• אפשר כבר לסגור, נראה לנו: הסרטים הטובים של השנה
  • פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק שלישי
  • ״קופי וקארים״, סקירה
  • לקראת הסוף
  • yesVOD פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2020 אצל
  • ״משחקי ציד״, סקירה לסרט חסר המזל
  • במקום סרטים חדשים: מהדורה ביתית שלישית
  • הכהנים הגדולים: ״הבלדה על באסטר סקראגס״ וסיכום
  • אימת החודש - מרץ 2020
  • ״קיץ בלי הגבלה: מהפכה על גלגלים״, סקירה
  • קורטיז
  • כשהחיים הם סרט: סרטים על הפחדים העכשוויים שלנו

"שיר השמות": ראיון עם המפיק רוברט לנטוס

29 בפברואר 2020 מאת אור סיגולי

את ההקרנה הישראלית החגיגית של "שיר השמות" (The Song of Names), בחר מפיק הסרט רוברט לנטוס לפתוח בכמה מילים על משמעות הסרט בשבילו, ועל הדרך בה סיפורים כאלו צריכים לקבל מקום בקולנוע של היום. "…או מה שנשאר ממנו," הוסיף בעוקצנות. לכן, הדבר הראשון שעשיתי כשפגשתי אותו יום לאחר מכן היה לשמוע למה התכוון בהערה הזו.

"אם מגדירים 'קולנוע' כסרטים שנעשים למבוגרים ויש להם אמירה, לצערי זה זן בהכחדה," ענה המפיק הקנדי הוותיק, שחתום על סרטים כמו "המתיקות שאחרי" שהביא לאטום אגויאן שתי מועמדויות לאוסקר, "להיות ג'וליה", "הגרסה של ברני" ולא מעט מסרטיו האחרונים של דיויד קרוננברג. "הסרטים האלו שורדים בעיקר בטלוויזיה ובסטרימינג, מפנים את מקומם לסרטי קומיקס של אפקטים ופיצוצים – סרטים שנעשים על ידי מחשב."

אז כמו מרטין סקורסזה, אתה חושב שסרטי גיבורי העל אינם קולנוע?

"לא הייתי אומר שזה לא קולנוע, הבעיה היא שכל הסרטים האחרים נאלצו להגר. כמו סקורסזה, אף אחד לא שמח כשצופים בסרט שלו במכשירים ניידים. המצב הוא שהקושי לממן ולהפיץ סרטים למבוגרים קשה יותר מאי פעם, ואני בעסק כבר 40 שנה. ההפצה העצמאית היא קטנטנה, מלאה יותר בסיכונים ובלי פוטנציאל לרווח, ולכן נשארת שמרנית יותר. המפיצים שמתמחים בסרטים שאני אוהב הולכים ונעלמים ולכן מימון סרטים שאפתניים הופך למאתגר יותר."

ולא חשבת מעולם לעשות גם סרטים גדולים כאלו, אפילו בשביל להרוויח כסף כדי לממן סרט קטן יותר?

"זה לא העולם שלי. הסרטים האלה, למען האמת, משעממים אותי. הם משחקי מחשב שנופחו למסך גדול. בגילי אני יודע שזמן הוא הדבר הכי חשוב, ולהעביר אפילו שעתיים בלצפות בהם נראה לי כמו בזבוז, שלא לדבר על שנתיים לעשות אותם."

רוברט לנטוס ושגרירת קנדה בישראל דבורה ליונס. צילום: איציק בירן

לנטוס, 71, נולד בהונגריה למשפחה יהודית שלאחר מכן היגרה לאורוגוואי ומשם לקנדה. הוא מגיע לארץ לא מעט ומכנה את עצמו "ציוני קשוח". לא מפתיע אם כך שמעבר ל"שיר השמות" שאת הפצתו הגיע ללוות, הוא הפיק גם את הסרט "אני זוכר" העוסק בנקמה יהודית בפושע נאצי, ו"רסיסים" גם הוא מתמודד עם זיכרון השואה.

ישנם לא מעט סרטי שואה שנעשים ברחבי העולם בכל שנה. מה גרם לך לרצות לספר דווקא את הסיפור של "שיר השמות"?

"כמה דברים קרו במקביל. את הספר של נורמן לברכט עליו מבוסס התסריט קיבלתי ממפיק אחר, שחשב שזה יכול להיות סרט טוב. שאלתי אותו למה הוא לא עושה את זה בעצמו, ותשובתו הייתה 'אני לא טיפש מספיק'. לאחר שקראתי אותו חשבתי שיש בו משהו שלא נעשה מעולם – הוא חושף את המסתורין דרך המוזיקה. הוא הציג דרך אחרת ושונה לצלול תוך זיכרונות, הזדמנות להראות את השואה בלי הזוועות ולדבר אל קהל שאיננו רק יהודי. באותו הזמן היה סקר בניו יורק טיימס ששאל בני שלושים ומטה על השואה, וכמעט חצי ענו שהם שמעו על זה, אבל לא ידעו כלום. זה שכנע אותי עוד יותר בחשיבות הסרט – המשימה שלי היא להזכיר, כי אם לא נזכור אנחנו נחזור על ההיסטוריה. ורואים את זה עכשיו. האנטישמיות מתפרצת ברמות שלא ראינו מאז ימי מלחמת העולם השנייה. זה כמו מגיפה, רק שזאת לא מגיעה מסין. זה התחיל באירופה והגיע לארה"ב."

