• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

פסטיבל אוטופיה 2018: מדריך מקוצר וקצת על ״אנה והאפוקליפסה״

2 בדצמבר 2018 מאת אורון שמיר

בשנה שעברה הוא חזר כעוף החול, והשנה פסטיבל אוטופיה שוב איתנו כדי להאיר את חנוכה. זה לא עניין לא מה בכך: בכל שנה מחדש צריך אירוע הקולנוע הז׳אנרי של ישראל להילחם על קיומו. לרוב הוא עושה זאת בעזרת אורחים מחו״ל ותוכניה המקבצת את מיטב סרטי המד״ב, האימה והפנטזיה לשבוע אחד. הפעם סריטה היה פחות מעורב מאחורי הקלעים, אבל נשמח לפרגן להיצע השנתי שראינו ולנסות לדווח בזמן אמת על הסרטים שעדיין טרם נצפו. הפסטיבל, בניהולו הנצחי של אורי אביב, חרט על דגלו השנה את הסיסמה ״Resistance Is NOT Futile״ ובעיניי הדרך הטובה ביותר להתנגד למציאות היא כמובן להתכחש לה על ידי בריחה אל תוך עולמות החורגים מן המציאות. לא בטוח שזו הייתה הכוונה, אבל הביטו בכל הסרטים והאירועים שיהיו אפשר לברוח לתוכם בין ה-3 וה-8 בדצמבר, בסינמטק תל אביב, ביפו העתיקה ואפילו במוזיאון הטבע.

ראשית, ה-אורח בה׳ הידיעה. אלכס דה לה איגלסיה, גדול במאי הז׳אנר הספרדי ואחד הקולנוענים האהובים עליי סוף סוף מבקר בארץ הקודש, וכמובן שזה קורה כשאני לא אהיה שם לפגוש אותו. לכו גם בשבילי לסדנת האמן שיעביר ולשלושת הסרטים שלו שיוקרנו במהלך הפסטיבל – ״הון משותף״ שהוא עדיין היחיד שלו שהוקרן מסחרית בארץ, ״המכשפות ביער״ שלמעשה הוצג בפסטיבל אוטופיה בגלגול קודם, ויצירת המופת המוחלטת שלו ״בלדה טריסטה״, או ״הקרקס האחרון״ בשמו הנוסף. השניים הראשונים מאוד מומלצים ולגמרי מופרעים, אבל (הקרקס) האחרון הוא ברמת חובת צפייה ולא אכפת לי מה התוכניות שלכם ושלכן או מול מה הוא מוקרן. אם תהיו מוכנים לסבול כמה מהרגעים המבעיתים שתראו על מסך קולנוע ולחוות עלילה שכנראה תצלק אתכם ואתכן לכל החיים, זה פשוט סרט משנה חיים מבחינתי. יחד עם אלכס דל״א יגיע התסריטאי הקבוע שלו, חורחה גריקאצ’בריה, ואני כל-כך מקנא במי שיגיע לשמוע אותם משוחחים על היצירות שלהם ברבע המאה האחרונה.

עוד אורחים ואורחות ששווה להזכיר הם: קולין טרברו, שחוזר להתארח בפסטיבל ויקרין את ״עולם היורה״ שלו במוזיאון הטבע (!) ובוודאי ישמח אם ישאלו אותו למה העיפו אותו מהעבודה על פרק 9 של ״מלחמת הכוכבים״; הסופר פיטר וואטס (״ראייה עיוורת״); והבמאי המקסיקני הצעיר איזאק אזבאן, שיכול לענות על שאלות גם בעברית לפי מה שהבנתי, ויקרין את שלושת סרטיו – ״התקרית״, ״המזדהים״, ו״מקבילים״. עוד אירועים מיוחדים כוללים בכורה למיני-סדרה חדשה בשם ״חיי עד״ המתרחשת בעולם בו בני האדם ניצחו את המוות כתוצאה מזיקנה, תכנית סרטים קצרים ישראלית בת שלושה מקבצים, ורצועה שנקראת ״אוטופיה הדור הבא״ שתאגד יצירות פנטסטיות לכל המשפחה, מה״הבית עם השעון המסתורי״, דרך ״הוגו״ ועד ״אי.טי.״. רעיון מבורך בעיניי, חבל רק שלא קראו לזה ״אוטופיוש – לילדים״ כפי הצעתי לפני שנים.

