• סרטים חדשים:
  • מחווה לבית הקולנוע ששינה את חיי
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 11
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 10
  • אימת החודש - מרץ 2017
  • סימן חיים
  • פאוור ריינג'רס
  • ״נמל בית״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • כל סרטי אינגמר ברגמן: פרק 22
  • סקירת נקמה כפולה
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - פרק 9
  • ״קונג: אי הגולגולת״, סקירה
  • האמון
  • ״הסוכן״, סרטו זוכה האוסקר של אסגר פרהאדי
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע הצרפתי 2017
  • ״תברח״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • ״נורמן״, סקירה לסרטו של יוסף סידר

אימת החודש – מרץ 2015: Late Phases, The Canal, Dark Summer, Lost Time

23 במרץ 2015 מאת אור סיגולי

יום הולדת שנתיים ל"אימת החודש"! 24 פוסטים, שני סיכומי שנה ומעל 60 סרטי אימה שנסקרו בזמן הזה. ואנחנו לא מתכוונים לעצור.

בפינה הפעם ארבעה סרטים, לשלושה מהם נחשפתי דרך האנשים העמלים של פסטיבל "אוטופיה", שכבר עכשיו פניהם אל האירוע הבא, מחפשים את הסרטים הטובים והמעניינים של קולנוע הפנטזיה, האימה והמד"ב. הסרטים בסקירה הזו, כפי הנראה, לא יכללו בפסטיבל מסיבות שתבינו אם תקראו.
מדובר בשלושה סרטים עצמאיים מארה"ב ואחד מאירלנד, עם אנשי זאב, רוחות וחייזרים. על חלקם שמעתי לא מעט במהלך 2014 וחלקם היו חדשים לי לגמרי. אני לא אגיד שהסרטים האלו כולם צפיות חובה, חוששני שרחוק מזה, אבל לפחות שניים מהם מהנים מאוד בדרכם. נתחיל.

"Late Phases"

late phases

אחד הקאמבקים המעניינים ביותר של השנה האחרונה היה זה של אנשי הזאב. אחרי הערפדים והזומבים סביר היה שגם המפלצת המפורסמת – שידועה כאחד היצורים היותר פופולריים של ספרות האימה וכמובן של המפלצות של אולפן "יוניברסל" – תחזור לקולנוע. השאלה הכי מעניינת היא למה עכשיו. זוהי איזושהי אקסיומה ש"אימת החודש" וחוקרי הז'אנר הרציניים תמיד דובקים בה: טרנדים של סרטי אימה לא מגיעים משום מקום. הם תוצר של תהליך כלשהו, וככזה שווה לחשוב רגע מדוע אנחנו מוצפים בסרטים על אנשים שהופכים לחיות טורפות דווקא עכשיו.

מעבר למקום המכובד שאנשי הזאב ומשני הצורה קיבלו בסדרה "דם אמיתי", בשנה שהסתיימה לאחרונה היו לנו את "החיים בצללים" הניו זילנדי, "Wolfcop", "כשהחיות חולמות" המוצלח מדנמרק ועוד. אני מחשיב גם את ג'וני דפ ב"אל תוך היער", לצורך העניין. לשנת 2015 מתוכננים כבר עכשיו עוד כשישה פרוייקטים עם מחליפי צורה, אז שימו לב.
כמו רוב המפלצות, גם אנשי הזאב עוסקים בפחד ממיניות מתפרצת, אלימות בלתי נשלטת, ובעיקר תהליך ההתבגרות, כאשר אנחנו מרגישים כאילו הגוף שלנו משתנה למשהו אחר ממה שהכרנו ולנו אין שליטה על כך. הקומדיה "זאב צעיר" עם מייקל ג'יי. פוקס משנת 1985 היא הראשונה שעולה בקונוטציה. בהקשר הזה "Late Phases" מאוד מעניין כי הוא מתעסק דווקא בגיל השלישי, ואני מניח שהתגובה לגוף המשתנה בגילאים מבוגרים מאיימת ומוזרה ממש כמו זו של שנות העשרה.

