• סרטים חדשים: ״מלך האריות״ שואג דיגיטלית
  • פרסי אופיר 2018: מחשבות אחרי הכרזת המועמדים
  • פרסי אופיר 2019: רשימת המועמדים המלאה
  • פרסי אופיר 2019: פרידה משלב א׳ של התחרות
  • אויב בטווח אפס
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של ירושלים 2019
  • מלך האריות
  • בישראל מחכים ל״מידסומר״, סרטו של ארי אסטר
  • מתכוננים אל ״מלך האריות״ בגרסת 2019
  • פרסי אופיר 2019: החמישיות של סריטה
  • ״דמוקרטיה על סף תהום״, סקירה
  • ״הצלילה״, סקירה וניתוח
  • כמה תלונות שאי אפשר יותר לשמוע על נטפליקס
  • פרסי אופיר 2019: של מי האופיר הזה בכלל
  • ״המתים אינם מתים״, ניתוח קצר והצעה לפרשנות
  • ספיידרמן: רחוק מהבית
  • סרטי 2019 - סיכום המחצית
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2019
  • ״המוסד״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2019

אימת החודש – פברואר 2019: "אוברלורד", "בעתה", "אנה והאפוקליפסה", "בלאד פסט", "פירסינג"

26 בפברואר 2019 מאת אור סיגולי

לא בטוח למה דווקא פברואר, אבל כמות סרטי האימה החדשים שצצו החודש היא משוגעת. זה מגיע למצב שבו לא רק שאינני מספיק להכניס את כל מה שראיתי לפינה החודשית, אלא שזה אפילו אפשר לי לפצל את כל הטוב הזה לכמה פוסטים. כך בסוף השבוע לפני שבועיים הייתה סקירה כפולה שכללה את "הבלתי רגיל" שמוקרן כרגע בבתי הקולנוע, יחד עם תוספת חדשה מסאנדנס שמאוד כדאי להכיר. אורון תרם מעצמו עם סקירה ל"מסור חשמלי מקטיפה" הנטפליקסי, ולבתי הקולנוע כבר הצטרף "מז"ל טוב 2", סרט ההמשך להפתעה המשמחת מלפני שנתיים, ובתקווה מי מנציגי סריטה יילך לפקוד אותו לחזור עם רשמים.

הגיוון הזה גם כמובן מגיע לאימת החודש, ויש לנו סרטים חדשים מארה"ב, ארגנטינה, ואנגליה, מנטפליקס ומה-VOD הישראלי. את חלקם כדאי לכם מאוד לראות, אבל יש כמה שאני פה על מנת להזהיר. כמו כן, בחודש הבא, יום ההולדת השישי של אימת החודש, תהיה מהדורה כפולה ומיוחדת עם משאל מבקרים חדש, כמו שעשינו לפני שלוש שנים. שימו שעון מעורר.

אבל רגע לפני שמתחילים – מכיוון שאיזור התגובות חסום, חשבתי על דרך אחרת שבה יהיה אפשר להמשיך את הדיונים, להמליץ ולהעיר. לא כל כך ידעתי לאן לקחת את זה, עד שהגיעה הצעה משמחת מדף פייסבוק חמוד המוקדש כולו לקולנוע האימה בשם "חתולשחור", ושם יהיה אפשר להגיב ולהתווכח וכל מיני דברים שאנשים אוהבים לעשות. אמנם יש את דף הפייסבוק של סריטה, אבל אולי יהיה מהנה יותר לעשות את זה במקום שמוקדש כולו לתחום האימתי. אז ראו את עצמם מוזמנים, וכמובן מוזמנות. בואו נראה אם זה יתפוס.
ועכשיו, המנה העיקרית.

