבחינת היחס של הקהל לכל העניין. קרפנטר הופיע כשהוא במרכז מאחורי הסינתיסייזר, מלווה בנגנים צעירים ממנו בכמה עשורים, כולם שומרים על רצינות בגדול, אבל גם יודעים לשים משקפי שמש שחורים בתיאום כשהתחילו לנגן את הקטע של "הם חיים" (They Live). בין נעימה לנעימה קרפנטר סיפר אנקדוטות, נתן את הקרדיט והשבחים לאניו מוריקונה על "הדבר" ובאופן כללי נראה די מרוצה.

קשה עד בלתי אפשרי להעביר בהקלטה מהנייד את האווירה ואת האופן שבו קטעים מהסרטים האיקוניים ליוו את המוזיקה. הם הוקרנו על מסך גדול מאחורי הלהקה על הבמה, וגם על מסגרת רחבה יחסית שהקיפה אותו, ואפשרה מרחב תמרון כך שבחלק מהביצועים על המסך הגדול הוקרנו קטעים מהסרט עצמו, ועל המסגרת הוקרנו חלקים אחרים, יותר טיפוגרפיים או בסגנון של וידאו ארט שהשלימו את התמונה.

הקטעים מהסרטים עברו עריכה כמובן, ונוצר כאן היפוך בו הם הפכו להיות הרקע, כאשר המוזיקה תפסה את קדמת הבמה, פשוטו כמשמעו. במקרים שבהם היה מדובר בסרטים שראיתי כבר, הפוטאג' המוכר, מתוקצר וערוך מחדש הרגיש כמו תמצית מהנה במיוחד. למעט הדיבורים של קרפנטר בין הקטעים, מדובר במלודיות נטולות מילים או שירה, מה שלא מנע מהקהל הנלהב והנרגש לשיר בקולי קולות. לא לזמזם, ממש לצעוק במלוא הגרון את המנגינות המוכרות. ומתברר שכן, רובן היו מוכרות למה שככל הנראה היה אלפים די רבים של אנשים שבאו לפסטיבל מוזיקה ובחרו לראות רטרוספקטיבה מוזיקלית של במאי אימה ותיק.

במקרים של סרטים שלא הכרתי, החוויה הייתה שונה ומאוד מסקרנת, במיוחד כשהגענו לקטעים מ"בלוע הטירוף" מ-1994. גם ככה מדובר בסרט שגורם לך לפקפק בשפיות של הדמויות בו ולהתבלבל בין מציאות לדמיון ובין יוצר ליצירה יחד איתן. כאן הטעימה ממנו הייתה ערוכה במקטעים קצרים שכללו סצנות שחזרו על עצמן בלופים, כך שהרגשתי שאני צופה בסיוט מרתק, ואני יכולה להגיד בדיעבד שהקטעים האלו אמנם הראו הרבה, אבל בהיעדר סאונד ועם העריכה המרובה שלהם, לא קיבלתי שום ספוילרים מבחינתי, וההנאה שבצפייה בסרט המופתי הזה בפעם הראשונה לא נפגמה במאום, אולי אפילו הועשרה. הוא הפך, מאז, לסרט האהוב עליי של קרפנטר, וגם לאחד האהובים על אור שכתב עליו.

גם כשההופעה נגמרה ההשפעה שלה השאירה חותם. חוץ מאנשים ידידותיים ברמה לא רגילה שלא היו מסוגלים להפסיק לחייך, להריע ולהתחבק בשורות הראשונות, נתקלתי כשעה לאחר מכן בזוג שעמד מאחוריי ומאחורי בן הזוג שלי במהלך ההופעה, והרגיש צורך לדבר איתנו על מה שראינו ושמענו, לעבד יחד במילים עד כמה יוצאת דופן ומעוררת פליאה מחויכת כל החוויה החושית הזו הייתה.

בלוע הטירוף

קרפנטר הוא גם החיבור שמחזיר אותי ל-2018 ולמופע האחרון בפוסט ולסרט או סרטים שקשורים אליו. באישון לילה, כמו שצריך הפעם, ראינו את "Carpenter Brut", הרכב של איש צרפתי אחד בשם פרנק הוסו, שבהופעות נתמך במתופף וגיטריסט. בערך הוויקיפדיה עליו כתוב שהוא משלב השפעות של פסי קול מז'אנר האימה עם מוזיקה אלקטרונית ומטאל. עוד כתוב, שהוא מלחין פסי קול שונים. וזו הנקודה שבה העניינים מתחילים להיות מבלבלים. ההופעה של קרפנטר ברוט כוללת מסך ענק מאחורי הלהקה (אם כי נטול מסגרת הפעם) ועליו מוקרנים מה שנראו כמו קטעים מסרטי בי סלאשרים, כשלפני כל אחד מהם מוקרנת שקופית היתולית בסגנון "This movie is rated p for panties", ואכן, מיד לאחר מכן הוקרנו המון קטעים בעריכה מהירה שמערבבת בין קטעי ריקוד של מעודדות וקלוז אפים על התחתונים שלהן, לבין קטעים בהם משספים את גרונן, חותכים להן ידיים וראשים ומשפריצים עליהן המון דם בכל מיני דרכים, כמקובל. כמות הקטעים האלו, שמייצרים חיבור בין איברי מין נשיים בקטיעה פטישיסטית של קלוז אפים לבין קטיעה "ממשית" של איברים אחרים, צרחות בהלה, נעיצות ושיסופי סכין וכדומה, היו כל כך עמוסים ומופרכים, שהייתי משוכנעת שמדובר בהומור מאוד מאוד מודע לעצמו.

