• סרטים חדשים: פרק מספר חמש לעלילות ג'ק ספארו
  • אימת החודש - מאי 2017
  • פסטיבל קאן 2017: הדיווח השלישי של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • דוקאביב 2017: דיווח שישי ואחרון
  • שעתם היפה
  • פסטיבל קאן 2017 - הדיווח השני של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

המדריך לסרטיו של בן וויטלי

24 באפריל 2016 מאת אור סיגולי

במהלך חודש מרץ האחרון, יצא לבתי הקולנוע בבריטניה הסרט "High-Rise", סרטו החמישי של הבמאי הבריטי בן וויטלי. זוהי עבודתו השאפתנית והעמוסה ביותר של הבמאי בן ה-44, ובהחלט אחת המרשימות שלו.
סרטו הבא, "Free Fire", בהשתתפות זוכת האוסקר ברי לארסון, כבר אמור להיות מוכן ובוודאי נתקל בו באחד הפסטיבלים הקרובים. זה בקלות אחד הסרטים שאני הכי מצפה להם ב-2016.

כרגע אין אופק להפצת "High-Rise" בארץ, ככל הידוע לי, ואני הספקתי לתפוס אותו במהלך חופשה בדבלין על המסך הגדול. רציתי להקדיש לו סקירה, אבל אז חשבתי שאולי יהיה יותר מעניין לכתוב עליו בהקשר של כל סרטיו עד כה, כמו שעשיתי עם במאים אהובים אחרים עלי לאחרונה, פרנסואה אוזון, וכריסטוף הונורה (בשני חלקים). בכל זאת, וויטלי הפך בשנים האחרונות לאחד המיצגים הכי מעניינים של הקולנוע הבריטי הצעיר, ובמהלך שבע שנותיו כבמאי פיצ'רים, נחשב לאחד הקולות המרתקים והייחודיים של הקולנוע החדש. ובצדק, אם יורשה לי.

וויטלי נולד באסקס בשנת 1972. הוא למד קולנוע, שם הכיר את אשתו ואם ילדו, איימי ג'אמפ, שכתבה ארבעה מסרטיו וערכה שלושה מהם. הוא התחיל את הקריירה שלו כבמאי של סרטים קצרים, חלקם זכו להצלחה גדולה ביו-טיוב, ואז עבר לבימוי פרסומות לפני שביים את סרטו הראשון בשנת 2009.
אמנם לא כל סרטיו אהובים עלי באותה המידה, וחלקם עשו לי חיים קשים למדי, אבל אין ספק שמדובר ביוצר מרתק, כזה שאראה באדיקות כל דבר שהוא יעשה.

סרטיו של וויטלי מסודרים פה לפי הסדר הכרונולוגי של עשייתם.

2009
"Down Terrace"

down terrace

האינפורמציה הכי מעניינת שקראתי על הסרט הזה, אם כי אין לי באמת דרך לאמת אותה, היא שהוא צולם בשמונה ימים. זה כמעט לא הגיוני, גם מבחינת איך שהסרט נראה ומרגיש, וגם בהתחשב בכך שזה פיצ'ר ראשון. נכון, זה סרט קטנטן ואקונומי עם מספר דמויות מצומצם, אבל לחשוב שכל זה קרה בשבוע אחד של צילומים, זה די מדהים.
"דאון טראס" מתרחש כמעט כולו בבית אחד בפרברי ברייטון, שם גרים הזוג המבוגר ביל ומגי, ובנם קארל. הסרט נפתח כאשר ביל וקארל משתחררים מבית הכלא וישר לאחר מכן מנסים לברר מי התפוח הרקוב שהלשין עליהם לרשויות. זה מביא אל ביתם רצף של דמויות, מפושעים קטנים ואומללים ועד לנציגים של הבוסים הגדולים, בזמן שהפראנויה הופכת את הבית הדל הזה לסיר לחץ שמעטים יצאו ממנו בחיים.

