• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

״דרך קלוברפילד 10״, סקירה

2 באפריל 2016 מאת עופר ליברגל

בחורה צעירה, המגולמת בידי מרי אליזבת' ווינסטדסקוט פילגרים נגד העולם״), עוזבת את הדירה בה היא חיה. היא אורזת תיק קטן, מותירה מאחור את טבעת הנישואין ואת חייה הקודמים ויוצאת לדרך עצמאית. את הפתיחה הזו מלווה מוזיקה מאוד מודגשת שחיבר עבור הסרט בר מק'רירי, אשר גם בונה את המימד האפי שבהחלטה לעזוב וגם מתחילה למקם את הסרט בטריטוריה של סרטי אימה.

זוהי הפתיחה של הסרט החדש ״דרך קולברפילד 10״ (Ten Cloverfield Lane) וזה גם בערך כל מה שאני יכול לספר על העלילה מבלי להיכנס לספוילרים. קהל הקוראים מתבקש להאמין לי שאחרי שתי הדקות הללו יש עוד שעה וחצי של מותחן אימה די אפקטיבי, ולאחר מכן עוד כמה דקות די איומות לסיום. אם אתם בכל זאת מעוניינים לצפות בסרט, עדיף לא לדעת מה קורה אחר כך לאותה בחורה, מול מה היא צריכה להתמודד וכו'. בפסקאות הבאות אנסה לדון קצת בסרט מבלי לגעת במרכיבי העלילה כלל, אבל כן לעמוד על היתרונות והחסרונות שלו.

מדובר בסרטו הראשון של הבמאי דן טרכטנברג, על פי תסריט של ג'וש קמפבל ומתיו סטוקן. אם השמות הללו לא אומרים לכם כלום זה רק בגלל שאתם כנראה לא ההורים שלהם. בכל מקרה, דמיאן שאזלוויפלאש״) צורף לצוות הכותבים על מנת לשדרג מעט את הסיפור. השמות החשובים יותר נמצאים בעמדת המפיקים – דרו גודארד ובעיקר ג'יי. ג'יי. אברהמס. שני שמות הקשורים גם לסרט הקודם אשר נוסע את השם ״קלוברפילד״, השונה מבחינת סגנון העשייה מ״דרך קלוברפליד 10״ בכל דרך אפשרית. יחד עם זאת, דומה כי הקישור של אבהרמס לפרויקט אומר עליו לא מעט – כמו לא מעט פרוייקטים הקשורים בעבודתו של האיש, גם הסרט הזה נהנה ממעטה מיסתורין טרם היציאה לאקרנים, ודומה כי הוא דוחף את הקהל לבנות סביבו תיאוריות. בנוסף, כפי שכמעט תמיד מתגלה בפרוייקטים של אברהמס, התוצאה הסופית הרבה פחות מורכבת ממה שחלק מן המעריצים נוטים לספר והלל.

אבל לא שזה אומר כי מדובר בסרט לא טוב. כמעט לכל אורכו, ״דרך קלוברפילד 10״ מספק את הסחורה בכל הנוגע למתח ובידור. הדמות הראשית, זו של הצעירה אותה תיארתי, עוזבת את עולמה הישן מאחור ולכן במהלך הסרט היא סוג של מקבילה לקהל – היא יותר כל-אדם מאשר אישיות ייחודית, ודרכה אנו צריכים לבחור. להחליט איך לפרש את המצב לתוכו נקלעה, למי להאמין ומתי, כיצד ואיך לשתף פעולה עם המצב ולהתגבר על הקושי בו היא נתונה. היא סוכנת פעולה בלבד, עם מעט מאוד עומק פסיכולוגי או ייחוד לעומת בני אדם אחרים.

מלבדה, עוד שתי דמויות לוקחות חלק מרכזי בסרט. האחת היא דמותו של אמט (ג'ון גלאגר ג'וניור, המוכר מהסדרה ״חדר החדשות״), בחור צעיר ולא מבריק במיוחד אשר דמותו מועצבת באופן בסיסי ביותר. השנייה היא דמותו של האוורד (ג'ון גודמן, המוכר מהיותו שחקן אדיר), הדמות היחידה בסרט שעובדת על כמות גדולה של ביטים ויש מאחוריה רקע מורכב, עליו אנחנו מגלים פרטים בהדרגה. גודמן מתגלה בסרט הזה פעם נוספת כשחקן בעל עוצמה ייחודית, אבל גם צד רך הצץ ברגעים מפתיעים. הוא נושא את הסרט על כפתיו הרחבות, והוא מאוד מאיים ומעורר חשש, אבל לעתים דומה כי רק עליו ניתן לסמוך.

