• פרויקט סרטי סטיבן קינג - פרק 39
  • אימת החודש - מאי 2020: חנוכה קטלני ורוברט אלטמן
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 11
  • ״מיסי מסתבכת״, סקירת נטפליקס מפורטת במיוחד
  • ״הבטלנים״, סקירה לסרטו של פליני שזמין בסינמטקים
  • זוג יונים
  • ״וונדה״ והסרטים הקצרים של ברברה לודן
  • ״משבר זהות״, סקירה לכבוד שידור בהוט
  • בחזרה אל סרטי נעוריי: ״דבר אליה״
  • דירוג 25 הסרטים הכי טובים של נטפליקס על-פי סריטה

המלצות סינמטקים – מרץ 2020

1 במרץ 2020 מאת עופר ליברגל

חודש מרץ הוא חודש האישה הבינלאומי והדבר זוכה לביטוי גם בתכניות הסינמטקים השונים. כרגיל, פוסט ההמלצות החודשי שלי לנעשה בהם לא כולל סרטים שכבר הומלץ עליהם או סרטים שמוקרנים בסינמטקים לפני/אחרי הקרנה מסחרית, אלא במידה והם חלק ממסגרת רחבה יותר. זה המצב בחלק מן התכניות של קולנוע של נשים/בנושא נשים בסינמטקים השונים, או לגבי הרבה סרטים בניחוח צרפתי בשתי מסגרות דומות אך שונות שיתקיימו החודש. מחוץ לסינמטקים, במוזיאן תל אביב, ייערך פסטיבל "אפוס" לקולנוע הנוגע באמנות או אמניות בדרכים שונות. זה יקרה בין ה-11 ל-14 במרץ.

נפתח עם חודש האישה בסינמטק חולון, בעיקר בגלל שכמו בכל חודש השנה, יש לנו קוד הנחה לקוראי "סריטה" (הודות לאור סיגולי שכותב כאן ועורך שם את התכניה). הקוד מעניק הנחה לשני סרטים שהם מן היותר מומלצים שיצאו בעת האחרונה. הראשון הוא "הפרידה" של לולו וונג, שכבר יצא מסחרית אבל אחרוג ממנהגי לגביו, כי אני מצטרף להמלצות של חבריי לבלוג. השני הוא התשובה הנכונה לשאלה "איזה סרט מ-2019 צולם כולו בשוט אחד" – "בליינד ספוט" של טובה נובוטני הנורווגית. שני הסרטים יוקרנו יותר מפעם אחת ואם תקישו בעת ההזמנה לתאריך הרצוי את קוד ההנחה 032020 הכרטיסים יהיו זולים יותר. וזה רק חלק מחודש הנשים בסינמטק חולון, שיכלול גם סרטים כמו "הפסנתר" (בתמונה בראש הפוסט) ו"סוף האהבה", שאני לא מרחיב לגביהם בפעם הראשונה שאני מציין אותם בפוסט זה כסוג של משחק עם עצמי – הם ישבו בשלב מאוחר יותר בפוסט. על סרטים אחרים, כמו "אישה" של ישראלה שאער מעודד כבר כתבתי, וזו הזדמנות לשוב ולהמליץ על היצירה המיוחדת הזו (שמופיעה גם בסינמטקים אחרים החודש).