אני חייב להודות שסרטי אנשי זאב אף פעם לא ממש הפחידו אותי. התאוריה שלי לגבי זה, היא שהסצנה בה הופך מייקל ג'קסון את עורו בקליפ המפורסם של "מותחן" כל כך צילקה אותי בשנים החד-ספרתיות שלי, ומנעה ממני שינה לחודשים ארוכים, שהיא ניצלה את כל הפחד שנותר בי ולא הותירה דבר להמשך חיי. אבל האמת שהיא שבאופן כללי, על מדד הפחד – ולא בהכרח על מדד האיכות – הסרטים מתת-הז'אנר הזה אינם נמצאים בחלק הטוב, מבחינתי לפחות.
גם הסרט לשמו התכנסנו, שנחשף לראשונה ממש לפני שנה בפסטיבל SXSW ומאז הפך לסחורה חמה בפסטיבלי הז'אנר (וזכה בלא מעט מהם), איננו סרט מפחיד. למעשה, על אף שיש בו מפלצות איומות שמחרידות אנשים תמימים, אני לא בטוח אם להגדיר אותו כסרט אימה יהיה הדבר הכי נכון. וזה דווקא מוסיף לו יותר עניין בעיני.

זהו סרט אמריקאי של הבמאי הספרדי אדריאן גרסייה בוליאנו, שסרטו הקודם "הנה בא השטן", נסקר ב"אימת החודש" של ינואר 2014. התסריטאי הוא אריק סטולץ, אבל לא מדובר בשחקן מ"ספרות זולה", אלא במישהו אחר בתכלית. מככבים בו ניק דמיצ'י, אחד השחקנים הקבועים של ג'ים מיקל ("קר ביולי", "אנחנו מה שאנחנו"), אית'ן אמברי ("צ'יפ ת'רילס", "האורח"), טום נונאן ("מנהאנטר") ולארי פסנדן.
הסיפור: איש צבא ותיק שאיבד את מאור עיניו פורש בעצת בנו לעיירה מוגנת לגיל הזהב. הוא לא מעוניין ליצור קשרים עם אף אחד ובכלל כל הקטע של הזקנה לא בא לו טוב. למרבה הצער, כבר בלילה הראשון שלו אירוע מחריד מתרחש בסמוך אליו, והוא מבין שיש פה יותר מאשר סתם תקיפה של חיית בר רעבה.

בין אם במחשבה תקציבית או קונספטואלית, האימה של הסרט בעצם משמשת כקצוות העלילה, בהתחלה ובסוף. הסרט בעצם מתאר חודש אחד, ולכן מתחיל בהתקפה אכזרית, ומסתיים בירח המלא הבא. באמצע, הסרט הופך יותר למותחן בו הגיבור מנסה לברר מי מאנשי העיירה הוא זה שאחראי לאירועים המדממים האלו. זהו בעיקר סרט על התמודדות עם בדידות ועל הרצון להמשיך לשמור על הרלוונטיות שלך, אפילו אם אתה עיוור, זקן ומנודה מכל מה שהכרת.
הרעיון הזה הוא טוב ויפה, אבל נוצרת בעיה כאשר הסרט מכריז על עצמו כסרט מפלצות בהתחלה, ואז לא נוגע בזה באופן ישיר עד הסוף. יש הרגשה של מריחה קלה במהלכו.
עוד דבר מעט מוזר, הוא שבזמן שאפקטי האיפור של אנשי הזאב לא רעים, דווקא ניק דמיצ'י הופך להיות הבעיה. הוא צעיר הרבה יותר מהדמות שלו, והאיפור שאמור להזקין אותו נראה מאוד לא אמין. זה לא מונע ממנו לתת הופעה מעולה, אבל זה בכל זאת מייצר תחושה מעט חפיפניקית.

"Late Phases" הוא לא מסוג הסרטים שישארו בזכרונכם הרבה זמן, אבל הוא חביב עם כמה סצנות מצוינות, משחק שהוא ברמה גבוהה מבדרך כלל, וניסיון לתת גם לדמות שעברה את שיאה עוד רגע של חוזק.

