• סרטים חדשים: ״זומבילנד: ירייה כפולה״
  • פסטיבל חיפה 2019: הזוכים והסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שביעי, וראשון של אורון
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שישי, והרביעי של אור
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח חמישי
  • פסטיבל חיפה 2019: אור חוזר עם חמישה סרטים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שלישי של עופר
  • פסטיבל חיפה 2019: אור מצטרף לדיווחים היומיים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח ראשון של עופר
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של חיפה 2019
  • ״יום גשום בניו יורק״, סקירה
  • ״ג׳וקר״: ההבדל בין סרט מדובר לסרט גדול
  • כל הנציגים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר
  • איש מזל התאומים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוקטובר 2019

“איש מזל התאומים", סקירה 

5 באוקטובר 2019 מאת לירון סיני

בואו נבהיר משהו מההתחלה: לא באתי לסרט הזה במטרה לחפש מה לא בסדר איתו. בי נשבעתי. ואולי זו העובדה שבדיוק השלמתי לא מזמן את "בחורים רעים", אבל באתי ליהנות, ואפילו ציפיתי במידת מה לקצת אקשן קליל עם וויל סמית'. אפילו אם היה די ברור שהפעם מדובר בסרט בטון רציני יותר, בו סמית' מגלם את הנרי ברוגן, מתנקש מעולה בשירות המדינה בן 51 שהחליט שהוא מיצה את הקטע של לחסל אנשים (קריצה להיעדרו מההמשך ל"יחידת המתאבדים"?) והוא בסך הכל רוצה לפרוש בשקט.

מה שייצר עוד יותר עניין וגם אתגר לסרט הוא שהדיבור על "איש מזל התאומים" ("Gemini Man"), מתמקד לא רק בעלילת האקשן המובטחת שכתבו דיוויד בניוף של "משחקי הכס", בילי ריי של "משחקי הרעב", "קפטן פיליפס" ו"אוברלורד", ודארן למקה של "שהאזאם!" ו"צמרמורת"), אלא בטכנולוגיה שמגיעה איתה.
אנג לי ביים עם בטכנולוגיית HFR של 120 פריימים בשנייה ברזולוציה של 4K בעבר, בסרט "מצדיעים לך בילי לין!" מ-2016. ואם תהיתם איך אורון יצא מחוויית הצפייה ההיא בקצרה הוא כתב ש"הסרט הזה מת". אלא שהפעם החדות אינה הכל. הצילום ה"פריך" במידה יוצאת דופן של הטכנולוגיה תחת ידיו של הצלם דיון ביבה הוא למעשה כלי תומך או משולב כדי לגרום לדמות הדיגיטלית שנוכחת ביותר מחצי מהסרט להיראות טוב. כי האטרקציה האמיתית כאן היא שהנרי, כלומר וויל סמית' המבוגר, הולך מכות עם ג'וניור – מתנקש צעיר בן 20 וכלום שמגולם על ידי קולו של סמית' – וכל הטכנולוגיה שבעולם.

הקונפליקט הפיזי והעלילתי בין שניהם, המחסל הצעיר והמחסל המבוגר, אמורים לתת לנו חוויה מסעירה וחדשה, ברורה הרבה יותר, כזו שרואים בה כל שערה על האצבע סוחטת ההדק של ברוגן וכל נקבובית בפניו, וגם תעזור לנו להאמין שג'וניור הוא שחקן בשר ודם שמשתלב באופן חלק בסרט עם שחקנים אמיתיים. השניים מתכסחים במרדף חוצה יבשות, כשברוגן נעזר בחבר ותיק מימיו בצבא (בנדיקט וונג, שתמיד משמח לראות אותו מקליל אווירה, גם אם הוא קיבל הפעם תפקיד פלקטי לחלוטין) וסוכנת נוספת של ארצות הברית (מארי אליזבת' ווינסטד, כלומר רמונה מ"האקסים של החברה שלי: סקוט פילגרים נגד העולם" וכמובן מ"דרך קלוברפילד 10") שנקלעת לבלגן ותפקידה העיקרי הוא להסביר לברוגן את הסרט ואת עצמו מדי פעם, גם כשלא ממש צריך. מולם ניצבים כאמור ג'וניור, שמוכשר בדיוק ואולי אפילו יותר מהגרסה המבוגרת שלו, וקליי ואריס (קלייב אואן) בעלים של סוכנות ביון או יותר נכון חיסול פרטית.