מבחינת סוג העשייה, הסרט נבנה על סוג של סתירה. מצד אחד זהו סרט קאמרי, עם שלוש דמויות בלבד רוב הזמן (ועוד כמה דמויות אשר צצות מדי פעם לרגע קט) המושתת על היחסים בין הדמויות והפתעות הן בהתקדמות לעתיד והן בהבנת העבר. הרבה מן המתח נובע מן היחסים הדינמיים בתוך הקבוצה, אבל יש כמות מוגבלת של דינמיות, שכן רק דמות אחת מתגלה כמורכבת ממש. באופן מוזר, בתוך הסרט הקטן הזה מסתתר סרט בומבסטי למדי, אשר נוכח למשל במוזיקה אותה כבר ציינתי בפתיחה וגם ברבדים אחרים. זהו סרט שבהחלט מנסה גם להרשים את הקהל בעיצוב עולם עשיר ועיסוק במשברים אשר מתגלים כיותר מצרות של שלושה אנשים קטנים. כפי שאמרתי, רוב הזמן זה עובד לא רע.

האויב הכי גדול של הסרט הזה הוא ההצלחה שלו. עליי הסרט עבר בצורה סבירה, אבל אנשים אחרים נהנו ממנו הרבה יותר. שמעתי לא מעט דברי הלל לסרט הזה, כולל האמירה ״דבר כזה טרם ראיתי״. מול האמירות הללו אני מגרד את ראשי במבוכה ותוהה מה פספסתי. כן, הסרט מרשים לפרקים ומנסה להיות מרענן ומפתיע, אבל שום דבר בו לא הפתיע אותי ממש או הותיר אותי בהלם, וגם באמירה שלו על טבע האדם אין הרבה חדש. יש בו דמות אחת מוצלחת ועוד דמות שמוצלחת בכך שהיא אמינה למרות שאין לה הרבה מאפיינים, ודרך המפגש ביניהן יש כמה רגעים של דרמה סבירה בשילוב עם רגעי אימה טובים מאוד. מדי פעם יש גם בדיחות לא רעות. בקיצור, סרט בסדר, שחובבי מתח ואימה די יאהבו. או ממש יאהבו מסיבות שאני לא הצלחתי לגמרי להבין את טבען. זאת משום שבעיניי זה גם סרט שסובל מבוסריות מסוימת, בעיקר בתחום הבימוי. חסר בו אלמנט אחד שירשים באמת, שיקפיץ אותו לדרגה של עשייה ייחודית באמת.

ייתכן וזה מה שיוצרי הסרט קיוו לעשות בסיום. המערכה האחרונה של הסרט מתחילה נהדר, כולל כמה רגעי שיא ודימוי חזק אשר עונה על כל השאלות שנותרו פתוחות. אבל הסרט לא מסתיים עם הדימוי הזה ונמשך עוד מספר דקות עמוסות קלישאות וחורים בעלילה, כאשר כל סצנה מחלישה את הסרט יותר ויותר, עד לרגע האחרון אשר ממוטט את הסרט למחוזות של גיחוך, לפחות עבורי. למרות הסיום, אם נתייחס לסרט ככזה אשר למעשה נגמר מספר דקות לפני הסיום הממשי שלו, מדובר ביצירה מוצלחת בסך הכל, למרות הסתייגויות אלה ואחרות.

תגובות

  1. יניב הגיב:

    דן טרכטנברג… לקח לי זמן להזכר מאיפה אני מכיר את השם.

    ב-2011 הוא שחרר סרט קצר שזכה לתשואות
    PORTAL: NO ESCAPE

  2. JNH הגיב:

    למלחין של הסרט קוראים בר מק'רירי, לא ביאר מק'קארתי. מדובר באחד ממלחיני הטלויזיה העסוקים והמוכשרים ביותר הפועלים היום (הוא עובד כרגע במקביל על לא פחות משש סדרות שונות), ודרך קלוברפילד הוא אחד הפיצ'רים הראשונים שלו.