בתל אביב, אירועי החודש מוצגים תחת הכותרת "מי מפחד מקולנוע נשי", ובתוך זה כוללים לא מעט מסגרות משנה והרבה קולנועי תיעודי, ישראלי, ועולמי מן השנה האחרונה. אני רוצה לתת דגש למחוות לשתי במאיות, ואתחיל עם היוצרת הישראלית. המשוררת רחל חלפי היא אמנית בעלת קול ייחודי ושובר מוסכמת הן בשירה והן בקולנוע. סרטה החדש, "המעיין הנסתר", עוסק בדמותה של אמה, מרים חלפי, שגם היא משוררת ואמנית. בנוסף אליו יוקרנו שתי תכניות של סרטים קצרים – אחת של סרטים מראשית דרכה של רחל חלפי והשנייה, "קולנוע אוונגרדי", כוללת שניים מן הסרטים הנסיוניים הישראלים הכי טובים לדעתי. הבמאית השנייה שזוכה למחווה רחבה היא שם ידוע יותר, ג'יין קמפיון הניו-זילנדית. לא מכבר נבחר סרטה "הפסנתר" לסרט הטוב ביותר שביימה אישה במשאל מבקרים מקיף של ה-BBC. זו הזדמנות לצפות בו על המסך הגדול ביחד עם עוד כמה מן הסרטים הגדולים ביותר שיצירה קמפיון: "מלאך אצל שולחני", "דיוקנה של גברת" וסרט המתח שבזמנו לא הובן וכעת זוכה להכרה מחודשת – "תשוקה חותכת".

עוד במסגרת "מי מפחד מקולנוע נשי" בתל אביב יתקיים גם שבוע נשים של פסטיבל הקולנוע הגאה, שלוחה של הפסטיבל שמתקיים בחודש יוני. יוקרנו בשבוע זה כמה סרטים שכמעט כולם הוקרנו בפסטיבלים בולטים במחצית השנייה של 2019. הסרטים עוסקים בנשים עם מיניות לא-סטרייטית, שלאו דווקא בוימו בידי נשים. זה המצב לגבי הסרט היחיד אותו ראיתי מן התכנית, וגם הוא סרט שחיכיתי לצפייה שנייה על מנת לגבש עליו דעה סופית – "אמה" של פבלו לראין (לא לבלבל עם עיבוד נוסף לספר של ג'יין אוסטן שיגיע בקרוב לקולנוע ומציג החודש בטרום בכורות). אורון ואני צפינו בו בפסטיבל ונציה, הוא גם כתב עליו. מדובר בסרט עם שחקנית ראשית מדהימה, דימויים חזותיים מרהיבים, ועלילה מתעתעת בה הבי-סקסואליות של הגיבורה היא רק אלמנט אחד ולא בהכרח מרכזי. הסרט ממשיך במובנים מסויימים את סרטיו הקודמים של לראין אבל גם שובר לכיוון שונה, ואני באמת זקוק לצפייה נוספת על מנת להחליט האם זה הטוב והלא מוערך מספיק שבסרטיו, או אולי המקום שבו היומרנות שלו הלכה רחוק מדי. בכל מקרה, זה סרט צבעוני שאני סקרן לראות איך הקהל בארץ יגיב אליו.

בירושלים יתקיים "ליה פסט", מחווה למייסדת הסינמטק המיתולגית ליה ואן ליר. יוצגו בה סרטים בנושא נשים, כולל שיתוף פעולה עם "פסטיבל 49%" שמתרכז ביצירות על נשים שמקדמות נראטיבים נשיים בתקשורת. זה מוביל לתכנית שאת רובה הגדול לא ראיתי, כולל סרטים שהגיעו מחלקים של העולם שלא רואים מהם הרבה סרטים. למשל "Flesh out", סרט על אישה במאוריטניה הנדרשת להשמין לקראת חתונתה, או "עץ הבנות" על מיילדת באזור בהודו בה רבים מעדיפים לא לגדל בנות כלל. במסגרת ליה פסט (ולא פסטיבל 49%) יוקרן סרט שונה לחלוטין מהודו, יצירת האנימציה "בומביי רוז". ההמלצה הכי חמה בירושלים היא אחד מסרטי השנה שלי, "החדרנית" של הבמאית המקסיקנית לילה אווילס.