כבר בסרטו הראשון וויטלי מציג כמה מאפיינים של הקולנוע שלו מעתה והלאה. העלילה סובבת סביב דמויות כביכול יומיומיות, כאלו שאנחנו מכירים מהתור בסופר, אבל שיש בהן גרעין מועד לפורענות שככל שהסרט יתקדם כך ישתלט יותר ויותר על אישיותם. מבחינה סגנונית, כמו שאר סרטיו, "דאון טראס" מתחיל כמו קומדיה שחורה ומוזרה שרק הולכת ומתדרדרת אל תוך הטירוף עד שהיא הופכת להרבה יותר שחורה מקומדיה, ואנחנו כצופים מבינים שממש אין פה שום דבר מצחיק. הוא כולל אלימות מתפרצת וקשה, ואלו המחוללים אותה אינם פושעים קולנועיים מיומנים, כך שסביר להניח שמשהו בדרך בה יבצעו זאת ישתבש, ולא תמיד על הביט הקומי. "דאון טראס" שוחה בעליבות קיומית, אבל לא כזו שמרחיקה במיוחד, וזה נראה כמו תוצאה אורגנית של העולם שיצר וויטלי, ולא משהו שנעשה בכוח אך ורק לזעזע או להטריד.

ההופעות בסרט כולן נהדרות. את תפקיד אב המשפחה הדומיננטי, מגלם רוברט היל, שזהו רק סרטו הרביעי והלפני אחרון (כך לפי ה-IMDB). מאוד מעניין לברר מדוע על אף הופעה מעולה הוא לא פצח בקריירה לאחר מכן. יכולות להיות לכך אלף ואחת סיבות, בין אם הוא פשוט לא רצה להמשיך בתחום המשחק, או שהיה קשה לו למצוא תפקידים. האופציה השלישית היא שהוא הגיע לפרויקט הזה באופן חד פעמי בגלל הבן שלו, רובין היל.
היל ג'וניור הוא זה שמגלם את קארל, הבן של ביל. הוא גם העורך והתסריטאי של הסרט (בשיתוף עם וויטלי). רובין היל הוא עורך טלוויזיה עסוק באנגליה, ומעבר להיותו העורך של שני סרטיו הבאים של וויטלי, הוא גם עבד על סרט האימה "התעלה", שסיקרתי לאימת החודש במרץ 2015. ביל, בגילומו, הוא דמות קשה מאוד לביצוע. גבר אבוד עם לא מעט בעיות רגשיות, שהנוכחות אביו ושל חברתו אותו הכניס להיריון בטעות, לוקחת אותו אל קצה השפיות. הוא באמת מרשים מאוד בהופעה שלו, אבל גם הוא לא בחר לדבוק בקריירת המשחק יותר מדי.

בצוות המשנה אפשר למצוא פרצופים מוכרים כמו זה של מייקל סמיילי, שבוודאי יהיה זכור למעריציו של אדגר רייט, וטוני וויי ("קצה המחר"). אבל כמו ב"ממלכת החיות" האוסטרלי או "פייטר", מי שגונבת את ההצגה היא האמא שמחזיקה את כולם קצר. הפעם זוהי ג'וליה דיקינג, בתפקיד מגי, שעושה דמות בלתי נשכחת. דיקינג גם היא מוכרת בעיקר משיתופי הפעולה שלה עם אדגר רייט. היא הופיעה בכל סרטיו הבריטים, אבל היא בעיקר זכורה כבעלת הבית ב"ספייסד".

איך שלא מתסכלים על זה, "דאון טראס" הוא סרט ביכורים מרשים מאוד, אבל וויטלי פרץ בעיקר בזכות סרטו הבא, אותו עשה שנתיים לאחר מכן.

2011
"רשימת חיסול"

kill list

"Kill List" התחיל לצבור תשומת לב רבה במהלך כל 2011, מהרגע שהוקרן בפסטיבל SXSW הטקסני. הוא עשה סיבוב פסטיבלים מרשים, עורר את סקרנותה של הרשת, היה מועמד לשישה פרסי הקולנוע הבריטי העצמאי (וזכה בפרס שחקן המשנה למייקל סמיילי), ולשתי מועמדויות בפרסי הביקורת של לונדון.
בארץ הוא הוקרן באופן חד פעמי במסגרת פסטיבל הקולנוע הבריטי קצר החיים והמיתולוגי.

