• סרטים חדשים: ״האדם הראשון״ של דמיאן שאזל
  • פסטיבל ניו יורק 2018: דיווח שני ואחרון
  • ״בערה״, ניתוח לסרטו של לי צ׳אנג דונג
  • Won't You Be My Neighbor?
  • ״ארץ ההרגלים היציבים״, סקירת נטפליקס
  • זמנים קשוחים באל רויאל
  • דיווח ראשון מפסטיבל ניו יורק 2018
  • פרס האוסקר לסרט בשפה זרה: הרשימה הרשמית
  • הכהנים הגדולים: פרק 10 - ״אכזריות בלתי נסבלת״
  • ״בחשכת הליל״, סקירת נטפליקס
  • ונום
  • ״הג׳נטלמן והאקדח״, סקירה
  • כוכב נולד
  • ״חיפוש״, סקירה
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוקטובר 2018

"מבוך האימה", סקירה

29 בספטמבר 2018 מאת לירון סיני

אפתח בחדשות הטובות והמפתיעות משהו: "מבוך האימה" הוא סרט סביר. זה משמח, כי היו סימנים מקדימים לכישלון קולוסאלי: הבמאי גרגורי פלוטקין הוא אמנם עורך מעולה כמו שציין אור ב"אימת החודש", אבל הסרט שביים "פעילות על טבעית: מימד הרפאים", החמישי והסוגר את פרנצ'ייז הפאונד פוטאג' המצליח, נחשב לגרוע למדי. לכך התווספה הידיעה שעל התסריט חתומים משהו כמו חמישה אנשים, ושהרעיון של הסרט נשמע נחמד אבל באותה מידה יכול להיות מפוקשש וגנרי. כל כך הרבה יכול להשתבש.
לא מדובר ביצירת מופת שמשלבת פחד או מתח עם סאטירה חריפה כמו "תברח", ולא בקומדיה רומנטית שנונה ומקפיצה כמו "מז"ל טוב". הגיבורים שאמורים לשרוד במבוך האימה המדובר, שהוא למעשה לונה פארק ענק, די שטחיים, ועדיין – 89 הדקות של הסרט הצליחו להשאיר אותי סקרנית ומתעניינת באופן שבו הדברים יתרחשו. היו בו אפילו כמה מהלכים מעניינים.

הסרט הוא סוג של סלאשר (הסרטים בהם יש חיסולים מדממים מאוד שמתרחשים במגוון דרכים יצירתיות) מעודן, כי הרציחות גרפיות אמנם, אבל לא נמשכות מספיק זמן כדי להתפעל, ואין בהן ליטרים אדירים של דם. הוא מתרחש בשטח של הל פסט, (Hell Fest הוא גם שמו של הסרט במקור, לא לבלבל עם Hellfest, פסטיבל מטאל שמתרחש בצרפת במציאות), פסטיבל אימה מושקע. הוא כולל המון מבוכים עם שלל שלדים, זומבים ואלמנטים נוספים שיכולים לקפוץ ולהבהיל את המבלים, רכבת שדים אחת לפחות, מגוון עובדים מחופשים לתפלצים, רוחות ויצורי ביעותים נוספים שמסתובבים בשטח כדי להכניס את המבקרים לאווירה ואטרקציות נוספות כמו אלכוהול ודוכני משחקים שונים.

כל הטוב הזה מתרחש בליל כל הקדושים, כדי להוסיף נימה חגיגית והולמת, למרות שהסרט יוצא כמה שבועות טובים לפני החג עצמו. אל הפסטיבל מגיעה חבורה טיפוסית של חברות וחברים צעירים. אני חושבת שהם אמורים להיות בקולג' לאור דיבורים על מלגה שהגיבורה, נטלי (איימי פורסיית), צריכה לשמר. לכן היא הייתה עסוקה בלימודים, התרחקה מחבריה ובאופן כללי לא נהנתה מהחיים עד כה. היות וכולם נראים איפשהו על הקו המטושטש של שחקנים בני 20+ שמגלמים דמויות צעירות יותר, אני לא באמת סגורה על הגילים שלהם, ונו, זה לא באמת משנה.

