• אוסקר 2020/21: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • ניתוח הסרט ״אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד״
  • מה לראות בפסטיבל דוקאביב גליל 2020
  • ״Fireball: Visitors from Darker Worlds״
  • יומני האפלצ'ים
  • זורקת
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 35
  • אימת החודש - נובמבר 2020
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2020: מה לראות
  • ״כל החיים לפניו״, סקירת נטפליקס
  • הצעה גורלית
  • ״הכישוף״ זכה לרימייק עכשווי, ההשוואה בלתי נמנעת

נדלים, יוטיוב ותום אבני: חוויות מקולנוע קנדה

8 במרץ 2020 מאת אור סיגולי

הכנסתי את עצמי לסיטואציה מעט משונה עם הטקסט הזה, כי למעשה אני באיזשהו מקום פועל נגד האינטרסים שלי. או לפחות זה ככה על הנייר. אמנם אני מאמין שיש מקום להכל, והדברים לא חייבים לבוא על חשבון השני, אבל לכתוב בהתלהבות על בית קולנוע אחד כשהלב והמשכורת שלי נמצאים באחר, זה קצת מבלבל. אז, כי אני מניח שצריך, לפני שאני מתחיל אני מרשה לעצמי להזכיר לכם שבחולון (חצי שעה בתחב"צ מתל אביב, פחות מזה ברכב, ויש מלא חניה) ממוקם סינמטק בו אני אחראי על התוכנייה, ולכן יודע שיש בו כמה דברים די היסטריים כל הזמן, וגם מזכיר לכם שבתחילת כל חודש אנחנו בסריטה מספקים קודי הנחה לכמה מהסרטים.
אז זה היה הפרולוג ההכרחי. עכשיו, בואו נדבר על קולנוע קנדה.

הרבה זמן, יחסית, עבר מהרגע שהגיעה הבשורה על אולם הקרנה בדרום-מערב פלורנטין, ועד שמצאתי את הזמן לפקוד אותו. שני חבר'ה מאוד צעירים (לכל אחד מהם רעמת השיער הכי גדולה שראיתי על מישהו מאז, כנראה, "וואם", אני מרגיש את הצורך להזכיר), אייל רועה ועידו גביש, החליטו להרים אולם הקרנה אותו כינו "קולנוע קנדה" או בשמו הפחות קליט "בית לקולנוע ויצירה עצמאית על שם דוד פרלוב". שכרו מקום בדרום תל אביב, והפכו אותו למשהו שכל סינפיל שהתחנך על סרטים אמריקאים של שנות השבעים והשמונים עובר חוויה חוץ גופנית כשהוא רואה אותו לראשונה.
הפרגון הראשוני היה מהול בלא מעט סקפטיות, כי הכסף, הבירוקרטיה והלוגיסטיקה שכרוכים במשהו כזה הפילו רבים וטובים לפניהם (לפי מיטב ידיעתי, ההקרנות חוקיות ומוסדרות). אז אני באמת לא יודע איך הם עושים את זה, אבל כבר חצי שנה שהמקום פועל. אני, כאמור, טרחתי לגלות אותו באמת רק לראשונה בשבוע שעבר, ולא מן הנמנע שיהפוך להיות פעילות סופ"ש קבועה שלי מעתה.

הבכורה האישית שלי בקולנוע קנדה הייתה בשבוע שעבר, ולא היה מדובר באיזושהי קלאסיקה נדירה או יצירת מופת חשובה. אתם יודעים מה, אולי בעצם יהיו אנשים שיחלקו על זה. בכל מקרה, הסרט הראשון שראיתי שם היה "סופר בוי".
לא אשקר, באמת שלא חשבתי שמסלול חיי יוביל אותי למקום בו אני מוציא 25 שקלים על כרטיס לסרט שחנוך רוזן ביים ב-1998, אבל הנה זה קרה. עם זאת, ההפתעה שלי מכל הסיפור הזה הייתה כאין וכאפס לזו של כוכב הסרט, תום אבני, שהוזמן להקרנה ולשיחה לפניה. כשראה את האולם מתמלא כמעט לחלוטין ביום חמישי ב-21:00 בערב יצא לו מין "כולכם משוגעים" או משהו בסגנון. זה התקבל במחיאות כפיים סוערות.
אני לא יודע מה היה הגיל הממוצע של הקהל (סביר שאני וחברי שמילאנו שורה שלמה היינו המבוגרים באולם), אבל איכות הסרט בצד, זאת הייתה אחת ההקרנות הכיפיות ביותר שהייתי בהן.