את סרטו הזה כתב וויטלי יחד עם אשתו, איימי ג'אמפ. את קרדיט העריכה חלקו השניים, יחד עם רובין היל. כמעט כל הצוות של "דאון טראס" התפקד גם הפעם, כולל שני בני משפחת היל בתפקידי משנה, מייקל סמיילי וגארת' דאנלי. לורי רוז חזר לתפקיד הצלם.
את הסרט, שצולם ב-18 ימים, וויטלי עשה בצורה יוצאת דופן, שכללה אילתורים ושינויים תוך כדי. התוצאה היא אחד הסרטים היותר אנגימטיים ומטרידים שראיתי, שלרוב מותיר את צופיו מבולבלים וחסרי מנוחה. ככזה הוא גם מאוד שנוי במחלוקת. ישנם צופים שנשאבו לסיפור המסויט והאלים, וחלק פיתחו נגדו טינה. אפשר להבין את שני הצדדים.
נקודת המוצא של הסיפור היא כאשר ג'יי, חייל לשעבר שהפך למתנקש (ניל מסקל), חוזר חזרה לעניינים בחסות אשתו (מיאנה בורינג) ושותפו (סמיילי). הם חותמים על חוזה עם מעסיק מפוקפק, וג'יי מוצא את עצמו נרדף על ידי כת מסתורית. זהו תיאור מאוד כללי, ואפילו נתון לוויכוח אפשר לומר, אבל עדיף לא להיכנס לפרטים.
האמת שיותר מהכל, הסרט הזה, על הסיפור והאווירה שלו, הזכיר לי בעיקר את "סרט סרבי" משנת 2010, אם כי זה הבריטי הרבה יותר מתון. מצד שני, קשה מאוד להתעלות על "סרט סרבי", ולמה שבעצם מישהו ירצה?

האלימות ב"רשימת חיסול" מתפרצת לפתע, ומציגה לנו כמה סצנות קשות מאוד לצפייה. המסתורין שבו הסרט מתנהל עוזר לתחושת החרדה, אם כי כן אפשר לפטור אותו כתרגיל זול בסגנון. כך או כך, גם הסרט הזה הוא תצוגת יכולת די מרשימה של וויטלי והצוות שלו.

2012
"חופשה נעימה"

sightseers-2

סרטו השלישי של וויטלי, בשמו הלועזי "Sightseers", היה אחד האירועים הכי משעשעים שקרו בהפצה הישראלית של הזמן האחרון. רשת קולנוע לב לקחה סיכון עם הסרט הזה, והפיצה אותו תחת השם "חופשה נעימה". הפוסטר והטריילר הראו זוג חביב שמתהלך לו בשדות המוריקים של אנגליה, ואני מניח שלא מעט ממנויי הקולנוע הוותיקים, שאוכלים סרטי נופים אירופאיים כמו סוכריות בנייר צלופן, הגיעו בחדווה לצפייה בסרט הבריטי עם השם הנעים הזה.
כשהם גילו שמדובר באחד מהסרטים הכי מרושעים, אלימים ומטרידים שהוקרנו באופן מסחרי בשנים האחרונות, הם היו פחות מרוצים. לראייה, ישנם חמישה טוקבקים לביקורת החיובית שלי ב"עכבר העיר", מתוכם בולטים המילים "זוועתון", "מזעזע", סיפורים על נטישות באמצע ההקרה, וכמובן מישהו שהמליץ לבחון מעתה כל המלצה של אור סיגולי ולהצליב אותה עם מבקרים אחרים. תאכלס, נשמע לי כמו התעסקות קשה מדי, אבל מי אני שאתווכח.
הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל הקולנוע הבריטי של 2012, אותו ליווה השחקן הראשי והתסריטאי סטיב אוראם החביב כאורח הפסטיבל. אני ראיינתי אותו ל"עכבר העיר" בבוקר של האנג-אובר במלון שלו (הוא היה בהאנג-אובר. אני הייתי נרגש מדי) ודיברנו על העבודה על הסרט ועל אדגר רייט, שהתניע את הפרויקט. זה לא עזר לסרט לשרוד יותר מכמה שבועות בודדים בבתי הקולנוע.