החדרנית

בפינת הקידום עצמי, שהוא בעיקר קידום של יוצרות אחרות, לא תכננתי שהערב הזה יהי מתואם עם חודש האישה אבל דומה כי הוא מתאים. אני חובר לסינמטק הרצליה בהנחיית ועריכת ערבי "הדור הבא של הקולנוע הישראלי", בהם יוצרים צעירים מציגים סרטים קצרים וגם בוחרים סרט ארוך. למפגש הראשון בערכתי בחרתי בשניים מן הסרטים התיעודיים הכי טובים שראיתי בשנה החולפת, בלי קשר לאורכם או לזהות היוצרת שלהם. אלו הם "תמונת ניצחון" של עדי משניות ו"הצל של הצמות" של רותם דימנד. שתי הבמאיות בחרו להקרין את "קמרה פרסון", סרט תיעודי מרתק (ושונה בנושא מן הסרטים שלהן אך אולי גם דומה). ב-25 במרץ יוקרנו כל הסרטים הללו ואני אנחה שיחה עם הבמאיות. כאמור, זה מתרחש בהרצליה ותודה לניר נאמן שמערב אותי בפרויקט המקסים הזה.

אחרי אירועי חודש הנשים, עוד כפילות שמתחילה במרץ ותגלוש כמדומני לחודש הבא. פסטיבל הקולנוע הצרפתי ופסטיבל ימי פרנקופוניה הם שני אירועים נפרדים לחלוטין. אפתח עם הפסטיבל הצרפתי, שאולי יקבל עוד פוסט נפרד משלו אם נספיק. רובם הסרטים בו חדשים, אבל אפשר למצוא בו גם את סרטו הקלאסי של פרנסואה טריפו, "מי ירה בפסנתרן" (במקור "תירו בפסנתרן"). הסרט מציג פסנתרן במועדון מפוקפק אשר מסתבך עם פשע, עם אישה בה הוא מתאהב ובעיקר עם עברו. בסרט מככב הזמר שארל אזנבור שהלך לעולמו לא מכבר, והפסטיבל גם מציג סרט תיעודי עליו, המבוסס על צילומים שצילם בעצמו לאורך חייו. מבין הסרטים החדשים, שימו לב ל"סוף האהבה" של קרן בן-רפאל, שלמעשה צולם בישראל, אבל הקרין בארץ עד כה רק בפסטיבל סרטים בערבה. כתבתי עליו כאשר הוצג בפסטיבל ונציה ואני ממליץ עליו שוב. סרט נוסף שראיתי בוונציה והוצג גם בערבה הוא סרטו הלא-יפני הראשון של הירוקזו קורה-אדה, "סיפור חיי" (או "האמת" בתרגום ישיר), סרט פגום אך מומלץ ככל סרטי הבמאי, המציג את קתרין דנב בתפקיד גדול. מבין שאר סרטי התכניה, צפיתי רק ב"ימי התהילה שלי", שוב בוונציה, אבל לא כתבתי עליו משום שהגנריות של ההומור שלו עיצבנה אותי במהלך הפסטיבל עצמו. זה סרט שאני ממליץ להימנע ממנו, אך ייתכן והייתי קשה מדי עם הקומדיה המסחרית הזו.
ימי פרנקופוניה היא מסגרת להקרנת סרטים מכל הארצות דוברת הצרפתית ולא רק מצרפת עצמה. זה גם כולל סרטים שכלל אינם דוברים את השפה, ובראשם ההמלצה שלי ל"האמהות שלנו" הפקה בלגית העוסקת בעבר של גואטמלה, זכתה בפרס בקאן והוצגה בארץ בפסטיבל ירושלים. סרט אחר שכבר הוצג בארץ הוא "עזה", סרט קנדי-אירי על הנעשה לא רחוק מכאן. לגבי שאר סרטי המסגרת איני יודע יותר מדי.

ארץ נוספת שחוגגת את הקולנוע שלה החודש בסינמטקים היא אירלנד עם שבוע הקולנוע האירי. יש לציין כי "האירי" של סקורסזה אינו סרט אירי, וקצת יותר ברצינות אציין שלא ראיתי אף אחד מן הסרטים המוצגים, אבל שמעתי דברים טובים על "47 שחור". בסינמטק ירושלים חיברו לשבוע האירי גם קלאסיקה על פי סופר אירי – "המתים", סרטו האחרון של ג'ון יוסטון, עיבוד מופתי לנובלה של ג'יימס ג'ויס. יוקרן ב-16 לחודש.