בהתאמה, היינו משוכנעים שמדובר בקטעים מסרטים שלא צולמו מעולם, ושרובם ככולם הם הפקות עדכניות שרק נראות ישנות ודלות תקציב. לראייה, יש לקרפנטר ברוט קליפים שנראה שנעשו בהשראת סרטים כאלו בדיוק, וגרסת כיסוי אחת ל"Maniac" מ"פלאש דאנס", שהמירה את הרקדניות עם הטייץ והחותלות בגרפיקה עם ראשי עיזים, פנטגרם, סכינים ואורות אדומים שנראית כאילו נלקחה ממצגת פאוור פוינט של תיכוניסט מטאליסט לפני שני עשורים לפחות. המוזיקה עצמה היא אכן כל מה שהיא מתיימרת להיות – מלהיבה, אנרגטית, מופרכת כמו תספורות נפוחות וכריות כתפיים וקשה להחליט אם היא מחבקת את הז'אנרים הקולנועיים והמוזיקליים איתם היא מתכתבת, או צוחקת עליהם.

בין הקטעים שהוקרנו היה גם מעין תשדיר שירות של מטיף שקורא לקהל למנוע מילדיו לשמוע מטאל וליפול לעבודת השטן האיומה, ולשלוח אותם במהרה למחנה של הכנסייה שבו כבר יגרמו להם לבכות וינקו אותם מחטאיהם. אני די בטוחה שהסרטון הזה היה מבוים ופארודי, אבל בכנות, אני כבר לא יודעת. הסיבה שאני לא יודעת היא שמצאנו את אחד הסרטים שקטעים ממנו הוקרנו על המסך. מדובר ב"Slaughter High" מ-1986, אותו כתבו וביימו ג'ורג' דגדייל, מארק עזרא ופיטר ליטן.

מדובר בסרט שעדיין מחזיק בציון 0% מצד המבקרים ב"Rotten Tomatoes" ו-34% מצד הצופים. ואכן, מדובר בהפקה דלה, עם משחק מוגזם של צוות שחקנים בריטי שעושה מבטא אמריקני מוגזם אפילו יותר, ואמירה מדכאת על כמה שתיכון, בגדול, זה דבר נורא. הרוצח של הסרט הוא מי שאנחנו מזדהים איתו בתחילה, החנון השכבתי, מרטי (סיימון סקדאמור). במתיחת 1 באפריל אכזרית ומורכבת שרק הופכת לאכזרית יותר כשהיא משתבשת. הנערים והנערות האחרים (כולם נראים בני 30) מבטיחים לו סקס כדי לתפוס אותו עירום ולתחוב אותו לתוך אסלה ואז לחשמל אותו, בקטנה. אחר כך הם מספקים לו ג'וינט מקולקל וצירוף נסיבות ומזימות גורם לכך שנשפכת חומצה לתוך ניסוי שהתלמיד השקדן עורך בחדר הכימיה (בזמן שכל האחרים והאחרות באולם ההתעמלות, כמובן), פורצת שריפה והוא נכווה בצורה מאוד רצינית.

כמה שנים לאחר מכן, אותם צעירים (מגולמים על ידי אותם שחקנים אבל עכשיו הם נראים בגיל הנכון) מוזמנים למסיבת מחזור בבית הספר, מגיעים ואחרי שהם משתעממים במה שמרגיש כמו שמונה שעות בערך, מרטי חוזר לנקום בהם אחד אחד ואחת אחת, במגוון דרכים שכוללות בירה מורעלת שגורמת למעיים של אחד מהם לפקוע באופן מאוד מרשים, מים עם חומצה באמבט שעושים שמות באחת הנשים שמחליטה להגיב לכל הרציחות סביבה במקלחת מרגיעה באמצע התיכון השומם, סקס שהופך לאירוע מחשמל במיוחד בעזרת כבלים ועוד ועוד. יש הרבה שדיים חשופים ונשים מרושעות, אם כי גם מינון הגברים המרתיחים לא חסר, רק שהם לבושים יותר. הדבר המעניין העיקרי, ואולי היחיד, הוא שאנחנו קצת רוצים לצדד במרטי, אחרי מה שהחבורה הזו עשתה לו, וזה אולי הופך את רמת ההפקה, המשחק והתסריט לקצת יותר נסלחים לעומת המעשים שלהם.

קל להתייחס לסרט הזה בחיוך מבודח כמו לסרטי בי דומים לו מאותה תקופה, רק שמעיב עליו משהו עגום אחד: סקדאמור שמגלם את מרטי התאבד זמן קצר לאחר תום הצילומים. בראיון עם אחד הבמאים שנעשה שנים אחר כך, הוא אמר שידע שלסקדאמור הייתה התמכרות להרואין, אבל שהוא היה נקי למיטב ידיעתו לאורך כל הצילומים והקושי היחיד איתו היה העובדה שהוא עבד עם ילדים ולא רצה לבטל פגישות איתם עבור הצילומים. המוות שלו הותיר אותו המום.

כדי לא לסיים בטון כבד מדי, אציין שהסרט הזה הפך לסוג של קאלט, גם אם במינון מאוד מינורי. אי אפשר להבדיל בינו לבין הקטעים מסרטים בדויים (או שמא?) כשם שאי אפשר להבין אם קרפנטר ברוט סתם מחפשים תירוץ להראות נשים בבגדי גוף צבעוניים או יותר טוב, בלי בגדים בכלל, או שהם באמת מנסים להגיד משהו. עם זאת, פיוז'ן הבשר והגומי הזה עם הצלילים שליוו אותו הצליח להרים את כל הקהל על הרגליים, והעלתה חיוך על הפנים, בקטע אירוני או לא.

(את התמונה הראשית צילם יוני זאבו)

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.