• סרטים חדשים: ״אימה במצולות״ וגם
  • ״ג׳ולייט, הגרסה העירומה״, סקירה
  • אימה במצולות
  • פרסי אופיר 2018: חזרה מהפגרה אל שלב ההכרעה
  • לקראת פסטיבל ונציה 2018: 50 סרטים מסקרנים
  • ״תוכנית בריחה 2: הגיהנום״, סקירה בשידור חי
  • ״נקודת שוויון 2״, סקירה
  • ״קיר״, סקירה מפסטיבל אנימיקס 2018
  • ״המרגל שזרק אותי״, סקירה
  • פרויקט כל סרטי סטיבן קינג - פרק 11
  • פסטיבל ירושלים 2018: דיווח רביעי כולל זוכים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוגוסט 2018
  • אימת החודש - יולי 2018
  • ״נקמה״, סקירה מיוחדת לכבוד הגעה לצפייה ביתית
  • ״הבלתי רשמיים״, סקירה
  • משימה בלתי אפשרית: התרסקות
  • מכשפות בקולנוע: מבט על ייצוג נשי בתרבות הפופולרית

״רק האוהבים שורדים״, סקירה

1 בינואר 2015 מאת עופר ליברגל

"אני זר כאן בעצמי" אומר סטרלינג היידן במערבון הקלאסי "ג'וני גיטאר" (Johnny Guitar), שביים ניקולאס ריי בשנת 1954. הציטוט הזה נודע בעיקר כמוטו של במאי הסרט, שאחד הדברים האחרונים שהוא עשה בחייו זה לתת כמה גלגלי פילם שנשארו לו מסרט עצמאי שעשה לידי צעיר חובב קולנוע נלהב בשם ג'ים ג'רמוש. ג'רמוש השתמש בפילם על מנת לביים את סרטו הראשון, "חופשה תמידית" (Permanent Vacation). מאז, ג׳רמוש הוא דמות בולטת בשולי הקולנוע האמריקאי. בניגוד לריי, ג'רמוש מעולם לא יצר להיטים בהוליווד, אבל כמוהו, הוא מסתכל על הדמויות שהוא מציג בסרטיו ממבט של זר, כפי שהוא מסתכל על כל דבר שמוצג בסרטיו. בראש ובראשונה – הייצוג עצמו, שהוא נושא דומיננטי בכל סרט של ג'רמוש.

אין הכוונה שהקולנוע של ג'רמוש עוסק בדמויות מתבודדות ולא מתקשרות (אם כי גם זה מאפיין את סרטיו), אלא שהוא מסתכל על התרבויות השונות המוצגות בסרטיו בסוג של מבט חוקר מבחוץ, כמו אתרופולוג במידה רבה. הוא עושה זאת בצורה לא מתנשאת, בוחן את הניואנסים של כל תרבות שהוא מציג ובעיקר של כל דרך ייצוג. לרוב, סרטיו מדברים יותר משפה אחת ותמיד תוהים על פשר השפה המדוברת. כמעט תמיד יהיה בהם גם מפגש בין תרבותי – בין לבנים לשחורים או בין יוצאי יבשות שונות – ותמיד המפגש הזה יעשיר את שני הצדדים בדרך לא צפויה. ג'רמוש גם תמיד יבחין את השפה הקולנועית באותו סוג של מבט מבחוץ. כשהוא עושה מחוות לסרטים אחרים זה לא למטרת ציטוט, אלא למטרת בחינה מעמיקה של המקור. הוא גם כמעט תמיד ישתמש באופן מודגש בצילום ובעריכה, על מנת להדגיש את ההשקפה כי הסרט הוא אמירה על הסיפור ולא העברה נטולת עמדה אישית שלו.