אוראם, בשיתוף עם הקומיקאית אליס לואו, כתבו (עם חיזוק מצד איימי ג'אמפ) וכיכבו בסיפור על כריס וטינה, שני חבר'ה מוזרים למדי שמחליטים לצאת לחופשה רומנטית, ושם נותנים דרור לצדדים הרצחניים שלהם, עד שכבר אי אפשר לחזור לאחור. גם זה סרט מבלבל נורא, כי קשה לדעת מתי צריך לצחוק ומתי להזדעזע. המינון שלו מתסכל, אך בעיני זה מה שמוצלח בו, למרות שקשה לקבוע האם מדובר בכוונה תחילה, או בהתפזרות סתמית. לי, כאמור, היה כיף.

גם הפעם קרדיט העריכה היה משותף למשולש וויטלי-ג'אמפ-היל, והמצלמה הייתה באחריותו של לורי רוז. הסרט התחיל את מסעו בעולם במסגרת "שבועיים של במאים" בפסטיבל קאן (שם זכה בפרס הכלב המצטיין, כי יש כזה פרס), ומשם רץ ללוקארנו, ברלין, רוטרדם וסיטג'ס, בו זכה בפרס השחקנית והתסריט. בפרסי הקולנוע הבריטי העצמאי הוא זכה בפרס התסריט והיה מועמד בכל הקטגוריות המשמעותיות.

2012
"U for Unearthed"

u for unearthed

אנתולוגיית סרטי האימה "האל"ף-בי"ת של המוות", שסוקרה באימת החודש של יוני 2013, ביקשה מוויטלי לתרום את חלקו. האנתולוגיה היא פרויקט די רחב היקף, אשר מקבץ במאי ז'אנר מכל העולם, ומבקש מהם לביים סרט קצרצר על פי אחת מאותיות האל"פ-בי"ת האנגלי. וויטלי קיבל את האות U, ויצר את אחד הסרטים הכי טובים מכל החבורה.
הסרט מביא את מאבקם של קבוצת אנשים באיזשהו שד או ערפד שעלה מן הקבר בדרכו לצבור כמה שיותר קורבנות. הוא מצולם כולו מנקודת המבט של מה שאנחנו בדרך כלל חווים כאיום המרכזי, מה שהופך אותו למקורי ושונה יותר מרוב סרטי המפלצות באורך מלא שנראו לאחרונה.
לורי רוז היה הצלם, ולכן גם הדמות הראשית, כאשר חבריו השחקנים של וויטלי – ניל מסקל, מייקל סמיילי ורובין היל – גם הם התייצבו למשימה.

2013
"שדה באנגליה"

a field in england

זהו הסרט היחיד של וויטלי שאני יכול להגיד בפה מלא שלא הצלחתי להבין או להתחבר אליו, למרות שמדובר באחד מסרטיו המהוללים ביותר. יכול להיות שאחרי "רשימת חיסול" ו"חופשה נעימה" ציפיתי למשהו אחר, ובשום שלב לא הצלחתי להסתנכרן אתו. זה הפך אותו לצפייה קשה ומתישה, כזו שכל פעם חשבתי שהולכת לכיוון מסוים, אבל הופתעתי לרעה.

הסיפור נשמע פשוט ואפילו מבטיח. במהלך מלחמת האזרחים באנגליה של המאה ה-17, קבוצת חיילים עורקת משדה הקרב ובבריחתה נתקלת בסוג של אלכימאי שגורר אותם למשימה למצוא איזה אוצר, אבל במהלך המסע משתלט עליהם או משהו כזה.
הסרט צולם במשך 12 יום על ידי לורי רוז בשחור לבן, ונערך על ידי וויטלי וג'אמפ, שגם חתומים על הכתיבה. מכיוון שאני זוכר שכל הביקורות על הסרט הזה היו מצוינות, והוא צבר פרסים רבים בפסטיבלים השונים, אולי אני צריך לצפות בו שוב כדי להבין האם פספסתי משהו במהלכו. מצד שני, יכול להיות שהסרט פרט על נימי נוסטלגיה, כאשר הזכיר לסינפילים וותיקים את הסרטים הבריטים של שנות השבעים, דברים שניקולס רוג היה אולי עושה.
זכורות לי גם מיני סצנות הזיה פסיכדליות, שיכול להיות שהיה להן אפקט גדול יותר אם הייתי רואה אותן על מסך גדול. מסתבר שזה גם היה הסרט הבריטי הראשון שיצא בשיטת day and date, כלומר הפצה בקולנועים במקביל לשירותי VOD ודיסקים.