"The Canal"

the canal

על אף שאפשר להתווכח מהי שנת פריצתו של הסרט האירי הזה, כבר בסוף 2014 הוא עלה בלא מעט סיכומי שנה של קולנוע האימה, ולרוב לטובה. סרטו החמישי של איוון קאנאבה התחיל בפסטיבל טרייבקה ושם יצר לא מעט עניין.
מדובר בתוספת לאחד מתתי-הז'אנרים הפחות חביבים עלי, זה על זוג צעיר, בית חדש ורוח רעה העושה בהם שפטים, אבל בכל זאת יש בו משהו מרשים. כמו עם הסרט הקודם בסקירה, גם הפעם קשה לי להגיד שחרדה ופחד השתלטו עלי במהלך הצפייה, אבל יש בו בכל זאת עבודה קולנועית מוצלחת.

רופרט אוונס ("הלבוי") מגלם עובד ארכיון ששתי תגליות מרעישות את קיומו. האחת היא שהבית החדש אליו עבר עם אשתו שימש כזירת רצח מחרידה בעבר, והשנייה היא שאשתו האהובה כנראה בוגדת בו. לאחר לילה מוזר במיוחד, בו הוא מוצא את עצמו מוטל באפיסת כוחות ליד תעלת המים של העיירה, הוא מגלה שאשתו נעלמה ומשהו בין קירות ביתו מאיים עליו ועל ילדו הקטן.
בשורות תסריטאיות מרהיבות אין בסרט הזה, אבל יש לו כמה סיקוונים מצוינים שנדמה שנעשו כנגד תקציב זעום אבל יצאו מרשימות בכל זאת. מעבר לזה אין לו הרבה מה להציע, כך שאני מעט מופתע מהיחס שהוא קיבל.

האמת היא שאני חושב שהקרקע עליו הוא גדל היא של סרטי הרוחות היפנים. יש שם סצנות שמאוד מזכירות את "רינגו" (וכמובן את "הצלצול", הרימייק האמריקני המוצלח), בטח כאשר נזכרים בעובדה שגיבורנו עובד עם גלגלי ארכיון ומצלם התרחשויות מלחיצות מעומק הפריים. אני מניח שכמו עם "הבאבאדוק", גם פה מדובר בקודם כל ניסיון לספר סיפור אנושי, הפעם על אב ובעל, כזה שלא מצליח להתמודד עם הגורמים המכריעים בחייו, עם הקנאה לאשתו שהיא מוצלחת יותר ממנו והחרדה לבנו הקטן שכמובן משליכה על האבא שהוא היה רוצה להיות.
בנוסף לאלו, שמעתי אי אילו טענות על מיזוגניה שקשורות לסרט. בהסתכלות צרה במיוחד אני יכול להבין מאיפה זה מגיע, שתיים מהדמויות השליליות יותר הן נשים, אבל יש גם כמה דמויות נשיות שמאזנות את זה – הצעירות יותר בחייו של הגיבור. ככה שבזמן שאני מבין את הרגישות, אני לא לגמרי בטוח אם זה באמת רלוונטי. למעשה, אני יכול גם לטעון שהסרט הזה פועל נגד מיזוגניה, אבל זה כבר דיון אחר.

את אוונס מגבים אנטוניה קמפבל-יוז המצויינת ("3906 ימים") וסטיבן אורם האהוב אותו ראיינתי כשהיה בפסטיבל הקולנוע הבריטי לפני כשנתיים, בו ליווה את סרטו הכיפי "חופשה נעימה". העורך של אותו סרט, רובין היל, עבד גם על הסרט הנוכחי.