קולנוע קנדה. צילום טלפון שלי. מתנצל על זה.

"סופר בוי", אותו לא ראיתי עד אותו ליל חודש מרץ נמהר, הוא לא בעל ערך גדול מדי בתולדות הקולנוע הישראלי, אבל הוא לגמרי ברק בבקבוק. הוא גם אחד מסרטי הילדים הראשונים שנעשו פה, וגם אחד מהבודדים שנתפרו סביב הכוכב שלו – תום אבני, אז בן 12. בנוסף, יש בו הופעות אורח די מצמררות של שניים מהסיפורים הכי טראגיים של השנים האחרונות – דודו טופז שהפך להיות, מילולית, מפלצת רייטינג, אחד האנשים הכי חזקים בישראל, שסופו היה להתאבד בתלייה בתא הכלא שלו; ולהבדיל אלפי הבדלות, אמיר פיי גוטמן שהלך לעולמו בתאונת טביעה כשניסה להציל את אחייניתו, מותיר מאחוריו בן זוג וילד.
זהו אחד משיתופי הפעולה של אבני וחנוך רוזן באותה תקופה. מדובר בקומדיית מד"ב בסגנון סרטי הטלוויזיה של דיסני בשנות השמונים (אלו שפרסמו את קורט ראסל הצעיר), על ילד לא מקובל שבטעות שותה שיקוי שנותן לו יכולת לנצל יותר מעשרה אחוזים ממוחו (איך רוזן לא תבע עדיין את יוצרי "לוסי" זו שאלה). תום הופך לסלב עם צורך בלתי נשלט בממתקים, מה שאפשר לסרט לקבל יופי של חסות מ"עלית", וכמובן שגם שוכח את החברים האמיתיים שלו והופך לדוש. יש גם עלילת פשע איפשהו שם, שוד יהלומים, מרדף על יאכטה שדי בברור שעוגנת כל הזמן הזה, עודד תאומי בתפקיד דוק של "בחזרה לעתיד", בום שמאוד אוהב להיכנס לפריים, ולפחות אישה אחת שמושלכת באכזריות על רהיט במהלך שוד בנק.
השילוב הזה של מסחריות, בידור, וישראל של "טלעד", "סבארו" ו"מעריב לנוער", הוא די מעניין לכשלעצמו אבל כמובן לא הופך סרט לקאנוני, מקסימום קאלט – וזה די הפתיע אותי. "סופר בוי", לפי מה שאני קלטתי מהעולם, נעלם כמעט לחלוטין מאז שיצא לקולנוע, וגם אז כנראה לא היה איזושהי הצלחה מסחררת, אבל הצופים באולם שידעו לצטט קטעים שלמים מתוכו הוכיחו אחרת.

אני כמובן הגעתי בשביל חווית הצפייה, אבל אני חייב להודות שהסרט התגלה כמשמעותית פחות נורא ממה שחשבתי שעומד לבוא עלי. תום אבני די מדהים שם ביחס למה שהונח על כתפיו בגיל הזה, יש כמה מהלכים תסריטאים (עליהם אחראים נועה ארד ברנר ועמית ליאור, מה שדי הסעיר את חברי מהחוג לקולנוע באוניברסיטה) לקראת הסוף שגרמו לנו למחוא כפיים ולא בקטע אירוני, ואפילו כמה בדיחות שעדיין עובדות. עם זאת, מיותר לציין, הרוב כמובן מקושקש ונופל קורבן להפקה מהירה ותקציב מפוקפק.
קשה להאמין שהייתי מעריך את הסרט באותה מידה אם הייתי יושב לראות אותו בבית, אבל בדיוק בגלל זה הקרנות פולחן הן פלא, ובגלל זה מקום כמו קולנוע קנדה, עם מקרר הבירות בכניסה והאווירה השכונתית, הוא מתנה משמיים.