בכל אופן, נטלי לקחה הפוגה מהרצינות שבה היא מנהלת את חייה, ובאה לביקור ולבילוי עם ברוק (ריין אדוארדס, ש-IMDB מגלה שגדלה ב"היפים והאמיצים" מאז 2015), החברה הטובה שלה מילדות. אליהן מצטרפת חברה נוספת, שמייצרת מתח בין השלישייה לגבי מי החברה הכי טובה של מי, מי התרחקה ומי מנסה לתפוס את מקומה, ועוד עניינים גנריים שבלב. נטלי מסומנת מראש בתור הדמות הראשית ו"הנערה האחרונה", ה-Final Girl, כי בהתאם למוסכמות הז'אנר היא מתנהלת בשמרנות יחסית ואפילו לבושה בלבן בתולי. אליהן חוברים גם החברים-של, ועוד בחור שכולם החליטו שאמור להיות הדייט הלוהט של נטלי. כולם חוץ מנטלי די נלהבים מהפסטיבל, שכולל מתחם מיוחד שבו מותר לעובדים המחופשים לגעת במבקרים ולהתל בהם באופן יותר קיצוני. נשמע מטריד? לגמרי. אני חושדת שיש בסרט נגיעות קלות של פמיניזם ושל קריאת תיגר על סטריאוטיפים של "נשיות היסטרית", מבלי שייכנס לדיוני עומק דידקטיים בנושא. אלו מכתיבים גם בחירה מעניינת בסדר שבו יחוסלו הדמויות, שהייתה אחד המקומות הבודדים בו הוא מעז לאתגר מעט את המסגרת בה הוא פועל.
בחזרה לעלילה, במקביל לחבורה שבאה לפחד, לצחוק ולשתות בפסטיבל, אנחנו רואים את הרוצח (או הרוצחת) שמגיע כאחד המבלים, ומתהדר במסכה וקפוצ'ון כך שאנחנו יודעים לזהות אותו בקהל, מה שנותן לנו יתרון אירוני קל על הדמויות. מה שאנחנו לא יודעים, הוא מי מסתתר מאחורי המסכה.

סצנת הפתיחה של הסרט משלבת כתוביות אדומות על רקע שחור עם קאטים להרפתקה הקודמת של אותו רוצח, שלא הסתיימה טוב במיוחד עבור צעירה אחרת שהלכה לאיבוד במבוך. כך אנחנו יודעים שזו לא הפעם הראשונה שלו, וגם מבינים מהר מדי שהסרט לא מנצל את היתרון המובהק שקיים בקונספט שלו. רוצח אמיתי ומחופש בתוך פארק שעשועים מסויטים שמלא בדמויות כאלו יכול ליצור בלבול ומתח כפול, ולעשות שמות בציפיות שלנו ושל הדמויות הראשיות. כשאנשים נכנסים לפארק כזה שכולו כמו רכבת שדים אחת גדולה הם מצפים לחוות מה שכולנו חווים בסרטי אימה: פחד מבוקר, שחרור במקום בטוח של פרצי אדרנלין מתוך ידיעה ששום רע אמיתי לא יאונה לנו. למי שמתורגלים בפחדים כאלו יש לפעמים סף גירוי גבוה במיוחד, ונוצרת קהות חושים לאורך הבילוי, כי הנה, שוב קופץ מישהו מזווית העין, עוד יד על קפיץ מכני נשלחת אליך מתוך האפלה. בדיוק כמו עייפות החומר שלנו כצופים מהקפצות חסרות עומק, כך המבלים יכולים להתרגל למתרחש בפארק. לוקח הרבה זמן להאמין שהסכנה אמיתית, כי אנחנו נמצאים בתוך עולם מדומיין של פחדים.