    1. אורון שמיר הגיב:

      תודה (גם על ההשכלה), הטעות תוקנה.
      אם כי אני אכנה אותו מעכשיו ״בר מקררי״, או ״מיני-בר״ בקיצור 🙂

  3. דניאל הגיב:

    קודם כל צריך להיאמר שזה סרט גימיק, ושהשם שלו די מספיילר אותו בכך שהוא מכיל את שמות שני הסרטים שהוא פסטיש שלהם (10 רילינגטון פלייס, וקלוברפילד). בניגוד לרבים אחרים, הסוף לא הפריע לי, ולא חשבתי שהוא שובר את הכללים של יתר היצירה. זו יצירה שמראש מושתתת על הנסיון להתל בצופה ולשחק בו, דבר שקיים מלכתחילה. לכל אורך הסרט הקלף המרכזי היה לגרום לקהל לתהות עד כמה הדברים שג'ון גודמן אומר נכונים, ומה מתוכם בולשיט. אני באופן אישי לא הצלחתי לשים זין על השאלה הזאת, ולכן הקולנוע המאד סטנדרטי הזה נראה לי סתמי ומפוהק. בסוף הסרט התגובה שלי היתה בעיקר "ביג וופ". זה כבר לא שלב שמשהו בו יכול להוסיף או לגרוע.

    1. אם אנחנו בספוילרים, מה שהפריע לי לגבי הסוף:

      כמובן לא השאלה האם יש חייזרים או מתקפה, שעמודת בבסיס הסרט. אהבתי את הרעיון שגון גודמן בו זמנית צודק ורשע, שאין סתירה בין הדברים. אהבתי גם את הדרך שבו היא מגלה. מן הנקודה הזו, הדרך בה היא מנסה לשרוד והלהחיט משהו בכוחות עצמה, עשויה בתקציב אפקטים רב יותר ועם הגיון מועט יותר. כלומר, זה בעיקר האיך שמפריע. ואני גם לא ממש קונה את ההסבר שהיא לא הכריע עד שהיא הגיע לצומת (בדיוק ברגע שהרדיו מסביר רק לה מהם שתי האופציות) – אין לה אפיות דמות, פרט לכך שהיא לוקחת החלטות לגבי הגורל שלה בסצנת הפתיחה ועד כמה שהיא יכולה בתוך הבונקר

  4. Matan Bahar הגיב:

    גם אני בהתחלה לא ממש אהבתי את המערכה האחרונה, אבל אז נתקלתי בכתבה המעניינת הזאת, שגרמה לי להביט על הסרט באור קצת שונה ויותר לקבל את הסוף שלו (הוא עדיין טיפה מרוח מדי, though):
    (ספוילרים בכתבה. לא לקרוא אם אתם מתכננים לראות את הסרט):

    http://www.theverge.com/2016/3/17/11255744/10-cloverfield-lane-movie-ending-backlash

    1. ירון הגיב:

      ואיי הכתבה בלינק נורא ארוכה. יש מצב לאמ;לק?
      פשוט אני ממש אהבתי את הסוף ואני רוצה שיהיה לי הסבר מלומד למי שיתווכח איתי, מעבר ל"כי הוא ממש מגניב" 🙂

      אני מסכים עם עופר שאין באמת מהלך של שינוי דרסטי באיפיון הדמות הראשית, לדעתי היא די מלאת תושיה כבר מתחילת הסרט (והמונולוג שלה על כמה היא "בורחת מהתמודדות" לא ממש משנה את זה) – אבל איכשהו עדיין הסיום הזה עבד עליי (וכנראה על רוב מי שהיה באולם כי היו מחיאות כפיים בסוף).

      מה שבטוח – הייתי נלחם עם שבעה אקסים נבלים בשביל הבחורה הזאת.

  5. מיכאל גינזבורג הגיב:

    ״דבר כזה טרם ראיתי״, באמת אמרו זאת? כי ראיתי לא מעט סרטים די דומים, וזה די הרס לי את אלמנט ההפתעה. 'קלוברפילד' היה סרט מדהים אבל הסרט הזה נמתח יותר מדי, תסריט מוגבל אותו מצילים ג'ון גודמן ומארי אליזבת' ווינסטד והופכים אותו לראוי מהרגיל.

השאר תגובה