למי שקורא את הפוסט הזה מספיק מהר, בירושלים מציינים את הבחירות לכנסת בפעם השלישית בתוך שנה עם שלוש טרילוגיות שמוקרנות ממש היום (ה-1 לחודש מרץ) וגם מחר, יום הבחירות. היום תכלו לראות את הטרילוגיה הפילוסופית והמוערכת של קז'ישטוף קישלובסקי, "שלושת הצבעים", על שלושת צבעי הדגל הצרפתי והערכים שהם מייצגים. "כחול" עוסק בחוסר החירות במקרה של אבל, "לבן" בחוסר השיויון לגבי המהגרים (בטון קומי יותר ממה שנדמה), ו"אדום" עוסק באחווה דרך קשר מפתיע וכריכת כל הסרטים יחדיו. מחר ניתן יהיה לחזור אחורה וקדימה בזמן עם טרילוגיית "בחזרה לעתיד" משנות השמונים (או כל תקופה אחרת), ולהיות רומנטים בערים אירופאיות עם טרילוגית "לפני" המופלאה של ריצ'ארד לינקלייטר, עם איתן הוק וג'ולי דלפי שגם כתבו את שני הסרטים האחרונים בסדרה שמגיעה עמוק יותר עם כל פרק.

לזכרו של קירק דאגלס, שהלך לעולמו בחודש שעבר, בתל אביב תוקרן יותר מפעם אחת הסאטירה של בילי ווילדר "הקרנבל הגדול", בו השחקן מגלם עיתונאי ציני במיוחד. דאגלס וויילדר די בשיאם בסרט הזה, שנכשל בזמן אמת וזכה למעמד של קלאסיקה עם הזמן.

אל תפחדו מהיותו של "אחת ושתיים" סרט טאיווני באורך של כמעט שלוש שעות. סרטו של אדוארד יאנג מצליב מספר סיפורים ונותר רגיש ומרגש לכל אורכו. הסרט שיצא בשנת 2000 שמר על מעמדו כאחד מן הסרטים הכי מוערכים ביקורתית של המאה ה-21. ב-26 לחודש יוקרן בירושלים.

בשנות התשעים, "הכוכב הכחול" של גור בנטביץ' הפך לסרט קאלט אשר הוקרן בתל אביב מדי שבוע. ההקרנות הללו נמשכו ברצף כמעט עשור וכעת הסרט חוזר לזירת הפשע, יחד עם סרטו השני של הבמאי, "משהו טוטאלי". רצף ההקרנות המעט פסיכדלי ומאוד ישראלי הזה (גם אם ישראל נודדת להודו או לכוכב הכחול) יתרחש ב-12 לחודש.

בכבלי השכחה

אלפרד היצ'קוק מיוצג החודש עם "בכבלי השכחה", אחד משיתופי הפעולה שלו עם אינגריד ברגמן הגדולה, וגם שיתוף פעולה לסיקוונס ניתוח חלומות איקוני אחד עם סלבדור דאלי. הסרט יוקרן בחולון ב-25 לחודש עם הקדמה של מנהל הסינמטק, אלון רוזנבלום.

בחולון גם מציעים מחווה לענק של הקולנוע הישראלי – הבמאי התיעודי פורץ הדרך דוד פרלוב. ב-30 לחודש יוקרן סרטו "זיכרונות משפט איכמן", ששמו מסגיר את הנושא אך לא את העיסוק החכם של פרלוב בבני האדם שמופיעים מול המצלמה שלו. ההקרנה כוללת שיחה עם עורכת הסרטים והמפיקה יעל פרלוב, בתו של דוד.