הסרט עושה שימוש ברבדים השונים של הפחד אבל לא הולך איתם עד הסוף. בגלל שאצלנו כצופים אין ספק לגבי הרוצח, המתח לא נשמר כמו שצריך. היה אפשר להשאיר את הרוצח כדמות לא מזוהה גם עבורנו למשך פרק זמן ארוך יותר. אבל כבר בדקות הראשונות פס הקול וזוויות הצילום מבהירות שעכשיו אנחנו צופים בדמות שהיא לא עוד עובד בפארק, אלא רוצח אמיתי. אפילו מוסיפים לו שיר ילדים (Pop Goes the Weasel) וסימן מזהה חיצוני שיבדל אותו מדמויות אחרות במסכות, כדי שלא יהיה מקום לספק. יש מעט שימוש מעניין ומקורי בפערי המידע האלו בסרט, בעיקר במפגש הראשון של הדמויות עם הרוצח, ויש כמה רגעים בהם מצליחים לתעתע גם בצופים. אבל הם מעטים, לא מתחברים לכדי אשליה אחת גדולה ומגיעים קצת באיחור, מה שהופך חלק מהסרט לבטוח מדי.

כן אציין לטובתו שאפשר לחלץ ממנו אמירה קטנה על זהויות של "מפלצות" מהזן האנושי, ושיש משהו מרענן בבחירה לשים את הפוקוס על חברות נשית. אבל מכניקת ההקפצות של האטרקציות בפארק לא מפחידה, וחבל שגם הסצנות בהן נשקפת סכנה מיידית לדמויות עובדות לרוב באותו אופן לעוס: שקט, דמות מבודדת, וקלוז אפ שסוגר עליה כך שאנחנו יודעים שתכף יקפוץ משהו מאחוריה, מצדדיה או מלפניה. העריכה עובדת היטב לאורך רוב הסרט, כמצופה, כאשר בוחרים היכן לחתוך רגעים ולעבור לסיטואציות אחרות כדי להדגיש את האירוניה והמתח, או כדי לגלות ולהסתיר מידע מאיתנו ומהדמויות ברגעים קריטיים. אבל היה אפשר לקחת את הפחד שלב אחד רחוק יותר.

עוד משהו שכמעט ולא קיים בסרט הוא רפרנסים. למעט הופעת אורח של טוני טוד ("קנדימן" בשבילכם) אין אזכורים לדמויות או לסרטים איקוניים. יכול להיות שהיעדרם הוא עניין של תקציב וזכויות יוצרים, כי לא כל סרט אימה קטן יכול לעשות מחווה שפילברגית ל"הניצוץ", או שזה רצון מכוון להימנע ממסיבת אזכורים שיכולה להיות מתישה ולהרגיש כמו מועדון סגור. ובכל זאת, אם אחת הדמויות צוחקת על נטלי ש"תסלחו לה, אבל היא לא מבינה אימה" ורובם כל כך נלהבים מהפסטיבל, היה הגיוני לשמוע אותם מחפשים דמויות מוכרות או מדברים על סרטים, ספרים, משהו.

למי שמחפש סרט אימה סופר-מודע לעצמו, "מבוך האימה" הוא לא הילולה מטא-נרטיבית כמו "בקתת הפחד". הוא גם לא חדשני במיוחד וכנראה לא יהפוך לקלאסיקה כמו הסלאשרים שאנחנו כבר אוהבים, בשביל זה נחכה למייקל ולורי בקאמבק המצופה של "ליל המסכות". מה כן יש כאן? בניית דמויות זריזה שמייצרת אמפתיה בקלות ולכן מאפשרת לדאוג להן, עריכה טובה ומשחק בסדר גמור, מבוכים יצירתיים שעושים חשק לבקר בהל פסט שכזה במציאות, קצת מתח, קצת מסרים על נשיות שמחלחלים מתחת לרדאר בלי לחנך וקצת הקפצות ובידור קליל עם המון פוטנציאל לא מנוצל.

תגובות

  1. רון הגיב:

    טובי הופר ביים ב1981 את "פאן האוס" על פי דין קונץ .נזכרתי בו כשקראתי את הסקירה המעניינת שלך.

    1. לירון סיני הגיב:

      מוסיפה לי אותו לרשימת הצפייה הבלתי נגמרת. בטוח הושפעו ממנו כשכתבו את "מבוך האימה", וניסו לקחת את הקונספט למשהו יותר רחב.

  2. נטלי הגיב:

    עיצבן אותי הסוף הלא ברור. הצופים רוצים מניע!!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.