"Dark Summer"

dark summer

והנה עוד סרט רוחות בבית, הפעם מארה"ב, בניצוחו של הבמאי הצעיר פול סולט, שאחראי על "גרייס" הבלתי נסבל משנת 2009, על התינוקת שמסכימה לזון רק מדם.
גם הפעם, לצערי, סולט לא ממש הצליח לעניין בסרטו דל התקציב. כמו "דיסטרביה" (שהוא בכלל "חלון אחורי" עם "מי מפחד מהשכן ממול"), גם הסרט הזה מתחיל בבחור המרותק לביתו על ידי צו בית משפט, ולרגלו מכשיר איתור שלא מאפשר לו להתקדם מעבר לחצר. הסיבה שגיבורנו, דניאל, נאלץ להיענש כך הוא מכיוון שפרץ למחשב של נערה עליה היה דלוק והפר אי אילו חוקים פדרליים. כמו כן, אסור לו להתקרב למחשבים או משהו בסגנון.
את ימי הריתוק שלו הוא מעביר עם שני חבריו הטובים, בחור ובחורה שדי דלוקה עליו. אבל לפתע, דניאל מקבל תשדיר מלחיץ מהמחשב שלו, בו הוא רואה את אותה בחורה שבה פגע מתאבדת לנגד עיניו. מאותו הרגע דברים מלחיצים יתחילו לקרות בחלל הבית, עם סיאנסים, מסכים עם רעשים סטטיים ודמות מלחיצה בפינות.

יש משהו חביב בבנייה האקונומית של הסרט, שכולו מתרחש בבית פרטי אחד, וככזה נותן הרגשה של סרט חבר'ה שנעשה באמצעים דלים אך מתוך אהבה. אבל זה מחזיק רק עד שלב מסוים ברמת ההנאה, כי כשזה מגיע לעניין, מתח, חרדה או הפתעה, ל"קיץ אפל" אין שום יכולת לחדש כלום.
מעבר לעבודת סאונד לא רעה, הפסיכדליות של הסיקוונסים לא ממש עושה את העבודה, ונראה שיש הרגשה של ניסיונות קולנועיים יותר מאשר משהו מגובש. כאמור, לא אסון גדול, אבל בהחלט לא משהו ששווה להשקיע בו יותר מדי זמן, בטח כאשר עשו את זה טוב יותר לפני כן.

קייר גילכריסט (כנראה צאצאם של טום באום ושרה אדלר, לפי מראהו החיצוני אותו אתם יכולים לבחון בתמונה הראשית), שגם השתתף בסרט האימה הכי מוערך יתר על המידה של 2014 "משהו עוקב אחרי" הוא דניאל, ולצדו משתתפים גרייס פיפס, סטלה מאב, מאסטרו הארל ופיטר סטורמייר האהוב ("מיילו הרע", "פארגו", "רחוב ג'אמפ 22"). זה כל הקאסט של הסרט.

"Lost Time"

lost time

שמרתי את זה לסוף, למקרה שבשלב הזה כבר תגיעו בלי כוחות. זאת מכיוון שעל הסרט הזה כנראה לא תשמעו לעולם, ובצדק רב. אני חושב שאפילו אני צפיתי בו עד תומו רק כדי שאוכל להוסיף עוד סרט לפינה החודשית.

ולרי דרייפוס (רושל ולארז, אותה אתם ודאי זוכרים מ"ארמגדון חייזרי", הסרט הנצפה ביותר בשום-מקום בשנת 2011) היא צעירה הגוססת משלבים מתקדמים במיוחד של מחלת הסרטן, ואותה סועדת אחותה האהובה (לא אטרח לציין את השם מכיוון שזה לא משנה). בדרך חזרה מהרופא, מכוניתן שובקת חיים ולפתע אור גדול מציף אותן. כאשר זה חולף, מסתבר שולרי איננה זוכרת דבר, עברו לא מעט שעות, אחותה נעלמה כליל, והסרטן עזב את גופה.
כמובן שכל האינפרומציות האלה לא מניחות לה, והיא עושה הכל כדי לברר מה קרה לאחותה. וב"הכל" אני מתכוון לתולה פוסטרים בעיר עם תמונות של אחותה ולהראות מאוד מוטרדת. שוטר (לוק גוס המגה-גבר), אשר כמובן מגיע ברגע הנכון להציל אותה מאונס כי רק ככה נדע שהיא בסכנה והוא המושיע, מחבב אותה בקטע שהוא מעט יותר מידידותי ומבקש ממנה לחדול מהמרדף אחר תשובות. היא מתעלמת ממנו, וממשיכה להיות משוגעת. היא נתקלת בספר שנקרא "זמן אבוד" של גורו מצליח (רוברט דאבי מ"גוניס" ו"נערות שעשועים") והולכת בעקבותיו אל מכון טיפולי שם היא מתאשפזת עם עוד כמה מטורללים כדי למצוא תשובות לחוויה שעברה.