בסרט מככבים, כמובן מייקל סמיילי, וגם ג'וליאן בארט, פיטר פרדיננדו וריצ'רד גלובר.

2015
"High-Rise"

HIGH-RISE

בסוף 2015 "High-Rise" התחיל את סיבוב הפסטיבלים שלו בטורונטו. את ההפצה הקולנועית הוא קיבל, כאמור, במרץ 2016 בבריטניה, אבל כבר הספיק להיות מועמד לארבעה פרסי הקולנוע הבריטי העצמאי של שנה שעברה. הפצה… איזה כאוס נוראי זה.
בהתחשב בכך שאינני יכול להתייחס על "Free Fire", סרטו הממש-אחרון של וויטלי, שאיש עוד לא ראה או דיווח עליו, אומר בהסתייגות הנדרשת ש"גורד שחקים" הוא לא רק הפרויקט השאפתני והגדול ביותר של וויטלי (בלי שאלה בכלל), אלא גם סרטו הטוב ביותר עד כה.

אני לא זוכר מי כתב את זה, אולי אחד המבקרים או מישהו בפייסבוק, אבל הוא תיאר את הסרט כ""רכבת הקרח" רק לגובה". זה תיאור ראוי בהחלט, אם כי ישנם לא מעט הבדלים, בעיקר במבנה הנראטיב. בהתחשב בכך שהמפיק של הסרט, ג'רמי תומאס, מנסה להרים את ההפקה הזו כבר מאז שנות השבעים, אני מניח שיציאת סרטו הנהדר של בונג ג'ון-הו בשנת 2013 בטח הדירה שינה מעיניו. מעבר ל"רכבת הקרח", מכיוון שהוא כולו מתרחש בבניין מגורים, לי הוא גם הזכיר לי במראהו סרטים אחרים מתקופת פוסט-"הפשיטה", כמו "השופט דראד" האחרון.
תומאס רכש את הזכויות הקולנועיות לספרו של סופר הקאלט ג'יי.ג'י באלארד ("אימפריית השמש", "קראש") עוד כשיצא לאור בשנת 1975. הפרויקט לא התרומם, עד שלגמרי במקרה וויטלי החל להתעניין בו ואיתר את בעלי הזכויות. את העיבוד כתבה כמובן איימי ג'אמפ, שגם ערכה.

לעלילת "גורד שחקים" אין מקום וזמן מוגדרים, אבל העיצוב של הסרט מביא אותנו לאנגליה של סוף שנות השבעים, אולי אפילו תחילת שנות השמונים. הגיבור הוא מנתח מוח בשם ד"ר ליינג (טום הידלסטון) שעובר לגור בקומה ה-25 של בניין עצום אשר תוכנן על ידי ארכיטקט גאון שגר בדירת הגג (ג'רמי איירונס). בקומות התחתונות גרים הדיירים הפחות אמידים, בעיקר משפחות מרובות ילדים, כך שככל שעולים למעלה, כך עולה הרמה הסוציו-אקונומית ושם מתאכלסים דוגמניות, רופאים ואנשי הטלוויזיה. כמעט שאין עולם מחוץ לבניין המפלצתי הזה, לכן באמת לוקח אפס שניות להבין שמדובר באלגוריה, אפילו לפני שמעמד הפועלים מתחיל למרוד ולשבש את ההיררכיה הארכיטקטונית הזו. אלגוריה, אגב, שלעיתים משתלטת על הסרט.
אם מישהו במקרה כיבה את המוח ולא הבין את זה, סצנת הסיום, המתייחסת באופן מפורש ולמרגרט תאצ'ר ולאסכולה הקפיטליסטית שלה, סוגרת את הפינה הזו.