"אוברלורד" – Overlord

אחד מסרטי האימה המדוברים של סוף 2018 הוא "אוברלורד", הפקה של בד רובוט, החברה של ג'יי.ג'יי. אברמס. הוא פיתח את התסריט יחד עם המועמד לאוסקר בילי ריי ("קפטן פיליפס", "משחקי הרעב") על פי רעיון מקורי שלהם. לתפקיד הבמאי נבחר ג'וליוס אייברי האוסטרלי, שמאחוריו כמה סרטים קצרים מהוללים, והליהוק כלל את הכוכב העולה ג'ובאן אדפו ("גדרות", "הנותרים") בתפקיד הראשי יחד עם וויאט ראסל, ג'ון מאגארו והדבר הכי האהוב עלינו מדנמרק מאז הטובורג – פילו אסבק ("מלחמה", "משחקי הכס", "הממשלה"). אם זה לא מספיק, הסרט מספר על קבוצת חיילים אמריקאית שנוחתת בצרפת הכבושה ושם מגלה שלנאצים יש מעבדה סודית ומאוד מפוקפקת שעושה ניסויים בבני אדם והופכת אותם למין זומבי-לחימה שכאלו. מה עוד אדם יכול לרצות בעולם הזה?

האמת שקצת הופתעתי שהסרט לא הגיע להקרנות מסחריות בארץ, וזה כנראה קשור לכך שהוא היה כישלון קופתי די מחפיר. בארה"ב הוא אפילו לא הצליח לכסות את התקציב, וההכנסות משאר העולם לא באמת עזרו. עוד משהו שעבד לרעתו הוא ש-2018 הייתה שנת אימה חזקה מאוד, והסרט נהדף הצידה לטובת הסרטים שנחגגו בסיכומי סוף השנה כמו "תורשתי" ו"מקום שקט".
אולי יום אחד תהיה לו הזדמנות שנייה, והאמת היא שאני ממש מקווה שזה יקרה כי זה יופי של סרט. אין ספק שהוא לא מנצל אפילו חצי מהפוטנציאל של הסיפור או של האנשים שעשו אותו, אבל הוא נראה מעולה, יש בו כמה סיקוונסים משובחים של אקשן (במיוחד סצנת הפתיחה שנראית כמו מסרט עם תקציב גבוה הרבה יותר), ואפילו כמה דמויות לחבב. במיוחד את פילו אסבק. לא באמת בקטע של לחבב אותו, כי הוא נבל נאצי מהסוג הגרוע ביותר, אבל בתפקיד האנטגוניסט הוא נותן עבודה מצוינת. הסרט הזה קצת מרגיש כמו מה היה קורה אם "הטורף" החדש לא היה מתפרק תוך כדי תנועה.
הסיבה האפשרית להתעלמות של הקהל ממנו היא מכיוון שהוא נפל בניסיון לשלב בין סיפור שהוא לחלוטין טראשי, אפילו משהו שהיו עושים באולפני טרומה, לבין העשייה עצמה שהיא מושקעת ומשובחת. דברים כאלה לפעמים מצליחים להרחיק את שני הקהלים במקום לפייס ולאחד אותם. זה באמת סרט שקשה למכור, וכאמור, הוא יכל להיות הרבה יותר ממה שהוא, אבל הוא ללא ספק מהנה וראוי.

"בעתה" – Terrified / Aterrados

רוב סרטי האימה הלא-אמריקאים שמגיעים לנטפליקס הם לא בדיוק שיאי הז'אנר. בהקשר הזה אני עדיין מבכה את זה שאתר הסטרימינג הכי טוב לאימה, Shudder, לא זמין בישראל. אם כי מצד שני, אולי עדיף כי אחרת לא הייתי יוצא מהבית. בכל מקרה, אני תמיד בודק באדיקות כל כותר אימה שמגיע למפלצת הסטרימינג הנטפליקסית על אף שמדובר בג'אנק. לכן תארו לכם את הפתעתי כשגיליתי שאחד מסרטי האימה הזרים הכי מדוברים של סוף השנה החולפת פשוט נח לו שם, מחכה להתגלות.

"בעתה", שהוקרן בכמעט כל פסטיבלי האימה של שנה שעברה, וזכה בפרס סרט האימה הטוב ביותר מטעם פנטסטיק פסט באוסטין, הוא סרטו השלישי של הבמאי והעורך דמיאן רוגנה, וכל כולו מתרחש ברחוב אחד בפרברי בואנוס איירס, שם מתרחשים כמה אירועים מאוד לא נעימים שכוללים דיבוקים, רוחות, ילדים קטנים שחוזרים מהקבר ועוד מיני הפתעות. אל הקלחת הזאת נזרקים שוטר לשעבר וכמה מומחים הזויים למדי לענייני על-טבעיים, ובמשך לילה אחד הם מנסים לפענח את מה שקורה שם.

