• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

פסטיבל ניו יורק 2011: דיווח #3 – "הארטיסט" ("The Artist")

16 באוקטובר 2011 מאת עופר ליברגל

הסרט הזה לא יכול להיות חלק מדיווח נרחב יותר מניו יורק. הוא חייב לקבל פוסט נפרד.

סרטו של הבמאי מישל הזנוויציוס (Hazanavicius, נניח שכך מאייתים את זה בעברית) נפלא בכל כל הרבה דרכים שקשה לתאר. הסרט מצחיק מאוד מן הדקה הראשונה וככל שהוא מתקדם הוא הופך ליותר ויותר מרגש ומסתיים כשיר אהבה נפלא לאמנות הקולנוע. הסרט התקבל בתשואות רבות על ידי כל הקהל ולא שיעמם לרגע, הישג לא מבוטל עבור סרט אילם כמעט לכל אורכו, פרט לסצנת הסיום. הכוונה היא לא לסרט שלא מדברים בו, אלא לסרט במסורת של הקולנוע של שנות העשרים – עם כתוביות במקום דיאלוג ופסקול עוצמתי.

לפני פתיחת הסרט, אמר הזנוויציוס כי במאים הם לעיתים כמו הסרט שלהם, לכן הוא לא ידבר הרבה. בתום ההקרנה הוא דווקא דיבר לא מעט, אבל אין ספק שהוא אכן כמו כותרת הסרט שלו – אמן.

עלילת הסרט נפתחת בשנת 1927 ומציגה הקרנת בכורה עתירת תשואות לסרט הרפתקאות אילם בכיכובו של ג'ורג' וולנטיין, שבסיום ההקרנה מעדיף בחן ובהומור לחלוק את התשואות עם כלבו ולא עם כוכבת המשנה שלו. ביציאה מן האולם, בין עשרות מעריצות, הוא נתקל במקרה בעלמה צעירה שבעזרתו היא הופכת לכוכבת עולה – אך לא למעורבת רומנטית עם וולנטיין, שנותר נאמן לאישה שלתטנית.

אלא שעולמו של הכוכב מתמוטט – האולפנים עוברים באופן בלעדי לצילום עם סאונד, דבר המפחיד אותו עד מאוד (והסצנה הממחישה את הפחד הזה היא תענוג צרוף). הוא מכריז על עצמו כאמן רציני ומתרסק עם סרט אילם שיצר בכוחות עצמו, בדיוק שהתגלית שלו הופכת לכוכבת גדולה. המצב הכלכלי שלו מתדרד עוד יותר שכן כספו הושקע בבורסה שהתסרקה. אשתו עזובת אותו והוא נותר רק עם שני משרתים נאמנים – אדם וכלב, שעל שניהם הוא מרחם שנידונו להישאר עימו. אבל הסרט הרי מתרחש בהוליווד – עיר שאוהבת סופים שמחים.

כשם הסרט מציג אמן של קולנוע אילם הנדרש להסתגל לסוג חדש של הבעה אמנותית, הוא גם מציב לתעשייה הקולנועית סוג של אתגר: לא חייבים להישאר בסרטים המדברים, ניתן גם כיום לבדר ללא דיאלוגים, באמצעות שורות הסבר ומוזיקה. הסרט הזה הוא לא ניסוי קולנועי או יצירה הפונה רק לסינפלים נוסח גאי מאדין – זהו סרט מהנה עבור כמעט כל סוג של הקהל, בהנחה שזה לא ירתע מלהיכנס ולצפות בו. עם הפצה בארה"ב באדיבות הארווי וויינשטיין, המחשבה על סרט אילם מועמד לאוסקר (או אפילו זוכה בפרס) נראית אפשרית יותר יותר.

הזנוויציוס נעזר בקאסט משובח הכולל את השחקנים הקבועים שלו, ז'אן דוז'רדין וביאטריס ביז'ו, בתפקידים הראשיים ולצידם צוות נפלא של שחקני משנה אמריקאים מוכרים: ג'יימס קרומוול, ג'ון גודמן, פנלופי אן-מילר ועוד רבים טובים. הצלם ג'וליאן שיפמן והמלחין לודוויג ביוריס הם חלק בלתי נפרד מן החוויה הייחודית הזו.

בסיום ההקרנה הבמאי ציין כי ראה הרבה סרטים אילמים ושהכי הרשימו אותו הסרטים של פרנק בורגזי, וו.פ מורנו, ג'ון פורד (מעניין לציין כי כל שלושת השמות הראשונים עבדו באולפני פוקס) וקינג וידור וכי הסרט שנראה בפתיחה מזכיר דווקא את "סאפין" הגרמני של פריץ לאנג. כאשר נשאל על הדמיון בין גיבור סרטו למקרה האמיתי של ג'ון גילברט, השיב הבמאי כי הוא לקח השראה מכמה סיפורים, ביניהם גם זה של דאגלס פיירבנס. אפשר גם להוסיף כי הכלב מזכיר את רין-טין-טין, כוכב כלבי של סרטים אילמים. אבל הבמאי גם ציין בצדק כי סרטו הוא מחווה לקולנוע ההוליוודי בכלל, עד שנות החמישים – ובצדק. יש בו הרבה יותר מהאזרח קיין, שיר אשיר בגשם, שדרות סנסט וכוכב נולד מאשר כל סרט אילם. למעשה, הסרט נבדל מרוב הקולנוע של ימינו בשני אופנים נוספים מלבד הפסקול: הוא מצולם בשחור-לבן וביחס מסך צר.

בסיום הסרט אמר הבמאי כי השחור-לבן והמסך הצר משרתים את השחקנים היטב – והוא צודק. במובנים רבים, החזרה למסך הצר, גם אם כמחווה לסרטים התקופה, היא רידיקלית לזרם המרכזי כמעט כמו החזרה לסרט אילם. בעידן בו אפילו הטלוויזיה עברה למסך רחב, קל לשכוח כי גם ליחס המסך בו צולמו רוב הסרטים בתקופה הקלאסית יש איכויות אסתטיות משלו. לקלוז-אפים למשל הוא טוב בהרבה. ואכן, כל השחקנים בסרט זכו לכמה קלוז-אפים מרהיבים ביופיים.

עוד רבות ידובר בסרט הזה ויהיה מקום לדרוש בו שוב כאן, לכשיצא למסכים בארץ ועוד אנשים יצפו בו. למרות שמדובר בסרט שחוויית הצפייה בו כל כך עזה ומהנה עד שהדיון במשמעויות שיש בו הופך למעט משני. יש בסרט הרבה מה לנתח, אבל יותר מזה הוא עמוס בסצנות שמעלות חיוך על הפנים ברגע ההיזכרות בהן. אמנם יש עוד זמן עד שהסרט ייצא לאקרנים בארץ, אבל אני כבר ממליץ עליו בחום לחובבי קולנוע מכל סוג.

תגובות

  1. א.ס. הגיב:

    כמה שהבמאי צודק בקטע של מסך צר המרתיע צופים. אני למשל אחד מהם.. תנו לי מיליון סרטים בשחור ולבן לצפות בהם ואהנה ללא סוף, אבל מסך צר?! שונא. מעניין איך אבלע את הסרט הזה..

השאר תגובה