ב-11 לחודש יוקרן בירושלים "משהו פראי" של ג'ונתן דמי, סוג של סרט מסע ייחודי. ג'ף דניאלס החנון נסחף אחרי מלאני גריפית' בתפקיד של מאניק-פיקסי-דרים-גירל שהופך את הקונבנציה עוד לפני שקיבלה שם והפכה לנפוצה. עם ריי ליוטה בתפקיד הפריצה שלו בתור אקס מגיהנום שהופך את הסרט המהנה הזה לרציני. שווה גם להישאר עבור הביצוע המיוחד של שיר מוכר שכותרתו דומה לכותרת הסרט.

"ברטון פינק", הסרט של האחים כהן שאני כרגע מדרג כשיא היצירה שלהם, יוקרן בתל אביב ב-16 לחודש. חובה לכל מי שרוצה לראות את החיים של השכל.

עוד סרט אמריקאי עצמאי מוערך משנות התשעים הוא "סודות אל.איי." של קרטיס הנסון, סרט מתח ששואב השראה מן הסרט האפל והוליווד הקלאסית. סרט אהוב ובצדק על ידי חובבי הז'אנר אבל גם על אנשים שרוב פחות מתחברים. יוקרן בהרצליה ב-13 חודש.

ניקול הולופסנר היא אחת מן הבמאיות האמריקאיות היותר מוכרות ואהודות בנוף הקולנוע העצמאי במולדתה, אך דומה כי בארץ היא פחות ידועה. בירושלים יקרינו ב-5 לחודש את סרטה "ממש מושלמת" (Lovely and Amazing במקור), העוסק דווקא בפגמים של נשים בגיל צעיר אך כבר לא ממש צעיר. בסרט משתתפת קתרין קינר, היחסית-קבועה בסרטים של הבמאית, וגם אמילי מורטימר.

"הניצוץ" של סטנלי קובריק, העיבוד של סטיבן קינג אותו אור מדרג בצמרת הסרטים על פי הסופר, הוא אחד מסרטי האימה הגדולים אי פעם ועוד שלל תארים ושבחים. הסרט שב אל סינמטק תל אביב ב-13 לחודש.

"עקבים גבוהים" הוא סרט מפתח במעבר של אלמודובר מן התקופה הצעירה והפרועה שלו לתקופה בה הפך לבמאי אהוב ונודע בכל העולם. הסרט מציג כמה סצנות מופרכות וטעונות, אך בעיקרו הוא תיאור כואב של מערכת יחסים בעייתית בין אם ובת. ב-9 לחודש בירושלים.

למי שרוצה להכיר מערבוני ספגטי שלא בוימו בידי אדם ששמו סרג'יו, ב-25 לחודש בהרצליה ניתן לעשות זאת עם "קוראים לי טריניטי" של אנזו ברבוני. סרט שהוא חצי פארודי וחצי הדבר האמתי בכל הנוגע לז׳אנר המערבון.

אל תטעו בגלל הרימייק ההוליוודי הפושר שמגיע אל בתי הקולנוע החודש – "כוח עליון" של רובן אוסטלנד השבדי הוא משיאי הקולנוע של העשור האחרון. למי שפספס, הקרנה בתל אביב ב-17 לחודש.

האם כבר המלצתי כאן על "ראשומון" של אקירה קורוסאווה? ייתכן, אבל לכל אחד יש את הגרסה שלו. ב-14 לחודש בהרצליה תינתן הזמנות להשלים את הקלאסיקה שתרמה מונח חדש לשפה, חשפה את הקולנוע היפני לעולם, ועוסקת לא רק במהות האמת, אלא גם במהות טוב הלב האנושי.

לסיום, בבקשה בואו לראות ב-31 לחודש את "האיש שהדהים את כולם". יצא לי להמליץ עליו רק אחרי שהוקרן בפסטיבל סולידריות וכעת הסרט הזה שב להקרנה + דיון בתל אביב.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.