שבוע לאחר מכן הגעתי שוב לקולנוע קנדה, הפעם לערב סרטוני יוטיוב, שבשונה מרוב ההקרנות, הכניסה אליו בחינם. הרעיון די פשוט – רועי ועידו יושבים עם מחשב שמחובר למסך, ומקרינים דברים לא הגיוניים שנמצאו בשולי אתר שיתוף הווידאו (ייתכן ויכולתי להתנסח באופן יותר זקן מזה, אבל אני מפחד לגלות), לכאורה בנו ליין-אפ מראש, אבל השאירו גם מקום להצעות מהקהל.
בהתחשב באירועי "סופר בוי", גם בו הקהל לקח חלק די פעיל, נדמה שזו נוסחה מנצחת לערב מצחיק, אבל פה אני חייב להודות שהציפיות שלי היו גבוהות מדי.

התקלה בהתחלה שעיכבה את הפתיחה הייתה מהמורה לא נוראית בכלל על פניו, אבל כנראה ששיבשה בכל זאת את הקצב של ההמשך. חלק מהקטעים היו מעולים (את חלקם ראינו שוב אחר כך ברפיט בערב אחר, כך שבהחלט היו תגליות), אבל אני חושב שהיה עדיף עשרות מונים אם היה נבנה פלייליסט יותר מגובש לפני, הרי לא חסרים קטעים בתת מודע התרבותי הזה שם, ואולי למצוא דרך אחרת להעביר בקשות מהקהל במקום צעקות.
אבל האמת שמה שאותי חרפן במיוחד היה שעל אף שהקטעים עצמם לא עלו על 5 דקות בדרך כלל, עדיין לא היה אפילו אחד מהם שהתנגן מההתחלה ועד הסוף, אלא תמיד נחתך באמצע או קפץ לקטעים החשובים. זה הרגיש לחוץ ואקסטטי, כאילו ערב בדיחות שכולו מורכב מפאנצ'ים בלי הדרך החשובה שמובילה אליהם.

הסרט האחרון שראיתי שם, לעת עתה כמובן, הוא המנה העיקרית של הפוסט הזה מבחינתי – "ארוחה עירומה" (Naked Lunch), העיבוד של דיויד קרוננברג משנת 1991 לספרו של וויליאם ס. בורוז.
יותר מהכל, בשבילי "ארוחה עירומה" הוא אחת מטראומות הצפייה הגדולות שלי. ראיתי אותו פעם אחת, כשהייתי בן 15 או 16, וסצנה מאוד מסוימת בו – זו שכוללת נדל ענק וסקס מאוד לא מעצים עם בחור צעיר – גרמה לי להתקף חוסר נשימה וסחרחורת. לכן הייתי מאוד מסוקרן ונלהב לגבי ההזדמנות לצפייה נוספת, בטח על מסך גדול (יחסית), ובטח במקום כמו קולנוע קנדה.

ארוחה עירומה

כשזה מגיע לאפקט הזעזוע, החוויה הנוכחית שלי מ"ארוחה עירומה" הייתה נמוכה בהרבה. אפילו לא קיימת, אפשר לומר. מה שכן, עכשיו אני יכול לומר בפה מלא שמדובר באחד הסרטים האהובים עלי, יציאה נפלאה של קורננברג ובקלות אחת מהפסגות שלו.
הניצחון הראשון שלו הוא העיבוד עצמו. את הספר הצלחתי לסיים לראשונה בשנה שעברה, אחרי שלושה ניסיונות שלא צלחו, והוא מבחינתי עומד בפסגה עם "אמריקן פסיכו" של ברט איסטון אליס כחוויית הקריאה הכי קיצונית, מתישה, מרתקת ומעוררת בחילה שהיו לי. זה באמת לא סביר מה מסתתר שם בין השורות, תיאורים גראפיים איומים של סקס, אלימות, סמים וריקבון אנושי. הספר ידוע ככזה שמשתייך לקטגורית הבלתי ניתנים לעיבוד, לא רק כי אין לו נראטיב בכלל, אלא גם כי אי אפשר להעתיק את המתרחש שם למסך בלי להיכנס לכלא. קרוננברג לא נבהל מזה.
בהקשר הזה עבודתו של קרוננברג כמעבד מרשימה במיוחד, כי לא רק שהוא הצליח לבנות עלילה מכל מיני קצוות חוט בשילוב עם דמיון מפותח שלו, אלא גם שילב בה אלמנטים מחייו של בורוז, יוצר סרט שעומד בפני עצמו על התמכרות ובחירה חופשית, בו אי אפשר לדעת מה באמת קורה ומהי תודעה קורסת.