בין ואריס לרוגן יש מתח נוסף ואי אלו עניינים לא סגורים, שמספקים פוטנציאל לטיפול בכל מיני נושאים יחסית עמוקים לסרט אקשן. בכלל, יש כאן בסיס, גם אם הוא מאוד יזכיר לכם את "לופר" של ריאן ג'ונסון – שם ברוס וויליס הבין שפעם הוא נראה כמו ג'וזף גורדון לויט, או אפילו את "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", להעלאת חומר מאוד מעניין למחשבה, שיכול היה להוסיף למתח ולטעון את סצנות האקשן ברבדים נוספים ורק להעשיר אותן. לו רק היו משקיעים כראוי בפיתוח הדמויות, או בשכתוב של התסריט כך שהוא לא יישמע כמו רצף של סיסמאות ויפורר כל קונפליקט על ידי פתרון זריז ברגע שדברים מתקרבים ללהיות קצת יותר מורכבים או סתם לא חד ממדיים. ויש כאן קצת אפיון דמויות. ג'וניור, למרות שהוא גבר צעיר, מאופיין על ידי מרכיבים שמסמנים אותו כילד – הוא אוהב קורנפלקס עם חלב לארוחת בוקר ויושב באמצע מרכז אימונים צבאי מקצועי כשהוא מלקק גלידה בהנאה. זה לא מקרי, אבל זה גם לא מתפתח לשום מקום מעבר לכך, וחבל.

אני יודעת מה אתם חושבים. זה בסך הכל סרט אקשן חדש בבימוי אנג לי ("חיי פיי"). תני לנו לראות וליהנות מוויל סמית' מרביץ לוויל סמית' באזור שיש בו קצת מים, או מנסה לירות בו במרדף על גגות של בניינים, או רודף אחרי עצמו על אופנועים תוך כדי העלבות הדדיות שנונות שקשורות לפערי גילים. ובטוח יתבלו לנו את המהומה בין השניים בכמה פיצוצים, עוד חיילים וריבוי יריות מסוגי נשק שונים מטווחים קרובים ורחוקים. זה לא חייב להיות סיפור חכם או טוב במיוחד, זה בסדר שתהיה עלילה דבילית ושטחית אם נהנה מהאפקטים. ואתם כמובן צודקים, למרות הרצינות התהומית בה אנג לי לוקח את הסרטים שלו. וכשם שהוא רציני לגבי עשייה קולנועית, כך חברת Weta Digital שיצרה את ג'וניור רצינית לגבי האפקטים המיוחדים שלה.

אנחנו בעיצומו של טרנד הדי-אייג'ינג (ההצערה, בעברית?) שהולך ומשתכלל עם שחקנים שצצים בגרסאות צעירות יותר של עצמם, לאורך יותר זמן על מסכי הקולנוע. התחרות בין החברות שמספקות את הטכנולוגיה הזו הולכת וגדלה, ולכל אחת יש גישה שונה. Weta Digital אינה אותו סטודיו לאפקטים מיוחדים שיצר את האפקט לסרט החדש של סקורסזה, וגם לא לסמואל אל ג'קסון ב"קפטן מארוול" או לנוער ב"זה: חלק 2".
בכתבה שסוקרת את החברות השונות ב-Indiwire נאמר שמבחינת Weta מה שהצליחו לעשות ב"איש מזל התאומים" הוא לא בדיוק די-אייג'ינג בו לרוב מלבישים את הגרסה הטכנולוגית הצעירה על הגרסה הפיזית המבוגרת בשר ודם, אלא יצירת אדם חדש, דמות של אדם דיגיטלי במלואו. הוא מבוסס על וויל סמית' האורגני, בהחלט, שגם נותן לו את קולו, אבל הוא מיוצר וזז "לבד". עד כאן תקציר טכנולוגי פשטני. ואם ג'וניור באמת היה כזה ילד אמיתי כמו שמשתמע, יכול להיות שהייתי פוצחת בשירת שיר הנושא מסדרת האנימציה של "פינוקיו" וקונה את זה. אלא, שלמרות שמדובר בהישג מרשים, וכרגיל עם חידושים טכנולוגיים כאלו זה גם עניין של טעם אישי, קשה שלא להתנער בבלבול מול המסך כל פעם שרואים אותו. והבעיה מתחילה הרבה קודם.