כל הסקירה הכללית הזו נועדה להכניס את הצופים לאווירה של סרטו החדש של ג'רמוש ("חדש" בהקרנות ליליות מסחריות בארץ, אחרי יותר משנה של הקרנות טרום בכורה), משום שמידת ההנאה מן הסרט טמונה קודם כל בחיבור לתחושה שהסרט יוצר. ״רק האוהבים שורדים״ (Only Lovers Left Alive) הוא סרט על חקר של טיב האנושיות ושל העברת תחושה מהופנטת מהיצרים האנושיים, מן היצירה האמנותית האנושית, ומן האהבה הקרה של ג'רמוש לשפה הקולנועית ולאהבה החמה של הדמויות שלו. על פניו זהו סרט ערפדים, אבל ככזה הוא תמיד נקטע רגע לפני שקורה משהו אלים או מסעיר באמת. מי שהולך לקולנוע על מנת להפיק הנאה מן הז'אנר בצורה המקובלת עלול להתאכזב. הסרט מרהיב לצפייה ומפתה חזותית, אבל מבחינת נראטיב הוא יותר דיון תיאורטי על מיתוס הערפדים, כאשר דווקא הרגעים בהם העלילה שלו תופסת את קדמת הבמה הם הרגעים בהם הסרט הופך לקצת פחות מעניין.

דקות הפתיחה של הסרט הם דוגמא לפאר הסגנוני שלו – ג'ארמוש חותך בין מספר שוטים של גיבורי הסרט, כל אחד מהם לבד בחדרו, בסביבה הגיאוגרפית המבודדת שיצר לעצמו. השוטים מצולמים בזווית לא שגרתית, כאשר המצלמה ניצבת ב-90 מעלות מעל לגיבורים, מה שמודיע לקהל על הנוכוחות של המבט הקולנועי על הדמויות וגם יוצר תחושה של דבר יוצא דופן. כאשר הסרט מראה את הדמויות לבד במיטה מזווית זו, הפריים גם זועק "בדידות", אפילו אם המוזיקה המלווה אותו וקצב העריכה יוצרים תחושת תזזיתיות ופעילות. גיבורי הסרט צמאים לתשוקה ברגעים בהם הסרט נפתח, אבל הם גם בודדו את עמצם מן העולם וזה מזו. כאמור, ערפדים.

only-lovers-left-alive-2

המיתוס הערפדי בתרבות מייצג בראש ובראשונה תשוקה. תשוקה לפגיעה באחר, לחיי נצח, לגרימת מוות, להשגת שליטה על נפש אחר ולמגע פיזי עם האחר, לנשיכה שתמיד היה בה גם מימד מיני. במקרה של הסרט הנידון, התשוקה היא גם לצירה – לא רק לחיות את החיים, אלא גם לעשות עימם משהו מיוחד. הדרך לחיי הנצח אולי מוצגת באופן פרקטי על ידי הזנה מדם (הערפדים בסרט מעדיפים הדלפות מבנק הדם על פני הרג בני אדם), אבל הדרך להשיג אותה הינה על ידי יצירת משהו ייחודי ומכשף. בין אם זה בעזרת מדע ובין אם על ידי יצירה אמנותית. לכן, גיבור הסרט אינו רק ערפד בין מאות שנים, אלא גם מוזיקאי שנמצא בשוליים של כמה מן האירועים המוזיקליים הגדולים בהיסטוריה.