רוגנה הבמאי בונה יופי של מתח, מרים הקפצות מצוינות, ובאופן כללי עושה יופי של סרט רוחות קטן. אין ספק שראינו המון כאלו, וקשה לי לומר שהסרט הזה נחרט בזיכרון ליותר מדי זמן, אבל בעיני הוא בהחלט הצדיק את השבחים שצבר במהלך השנה, והוא מהנה מבלי להיות נצלני, ומשעשע בלי להיות מטופש. כל העוסקים במלאכה עשו באמת עבודה מצוינת.

בממשק העברי הסרט קיבל את השם "בעתה", כאשר שמו האנגלי הוא "Terrified", מה שברוב השנה החולפת יצר אצלי בלבול עם "Terrifier", שהופיע באימת החודש של ספטמבר 2018 ואני לקחתי לעצמי את החופש לקרוא לו "מעורר הביעותים". אז שימו לב שאלו שני סרטים שונים לגמרי.

"אנה והאפוקליפסה" – Anna and the Apocalypse

עוד סרט מאוד מדובר במהלך השנה החולפת, שהוקרן בפסטיבל אוטופיה האחרון אך לצערי פספסתי אותו שם והשלמתי באיחור. הסרט הבריטי הזה של הבמאי ג'ון מקפייל עורר עניין החל מבכורתו בפנטסטיק פסט ומשם היה אורח מכובד בהמון פסטיבלי אימה, בעיקר בגלל שילוב הז'אנרים שלו. "אנה והאפוקליפסה" הוא גם סרט זומבים, גם סרט התבגרות, גם קומדיה, וגם מחזמר. שזה באמת לא משהו שאנחנו נתקלים בו יותר מדי. למעשה, אני חושב שבחיי ראיתי רק שלושה מיוזיקלז-אימה: "סטייג' פרייט" שהופיע באימת החודש של ספטמבר 2014, "ריפו: האופרה הגנטית" של דארן לין באוסמן אחרי תקופת "המסור" שלו, ועל הדרך אני גם מחשיב את "איש הקש" המקורי, למרות שניתן להתווכח אתי על זה.
אולי בעצם גם "סוויני טוד" של טים ברטון מ-2007 נחשב.
באופן טבעי ניתן להבין שז'אנרים כל כך מאופיינים כמו קומדיה ומחזמר לרוב מאפילים על כל מה שאימה כאשר מנסים לשלב ביניהם, וממש לפחד או להיבהל מסרט בו הדמויות פוצחות בשירה זה לא לגמרי סביר (אלא אם כן זה "עלובי החיים". איזה פחד זה היה). לכן מה שנותר לקוות הוא שהשירים יהיו טובים וההופעות יהיו מוצלחות.

החדשות הטובות לגבי "אנה והאפוקליפסה", בו נערה מתבגרת וחבריה מנסים לחצות את עיירתם הקטנה כדי להגיע לשאר ניצולי אפוקליפסת זומבים שנמצאים בבית הספר שלהם, הוא שבשני התחומים האלו המצב בהחלט טוב. שירי הפסקול מקסימים נורא, וצוות השחקנים נהדר. הסרט כולו מאוד חמוד באופן כללי, כאשר חשוב לציין שבמאזן הוא הרבה יותר מחזמר מאימה. כך שאם אתם מחבבים את הז'אנר הראשון ופחות את השני, אתם עלולים להינות מזה.
מעבר לזה, אני חייב להודות שהסרט לא הותיר עלי חותם בכלל. התסריט של אלן מקדונלד וריאן מקהנרי מסומן נורא, צפוי במיוחד ומרגיש שיותר מדי נשען על הגימיק החוצה ז'אנרים שלו, במקום להשקיע באיזשהו סיפור מעניין או התפתחות שלא ראינו בכל סרט זומבים אי פעם.
וכן, אין מה לעשות, בגלל המבטא והטון הקליל שהופך לרציני לקראת הסוף, אי אפשר שלא להשוות אותו ליצירת המופת של הקרוס-ז'אנרים, "Shaun of the Dead". נכון, זה לא הוגן, אף סרט לא יכול לצאת טוב מול הקאלט של אדגר רייט וסיימון פג, אבל חובבי הסגנונות האלה פשוט לא יוכלו להתחמק מזה. ל"אנה והאפוקליפסה" אין את הברק, הממזריות וההברקות של הסרט מ-2004, והוא לרוב מרגיש כמו ניסיון מתוק מאוד שאתה רוצה לפרגן לו רק בגלל שהוא באמת השתדל.