בסרט, פיטר וולר (ארבע שנים אחרי שהיה רובוקופ), מגלם את ביל, מדביר חרקים שהופך לסוכן סמוי לאחר שהרג את אשתו בשגגה (ג'ודי דייויס, בתפקיד מראה משובח להופעה הגדולה האחרת שלה באותה השנה, כאודרי טיילור ב"ברטון פינק") ונשלח לאינטרזון – מקום דמוי מרוקו – כדי למצוא את דוקטור בנוואי. שם הוא הופך למכור של חומר ההדברה ומנסה למצוא את דרכו החוצה, או שלא. זה משתנה.
אז כן, כמעט בלתי אפשרי למצוא את הידיים, הרגליים והמחושים בניאו-נואר החולני הזה של קרוננברג, אבל באמת שקשה להוריד את העיניים מהמסך. העיצוב האומנותי של קרול ספייר הוא באמת יוצא דופן, והשילוב שלו עם הצילום של פיטר סוז'יצקי (שניהם קבועים של קרוננברג) בורא סרט מהסוג שאי אפשר למצוא כמוהו. אבל עם כל ההערכה לשניהם, בעיני החלק האהוב ביותר בהפקה הזו הוא כמובן המוזיקה של הווארד שור.

מה שבעיקר מרשים הוא שהאפקטים הפרקטיים של הסרט, והיצורים של קרוננברג (במיוחד מכונות הכתיבה האיקוניות) מחזיקים מעמד די מדהים, אם כי דווקא אותה סצנה אכזרית שהזכרתי בהתחלה הייתה בשבילי הפחות מרשימה מבחינה טכנית הפעם.
לכן כסרט פורץ גבולות, מטלטל או קיצוני במיוחד, "ארוחה עירומה" לא באמת בעל אותן עוצמות שהיו לו כשיצא לקולנוע, אבל זה רק עוזר לחשוף שהוא יצירה חכמה ומרתקת הרבה מעבר לאפקט זעזוע. יש בו הרבה לפענח מעבר לצפייה הראשונה, והרבה דקויות לשים לב אליהן.
הסרט גם כנראה מסמן את שיאו של קרוננברג, אחרי "הזבוב" ו"תאומי המריבה". משם עבר לניסיונות מסוג אחר כמו "מ. באטרפליי" ו"קראש", ונכנס לשלב הפחות קיצוני של הקריירה שלו, כזה שנזרק לקצוות הרחוקים של סקאלת האיכות עם יציאות אדירות כמו "היסטוריה של אלימות" ו"קוסמופוליס", יחד עם מפלות לא נעימות בסגנון "שיטה מסוכנת" ו"מפות לכוכבים" מ-2014, בינתיים סרטו האחרון.
אבל יש מקום לאופטימיות. המפיק רוברט לנטוס, אותו ראיינתי לאחרונה עם הגעת "שיר השמות", זרק לי שקרוננברג עומד לחזור לעשייה לראשונה מאז מות אשתו. אני לא יכול לחכות לזה יותר.

קולנוע קנדה ממוקם ברחוב חצרים 15 בתל אביב. על הסרטים הבאים תוכלו להתעדכן דרך דף הפייסבוק שלהם. הגיוני מאוד שתמצאו אותי שם עוד הרבה פעמים בקרוב.