גיבורי הסרט נקראים אדם ואיב, משמע אדם וחוה, שמות עם היבט סמלי ברור. כפי שמרמזת כותרת הסרט, הם נאהבים במשך מאות שנים, אם כי מכורח הנסיבות, בתחילת הסרט הם חיים ביבשות שונות. הוא (טום הידלסטון) מתבודד בבית בפרברי דטריוט, ומשחרר את המוזיקה החדשה שלו לעולם בשם בדוי. היא (טילדה סווינטון, האלמותית ביותר ממובן אחד) חיה בטנג'יר, בקרבת ידיד ותיק של בני הזוג (ג'ון הרט), אמן בעל שם שהקהל אמור להכיר וחלק ממשחק האיזכורים התרבותיים הבלתי פוסק של הסרט. כאשר הגעגועים יגברו והיא תנסה לקבוע לוח בלתי אפשרי כמעט של טיסות לילה בלבד שיובילו אותה לדטריוט, נגלה גם את אחת מן הסיבות שמפרידות לעיתים בין בני זוג אוהבים, במקרים בהם אין די באהבה בלבד: אחותה הקטנה של איב, אווה (מיה וסיקובסקה), ערפדית החיה את החיים בצורה פרועה יותר. לה, למשל, פחות מפריע הצד של הרג האחר לטובת המשך הקיום הפיזי שלה, בעוד איב בעיקר חיה על מנת לשהות בקירבה ולעזור לאנשים אותם היא אוהבת, ואדם יוצר. במידה רבה, הוא יוצר מתוך הקרבה עצמית, עם או בלי קשר לחיבתו לייסורי הנפש.

אחד מקירות ביתו של אדם מהותי להבנת הדמות והסרט. זהו קיר של דמויות הנערצות על ידו, בהם מוזיקאים, סופרים, מדענים ויוצרי קולנוע (כולל ניקולס ריי שהוזכר בפסקת הפתיחה). אין ספק כי הבחירה בדמויות אלה משותפת לדמות הפיקטיבית של אדם ולבמאי הסרט, אבל בו בזמן, אדם טוען כי בעצם אין לו גיבורים. הסרט גם טוען כי בסופו של דבר בכל יוצר יש גם צד אפל, לא רק צד המקדם את החברה, אלא גם הצד הניזון מדם. אדם מעריץ את ההמצאות של טסלה, את הכתיבה של ג'ון קיט, את המוזיקה של באך או ג'ק ווייט. הוא אוהב את האנשים מאחורי היצירה, אבל מעריך אותם קצת פחות. כי להיות אנושי זה גם להיכשל.

בסופו של דבר אדם ואיב נכשלים – לא בהכרח ביצירה או בעומק הרגשי, אלא ביכולת לחיות יחד כזוג אוהב מבלי להזיק לזולת לפחות כפי שהם מעניקים משהו לעולם. האהבה והתשוקה אולי עוזרת להם להמשיך להישאר בחיים, אבל ניתן להחליף את המילה תשוקה גם במילה "רעב". על הרעב אין להם שליטה ובימים פחות נדיבים של בנק הדם, או סתם בימים בהם אחותה הקטנה קופצת לביקור, הרעב הופך לדבר אמביוולנטי מבחינה מוסרית. אין ערפדים במציאות, אבל יש רעב ואכילה במציאות, כפי שגם יש עשיית צרכים. מוטיב הערפדים הוא רק אמצעי על מנת לדון בכך שיש צדדים הכרחים לקיום שיש בהם גם מימד מעט מביש.

יש לציין כי המילה "ערפד" כלל אינה נאמרת בסרט. המילה "זומבים" דווקא כן, אבל היא משמשת ככינוי לבני האדם הרגילים, אלו שאינם ערפדים ובמידה רבה אינם יוצרים, ואינם חיים חיי תשוקה ויצירה. ייתכן וגם המילה "סחים" מתאימה כאן. על פי הסרט, הזומבים לא חיים את הריגוש של הצורך התמידי בדם, באהבה לאחר, בפגיעה באחר. ואלה שני דברים דומים למדי בסופו של יום.

only-lovers-left-alive-3

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    אהבתי את הפסקול,
    את הסרט-פחות..אמנם זה ג'רמוש, אבל צריך
    עלילה מינימאלית.
    אוירה ופילוסופיה לא מספיקות.
    חוץ מזה-אחל'ה סקירה.

  2. גילי הגיב:

    יכול להיות שכבר ירד?

    1. אכן, לפי האתר של סינמה סיטי. הפצה של שבוע בלבד רק בשעות הלילה, אולי זה סוג של שיא.

  3. תמר הגיב:

    סרט יפיפיה, הצילום המוסיקה והפילוסופיה בהחלט מספיקים

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.