דבר אחד שכן חירפן אותי, וזו בעיה שאני רואה בלא מעט סרטים וחייבים להפסיק עם זה, הוא הקטע הזה שהדמויות אף פעם לא מנקות את כתמי הדם ששורטטו בדיוק רב על פניהם. כך יוצא שאנשים מסתובבים במהלך כל עלילת הסרט עם איזה שליחטת דם אדום באופן לא טבעי שנחה ולא זזה בדיוק בין העין ללחי, ולרגע לא מוחים את זה עם השרוול או שוטפים עם מים. אולי אני קטנוני, אבל זה מסיח את הדעת נורא. אבל, הי, באמת שהשירים ממש מקסימים.

"בלאד פסט" – Blood Fest

קומדיית אימה מודעת לעצמה נוספת הגיע מארה"ב, מתווספת לפיילה הענקית של קומדיות מטא-אימה מהזמן האחרון כדוגמת "אנה והאפוקליפסה", "אתה כנראה הרוצח", "נערות הטרגדיה" ו"השורדות האחרונות". אני מניח שצריך להודות ל"צעקה" ו"בקתת הפחד" על כל העניין הזה.
"בלאד פסט" הוא סרטו השני של אוון אג'רטון, ובמרכזו דקס (רובי קיי החמוד ששיחק את פיטר פן בסדרה "עד עצם היום הזה"), מתבגר שאובססיבי לסרטי אימה, אהבה שהנחילה לו אמו לפני שנרצחה בערב ליל כל הקדושים לפני שנים. דקס מתכונן לאירוע האימה הגדול והמסעיר ביותר, בלאד פסט, ואפילו ממרה את פי אביו הפסיכולוג שאוסר עליו ללכת. כשהוא מגיע לכנס רחב הידיים בחברת שני חבריו, הם מגלים לחרדתם שמאחורי הפסטיבל השנתי עומד מוח חולני במיוחד שמשתמש בסביבה כדי לייצר סרט אימה ריאליסטי, וכל המשתתפים הם בעצם קורבנות פוטנציאלים, ועכשיו דקס וחבריו צריכים למצוא את הדרך החוצה.
פסטיבל בלאד פסט בנוי על פי מתחמים של תתי-ז'אנרים שונים, אותם החבורה צריכה לחצות, כך שבעצם בסרט אחד אנחנו מקבלים את כולם ביחד, על פי כל החוקים המוכרים: זומבים, רוחות, ערפדים, פורנו-עינויים, ליצנים, סלאשרים וכו'.

בין כל סרטי המטא האחרונים, אני חושב שזה החביב עלי. הוא אמנם חסר היגיון באופן מאוד קיצוני, מטופש בהגזמה, אבל האהבה שלו לז'אנר היא גדולה במיוחד וחוצה את המסך, מה גם שהוא באמת עשוי מעולה מבחינת עיצוב, עריכה וצילום, ויש בו כמה בדיחות מצוינות. הדמויות כתובות קצת באופן גס, ובאמת שהמערכה האחרונה שלו כבר קופצת את כל הכרישים בעולם, מוסיפה טוויסטים על טוויסטים עד שזה באמת מרגיש מגוחך, אבל הדרך לשם מהנה מאוד אם לא חושבים יותר מדי. הוא מאוד מדמם ואלים, אבל באופן מוגזם ומצחיק, כך שקשה לומר שהוא חוויית צפייה קשה במיוחד, או כזו שתטריד את מנוחתכם.