אתה נתקל באנטישמיות ביומיום שלך?

"כיום אני לא חווה את זה באופן אישי אבל רואה את זה מסביבי, גם מהימין הפוליטי וגם מהשמאל. מכיוון שזה לא אופנתי להיות גזען, זה הוחלף באנטי ציונות. זה דווקא מאוד אופנתי. כן חוויתי אנטישמיות בילדותי בהונגריה ואורגוואי. פחות בקנדה. האמת היא שגיליתי שאני יהודי רק בגיל 8, אחרי שילדים בבית ספר קראו לי יהודי מטונף והתפתחה קטטה. בכלל לא ידעתי מה זה 'יהודי', זה הקטע של ה'מטונף' שהרתיח אותי. באורוגוואי היו המון תקריות כאלו. הייתי היהודי היחיד בבית ספר, וכשגילו את זה התחילו לתקוף אותי. ככה למדתי מיומנויות חשובות כמו מתי להילחם, מתי לברוח, ומתי לבחור בין שניהם. זה התפרץ במיוחד כאשר המוסד חטף את אייכמן מארגנטינה כשהייתי בן 14, ובאורוגוואי היה זעם גדול על ההתערבות הציונית במדינה השכנה. כשהלכתי לבית ספר היה שם ואן גדול מלא צלבי קרס ואנשים שאלו 'מי כאן יהודי', ואחרים הצביעו עלי. תפסתי ריצה עד שהגעתי לחוף, שם איבדתי אותם. זה היה מפחיד. מצד שני, זאת הייתה התחלת הציונות שלי. פתאום הייתה הרגשה שיש ליהודים מדינה, צבא, שירות חשאי. יש להם את היכולת למצוא את המפלצת הזו בכל מקום בעולם ולהביא אותה למשפט. זאת הייתה השראה גדולה."

"שיר השמות", אותו ביים פרנסואה ג'ראר, מתנהל על שתי תקופות זמן: האחת בימי מלחמת העולם השנייה והיא סיפור התבגרות של מרטין, ילד בריטי שאביו לוקח תחת חסותו את דיויד, ילד פולני יהודי בעל כישרון נגינה יוצא דופן בכינור שרגע לפני הקונצרט הגדול שלו נעלם ללא זכר; והשנייה היא 35 שנים לאחר מכן, כאשר מרטין (טים רות') מנסה שוב למצוא את דיויד (קלייב אוון. למרות שאם הייתם אומרים לי שזה שולי רנד לא הייתי מתווכח) ולגלות מה גרם להיעלמותו.

מה היה האתגר הגדול ביותר בהפקת "שיר השמות"?

"קודם כל כמובן שלב המימון וההפקה. התחלנו בלי מפיץ, וזה היה מאוד מפחיד. אבל האתגר המשמעותי באמת היה לפצח את החלק המוזיקלי שמאוד משמעותי בסיפור, ובאופן טבעי לא קיים בספר. פנינו למלחין הווארד שור (זוכה האוסקר על "שר הטבעות") שהתחיל לעבוד על המוזיקה שנתיים לפני ההפקה. לא יכולנו לצאת לצילומים לפני שידענו שיש לנו את השיר שכל כך חשוב למרקם של העלילה. האתגר הגדול הנוסף היה ללהק את הסרט, כי יש שתי דמויות בשלושה שלבים של החיים שלהן. זה היה ממש פאזל. התחלנו עם רות' ואוון ועשינו מאצ'ינג לאורך ולרוחב עד שמצאנו את השאר."

לא יכולתי לתת ללנטוס ללכת לפני שאשאל אותו על הקולנוע הקנדי, ועל הייצוא הדי מדהים שלהם של במאים בשנים האחרונות מדני וילנוב ("בלייד ראנר 2049"), וינצ'נזו נטלי ("קיוב", "בעשב הגבוה"), שרה פולי ("הרחק ממנה"), ז'אן-מארק וואלה ("מועדון הלקוחות של דאלאס"), זאבייה דולן ("מאמי") וכמובן אחד האהובים עלי בכל הזמנים – דיויד קרוננברג. שאתו עבד על "קראש", "סימנים של כבוד" ו"אקזיסטנז".

נדמה שיש הרבה במאים טובים בקנדה שבמהרה נחטפים על ידי הוליווד. זה משהו שהתעשייה הקנדית גאה בו או שיש איזושהי צביטה בלב?

"דליפת מוחות מקנדה לארה"ב היא משהו שכיח, ולא רק בקולנוע. זה די מובן כי האמריקאים מציעים זה שוק גדול שקשה לעמוד בפניו. אמנם זה עצוב שבמאים כמו וואלה וקרוננברג לא עובדים בקנדה, אבל הם חולמים בגדול וזה בסדר."

כשאני שואל האם דיויד קרוננברג עובד על משהו חדש, לנטוס מפתיע ואומר שכן. קרוננברג חוזר כעת לעשייה אחרי שש שנים של הפסקה לאחר מות אשתו. העיניים שלי לגמרי נדלקו ושאלתי אותו האם הוא יכול לתת לי פרטים על הפרויקט. הוא חייך, ואמר שלא.
אבל בסדר, זה לכשלעצמו שימח אותי מספיק.

התמונות תודות ליח"צ הסרט