האם יצא לכם לצפות בסדרה או סרט אהוב בטלוויזיה הענקית והמאוד מאוד HD שלכם, רק כדי להרגיש שמשהו לא בסדר? שפתאום פרק של "משחקי הכס" נראה כמו הפקת אולפן של הולמרק, כי החדות המרהיבה גורמת לכם להיות מודעים מדי לכל פרט והבדל בין תפאורה לצילום חוץ ולכל תיקון במייקאפ? אז תחשבו על תחושה מעט דומה, רק על מסך קולנוע. חששתי שעם כל הדיבור על טכנולוגיית ה-HFR אשב באולם ולא אשים לב אליה ואתאכזב. התבדיתי. היא כל כך בולטת וכל כך מושכת תשומת לב לעצמה מהרגע הראשון שבו הסרט מתחיל ועד הרגע שהוא נגמר, שהיא דוחקת הצידה כל דבר אחר. אולי זה עניין של גיל ותפיסה של "מה היא נראות של סרט", אבל לתחושתי כמעט כל מה שמתרחש ב"איש מזל התאומים" משרת לא את התסריט (אלוהים אדירים, התסריט, כשדמות שנראית כמו דמות אחרת צועקת עליה "אני לא אתה, איש זקן! אני לא אתה!") ואפילו לא את האקשן עצמו. כל זווית צילום של רכבת שמגיעה ממש מהר ונעלמת אל האופק, כל ירייה, כל קלוז אפ מהיר ומוגזם אל פניה ההמומות של דמות שלא מבינה מה היא עדיין עושה בסרט הזה – כולם מטרתם להפגין כמה הכל חד ומוקפד, כמו פרסומת לטלוויזיה ממש חדשה שאתם צריכים בסלון שלכם. וגולת הכותרת היא כמה אנושי אמור להיראות ג'וניור.

ולמי אכפת מהדיון על גבר לבן שחושק בכישורים של גבר שחור (היי, חשבתם על זה לבד או שראיתם את "תברח" קודם?), או מהשיחה על תכונות שטבועות בנו מלידה לעומת התפתחות באמצעות חינוך, שסוג של מתנהלת בסרט לרגע. והרעיון של יחסי אבות ובנים, או אתיקה מורכבת ממש שמנסה לומר משהו על המחיר שאנשים משלמים על מלחמות ועל השאלה האם אנחנו בדרך ללא מוצא שמבליחה לה לכמה שניות לפני שהכל שוב הולך לעזאזל לטובת עוד יריייה מוקפדת ואיזה קלוז אפ על טיפת דם או זיעה. תראו כמה הכל מוחשי! צועקים עלינו מכל פריים בסרט. אלא שהמוחשיות הזו לא עוזרת לג'וניור להיראות אמיתי. האפקט הוא קצת הפוך, כשנראה שהיא פשוט הופכת את כל מי שמסביבו, השחקנים בשר ודם – לדמויות ממשחק וידאו או מחשב בעצמם.
עד סוף הסרט שום דבר לא נראה אמיתי יותר. והמעניין בכשלון הזה בעיניי הוא שאם ג'וניור היה דמות במשחק וידאו או מחשב, לא הייתה שום בעיה איתו והיינו מריעים לעיצוב הדמות המעולה והאמין. אנחנו כבר שם בתחום הגיימינג, במקום של uncanny valley רחב שמותח את הגבולות ומרגיל אותנו לעוד ועוד דמויות שנראות כמעט אמיתיות. אף אחד לא התלונן על איך שקיאנו ריבס נראה במשחק "Cyber Punk 2077" שנחשף השנה. ברגעים הספורים בהם ראינו אותו הוא נראה קצת גמלוני ודיגיטלי, אבל היי, ככה העולם הזה בנוי. הוא לא אמיתי. חלקו הגדול כנראה לא מצולם "באמת".