"פירסינג" – Piercing

לפני שנתיים הופיע באימת החודש אחד מסרטי האימה המדוברים של התקופה, "העיניים של אמי" של הבמאי הטרי ניקולס פש, שצבר באזז משוגע בפסטיבל סאנדנס ואפילו נכח חודש לפני כן בסיכום שנת האימה, שם קטף מספר תארים כמו "הסרט המטריד של השנה" ו"הפסיכופט הטוב ביותר". זה היה סרט מרהיב למדי, המצולם בשחור-לבן מרשים, המתאר את קורותיה של בחורה צעירה שגדלה בחסות טראומה איומה שעברה בילדותה, חיה לבדה בבית מבודד, ועושה כמה דברים די לא נחמדים לכל מיני אנשים. על אף ההתלהבות הרבה שהסרט זכה לה, אני נותרתי מרוחק ממנו ומעבר להערכה שלי לצד הויזואלי לא היו לי המון שבחים בשבילו.
ועדיין, כמובן שסקרנות ואפילו התרגשות עלו עם סרטו החדש, גם הוא נחשף בסאנדנס, והטריילר שלו הבטיח מעשייה מסוגננת ומטרידה גם היא, אך מכיוונים שונים. עם זאת, לצערי האפקט עלי היה זהה כמו סרטו הקודם של פש.

"פירסינג" מבוסס על סיפור של ריו מורקמי, אותו יפני חביב וטוב לבב שכתב את הספר עליו מבוסס "אודישן", שנחשב לאחד מבוחני הגבולות המרכזיים של ז'אנר האימה המודרני בעיקר בזכות סצנת העינויים הארוכה מאוד במרכזו, ואותו שוט מקפיץ ועוכר שלווה של השקית השחורה במעמקי הפריים. הסרט לשמו התכנסנו מתחיל כאשר אב טרי (כריסטופר אבוט האהוב, מ"זה בא בלילה" והסדרה "בנות"), נשלח על ידי התינוק שלו לרצוח זונה. אם אתם בסדר עם נקודת הפתיחה הזו, אתם כבר במקום טוב.
אותו הגבר שוכר מלון בחלק הפחות טוב של העיר, מתאמן על הרצח, ומזמין את הקורבן הפוטנציאלי אותה מגלמת מיה וואסיקאווסקה. אם תהיתם להם היא נעלמה, אז הנה לכם. מה שאותו בחור צעיר שאיננו לגמרי בריא בנפשו לקח בחשבון, הוא שאותה נערה עובדת גם לה יש כמה סיבוכים משל עצמה, והלילה הזה יהפוך במהרה למשחקי כוח ועינויים כאילו אף פעם לא ראינו את "חוטים נסתרים".

מבחינת העיצוב, גם פה מדובר במשהו מרשים למדי. הפעם פש, עם הצלם זאק גלר ("היא איבדה שליטה", שהוקרן בפסטיבל ירושלים לפני כמה שנים) והמעצב האומנותי אלן לאמפרט, ברא עולם מאוד מלאכותי, בסגנון של מודלים, רקעים שנראים כמו מציורים ואווירה מאוד צבעונית ומבשרת רעות. אין שום דבר מאוד ריאליסטי בסרט, אבל בעיני זוהי נקודת תורפה יותר מהכל, מכיוון שזה משפיע גם על הדמויות ועל כן מאוד קשה להבין את מניעיהן בשום שלב. לכן לא רק שלא אכפת מהן, הן מתנהלות כמו התקף פסיכוזה אחד ארוך ואקראי למדי. יחסי הכוחות הולכים ומשתנים, אבל לא נראה שלפש יש משהו להגיד על הדינמיקה בין הגבר והאישה שבסרטו, על מערכת היחסים בין המינים, על חיים בצל טראומה או על איזשהו צורך אנושי קמעי לפגוע בעצמך או באחרים. על אף שהסרט קצר למדי, הוא מרגיש ארוך והאלימות שבו עוברת כילדותית וחסרת פשר. לפי מה שהבנתי בסיפור של מורקמי סיפורי הרקע של הדמויות ברורים יותר ועל כן המהלך יותר פוגע ומטריד. כך שעל אף שאבוט ו-וואסיקאוסקה בהחלט משתדלים, "פירסינג" מרגיש כמו ניסיון לעשות פולנסקי רק בלי משהו מעניין לומר.

וזהו להפעם. כאמור, בחודש הבא לא תהיה אימת החודש במתכונת רגילה, אלא משאל מבקרים חדש לקראת יום ההולדת השישי של הפינה, כמו מצעד סרטי האימה הגדולים של האלף חדש, אבל עם נושא אחר. אני מזכיר שוב את דף הפייסבוק חתולשחור שאתם מוזמנים לבקר בו ולהגדיל את קהילת צופי האימה.