על הדידקטיות של הסרט מעפילה ההפקה המדהימה שלו, כמו גם הקיצוניות שלו (ואחד הקאברים הכי מגניבים לשיר של אבבא אי פעם). כמו בכל סרטיו של וויטלי, זרעי הפורענות מונחים כבר מההתחלה, וההתדרדרות המהירה היא רק עניין של זמן. הפעם וויטלי גם פותח את הסרט בשלבים מתקדמים יותר כרונולוגית, ורק לאחר האקספוזיציה חוזר אחורה לתאר איך הגענו למצב הזה (בחירה, אגב, שבעיני מעט מיותרת), כך שההרגשה הלא נוחה נמצאת ממש מהפריים הראשון.
את הקאסט הרחב מוביל טום הידלסטון באחד מתפקידיו הטובים ביותר (העובדה שהוא מופיע מספר פעמים כמעט בעירום מלא בהחלט עוזרת), וגם ג'רמי איירונס משחזר פה את הישגיו הגדולים בעבר. מעבר לזה, יש לו את משפט השנה שלי בקולנוע עד כה: "זאת המסיבה שלי, אתם האורחים שלי, ואני אחליט מי יעבור כריתת אונה!".
הצלע הגברית המשמעותית השלישית בסרט היא של לוק אוונס (הפעם אחסוך מכם מה דעתי על רגעיו מעוטי הבגדים, אבל שלא תחשבו שזה בא לי בקלות), עליו כתבתי בהרחבה בעקבות הופעתו בכישלון הלא-מזיק "דרקולה – ההתחלה". האמת היא שאני לא חושב שאוונס מתעלה על עצמו בסרט הזה, אבל הוא כן זכה להמון שבחים, ולמועמדות לפרסי הקולנוע הבריטי העצמאי, כך שהוא משיל מעצמו את היותו כוכב אקשן ("מהיר ועצבני 6", "ההוביט: מפלתו של סמאוג") ומתחיל להתקבל כשחקן בולט בזכות עצמו. אני רק מפרגן.

הצד הנשי של הקאסט מונהג על ידי סיינה מילר, אחת השחקניות המתעתעות ביותר בעולם. מצד אחד, היא נראית כמו עוד סתם שחקנית שיופייה מרשים יותר מכישוריה, אבל לאחרונה היא מצליחה להוכיח שהיא הרבה יותר מזה. היא משחקת ללא הפסקה, לרוב בתפקידי משנה כפויי טובה כמו ב"פוקס-קצ'ר", "מה שקורה במיסיסיפי" או "צלף אמריקאי", אבל תמיד שוברת את הציפיות הנמוכות ממנה. בסרט הנורא "משחק באש" היא הייתה אחד הדברים שמנעו ממני להפסיק את הצפייה באמצע, ב"גורד שחקים" היא כבר שחקנית שצריך להכיר בה. לצידה מופיעה גם אליזבת' מוס – אולי השחקנית הצעירה הכי טובה שפעולת כיום – אם כי גם פה תפקידה קטן מדי.

את המוזיקה לסרט הלחין קלינט מאנזל, שלנצח יהיה זה שאחראי על המוזיקה המצמררת של "רקוויאם לחלום"; לורי רוז שוב אחראי על המצלמה; והמעצב האומנותי הוא מארק טילדסלי, שלשמו נזקפים בין היתר סרטיו של דני בויל, "28 יום אחרי…", "שמש" ו"טראנס".

כולי תקווה שתהיה מסגרת הקרנה ל-"High Rise" בארץ, כי בקולנוע זו בהחלט חוויה מוצלחת. סביר להניח שסרטו הבא, "Free Fire" כבר יעפיל על זה הקודם, ובהתחשב בקאסט המרשים שלו, אולי גם בארה"ב יתחילו להכיר בו.

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    kill list rocks
    אף שלא בטוח שהבנתי למה התכוון המשורר

השאר תגובה