"זמן אבוד" הוא סרט רע מהמון סיבות. גם כי הגיבורה הראשית לא מעניינת, גם כי הוא צפוי בצורה מעוררת תמיהה, גם המשחק מעליב את התחום, וגם יש קטע דאוס-אקס-מאכינה בסוף שהיה מבייש את העונה הרביעית של "דם אמיתי". הוא כל כך נשכח שעבר פחות מחודש מאז שצפיתי בו ועדיין הייתי צריך להתרכז ממש חזק כדי להיזכר בו. זה נכון שראיתי גרועים יותר, שקיימות חרפות גדולות אי שם בחוץ, אבל זה אולי מעיד על משהו הרבה יותר מאכזב – הסרט אפילו לא מגרד את התחתית. סתם צף לו למטה בין האומלל לבינוני. כריסטיאן ססמה ביים.

עד כאן להפעם. ובכל זאת, אנחנו בענייני חגיגות היום, אז לא ניתן לזה לעכב אותנו ונמשיך הלאה לשנה השלישית של "אימת החודש" כבר בסוף אפריל. אביב שמח לכולם.

לכל פרקי "אימת החודש" עד כה, לחצו כאן או בתגית למטה.

late phases close

תגובות

  1. רז פורת הגיב:

    אני מבולבל, סקרת כאן ארבעה סרטים, ולא המלצת על אחד מהם. למעשה נשמע שאפילו לא נהנית מהצפייה בסרטים האלה. אני תוהה, למה לכתוב עליהם אם אתה בעצמך חושב שהם לא טובים? האם הרעיון שבמרכז "אימת החודש" הוא לסקור כמה שיותר סרטי אימה? או שמה, לתת לקורא לבחור את מה הוא רוצה לראות? כי אם זה השני, אז די קשה לבחור. נותר לי רק להעריך אותך שאתה מכלה את זמנך בצפייה בסרטי אימה לא טובים, רק כדי להעלות אותם פה בסריטה. מעורר הערכה. אבל לא מעורר חשק.

    1. אור סיגולי הגיב:

      "אימת החודש" איננה פינת המלצות, אלא סקירה של סרטי אימה חדשים ומעניינים (לפחות באופן פוטנציאלי). כל חודש אני נחשף לכמות מסוימת של סרטים שמוצאים את דרכם אלי, חלקם טובים, חלקם פחות. החודש יצא שהסרטים פחות מלהיבים, אבל זה לא אומר שלא כדאי להכיר אותם גם כי חלק מהם בכל זאת עלולים לדבר אל צופים אחרים (כל אחד יעשה את השיקול שלו. שים לב בתגובות של הפינות הקודמות – לא תמיד הקוראים מסכימים אתי, וזה אומר לא מעט), וגם כדי להזהר מהם אם וכאשר יתקלו בהם.
      וכן, אפשר לומר שאני מכלה את זמני בצפייה בסרטי אימה לא טובים, מכיוון שמדי פעם צצות הפתעות, ובאופן כללי אני מאוד נהנה מזה.

  2. hamlet הגיב:

    חוזר ואומר-לראות את Der Fan
    שיצא במונדו מקאברו.

  3. סאמפינג ווירד הגיב:

    חולה על התחת של מונדו מקאברו מאז שהוציאו את סרטי האימה האינדונזים הקלאסיים

השאר תגובה