טכנולוגיה דיגיטלית בשירות הקולנוע והטלוויזיה היא במיטבה כשאנחנו לא שמים לב אליה. הרי יש כל כך הרבה תיקונים ושינויים שנעשים בתוכנות שונות שנעשים על כל סרט, במיוחד בסרטי אקשן, שאין לי שום יכולת להיות מודעת אליהם. לפעמים יש כל כך הרבה עדכונים ותוספות כאלו שאפשר להתווכח איך נקרא לסרטים בעוד כמה שנים, האם נגדיר אותם כ"Live Action" או "CGI" או משהו מתקדם הרבה יותר שכבר קיים, או משהו באמצע, בטח עם העיבודים החדשים של דיסני שמשתלטים לנו על הקופות והחיים. אז אולי עוד כמה סרטים דמויות כמו ג'וניור ייראו מושלם, עד כדי כך שלא נשים לב להבדל. אבל עבור הסרט הזה, רוב הזמן רציתי לצעוק על המסך "אני מצטערת כל כך שלא סיפרו לך, אבל אתה לא אמיתי! אתה לא קיים!" ומה שעצוב הוא שאם הייתה שורה כזו בסרט היא לא הייתה נשמעת רחוקה מהמלודרמטיות המוקצנת אך הריקה ממשמעות של רוב הדיאלוגים בו.

"איש מזל התאומים" הוא סרט שכל כך מנסה. הוא מנסה לתת לנו אקשן טוב, אבל הסצנות נשארות שטוחות וסתמיות, דומות לסצנות שראינו בכל סרט אחר, וסכנת החיים מתפוגגת מהר מדי. הוא מנסה לתת תוכן ועומק, אבל הדמויות נותרות עם הצהרות על פני השטח ואז גם עושות פעולות מהר ובלי הגיון פנימי כדי לפתור כל מתיחות, במקום לתת מקום לקצת ספק או סקרנות. ומעט ההומור גם הוא לא מצליח לפצות או לחפות. המתח היחיד שנותר הוא לגבי מה בניוף התסריטאי יעולל לסרטי "מלחמת הכוכבים" בשנים הבאות אחרי שסיימנו להתייאש מהטיפול שלו ושל שותפו לכתיבה ב"משחקי הכס".

ובאמת, אולי זו רק אני ו"בחורים רעים", אבל אם יש משהו טוב שיצא מהסרט הזה, הוא שלפתע פתאום אני קצת מתגעגעת וקצת מצפה לסרט הבא של מייקל ביי, "Underground 6", שייצא בנטפליקס. גם בו מובטחים פיצוצים ויריות עד בלי די, אבל לפחות שם אני יודעת שאקבל זוויות צילום מופרכות ומוגזמות באמת – אולי משהו שיותר מתקרב לבידור מאשר לפרסומת לחידוש טכנולוגי. תחשבו מה הבמאי היהיר יוכל לעשות עם טכנולוגיה כל כך חדה, כמה בניינים הוא יפיל לנו על הראש בזמן שהגיבור רץ אחרי משהו בחולצה פתוחה כשהמצלמה מסתובבת סביבו ב-360 כי היא יכולה, בזמן שהשמש נמצאת בול בשעת הקסם שלה. זה לפחות נשמע כמו קצת כיף.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.