וכעת למנה העיקרית – הסרטים. הפסטיבל ייפתח בהקרנת ״האיש שהרג את דון קישוט״, סרטו המצופה מזה כמה וכמה עשורים של טרי גיליאם, שהפך בעצמו לדון קישוט בניסיון להשלים את ההפקה (תמונה מהסרט בראש הפוסט). מי שרוצה את סיפור מאחורי הקלעים המלא מוזמן לבדוק את ״אבודים בלה מנשה״ התיעודי, שיוקרן אף הוא במסגרת הפסטיבל. עצתי היא לצבוט את עצמכם ואת עצמכן בזמן הצפייה בסרט החדש של גיליאם, כדי לבדוק שהוא אמיתי, ובשבילי מדובר בסיבה נוספת לקנא במי שיפקדו את הפסטיבל. שם גדול נוסף הוא ״ערי טרף״ שיוקרן בטרום-בכורה, הידוע גם בשמו הלא רשמי ״הסרט בו כל הערים בעולם הן מכונות ענק ניידות במלחמת הישרדות תמידית, שפיטר ג׳קסון הפיק אך לא ביים״.

כותרים בינלאומיים מסקרנים נוספים הם ״טיגריסים לא פוחדים״ שמגיע אף הוא ממקסיקו ועוקב אחר כנופיית ילדים בעולם דיסטופי/פנטסטי, ״האופק״ (Prospect) על אב ובתו שיוצאים לכרות משאבים בירח של כוכב מרוחק, ״זואי״ בכיכובם של יואן מקגרגור וליאה סיידו בעולם של בני אנוש מלאכותיים, ו״קורבן אופנה״ (In Fabric) על שמלה שרוצחת את הלובשות אותה, סרט שזכה להשוואות לדייויד לינץ׳ והוא אחד מתרגומי השמות המצטיינים של השנה בעיניי (תמונה לעיל).

מתוך ההיצע הישראלי מסקרן ביותר כמובן החצי שעוד לא ראינו – ״בלי דם״ בבימוי יוסף אל דרור שזיכה אותו בפרס סרט הביכורים בפסטיבל חיפה, ו״הגולם״, גרסה חדשה לאגדה היהודית על הגולם מפראג, עם חני פירסטנברג בתפקיד הראשי, האחים פז (״פובידיליה״, ״ג׳רוזלם״) על הבימוי, אריאל כהן על התסריט ושלום אייזנבך כמפיק שגם הגה את הרעיון לסרט. על שני הסרטים הישראליים הנוספים שיוקרנו כבר כתבנו, ואלה הם ״קריאה לחלומות״ של רן סלוין ו״מקוללים״ של יבגני רומן.

חמישה סרטים מבין התוכניה הבינלאומית הופיעו גם הם בסריטה, ומהווים כמה מהשמות הבולטים של השנה בתחומם. אם לסדר אותם מהכי מומלץ להכי פחות, ״תורשתי״ הוא סרט האימה הטוב ביותר שראיתי השנה וגם אחת מבכורות הבימוי המרשימות, סרט שנראה בקולנוע אחרת לגמרי מאשר בצפייה ביתית. ״גבול״ הוא עדיין הסרט המקורי של 2018 מבחינתי ואחרי שצפיתי בו בשנית מאז זכה במסגרת ״מבט מסויים״ בקאן, הערכתי אליו רק גברה. ״סליחה על ההפרעה״ גם הוא הולך מאוד חזק על מקוריות, אבל בעיניי כשל בביצוע, אם כי אני במיעוט נרדף לגבי אחד הסרטים המדוברים של השנה. את ״סיפורי רוחות״ טרם השלמתי, אבל אפשר לקרוא עליו באימת החודש של אור ולמצוא סיבות לראותו. ולבסוף, ״מנדי״, הסרט שמוכרים לכולנו כבר חודשים בתור טריפ אסיד מרושע וכיפי של ניקולס קייג׳ בתפקידו הפסיכי אי פעם, אך לא כך הדבר.

כרגיל במדריכים מסוג זה, קיצרתי כדי להשאיר טעם של עוד, בין אם בלינקים המצורפים או בקריאה נרחבת יותר של התוכנייה באתר הפסטיבל. שם גם תוכלו למצוא פרטים כמו מיקומי ומועדי ההקרנות, לא כולם בסינמטק תל-אביב, כאמור. על סרט אחד עדיין לא כתבתי מילה, וזאת משום שצפיתי בו לקראת האירוע, בעודו מוקרן בהפצה מצומצמת ברחבי ארה״ב. במקרה הוא גם סרט הנעילה של הפסטיבל השנה, אז בחרתי להקדיש לו פסקה נפרדת. אם אספיק לראות ולכתוב על סרט-שניים נוספים לפני או סמוך לתחילת אירועי אוטופיה, אני מבטיח לעדכן את הפוסט בהתאם.

אנה והאפוקליפסה
Anna and the Apocalypse

התיאור ״מיוזיקל בריטי על תיכוניסטים נגד זומבים בחג המולד״ אומר פחות או יותר כל מה שצריך לדעת על הסרט הזה, מבחינת מי שאוהבים אפילו אחד מן הנושאים המרכיבים אותו. יש אמנם נדבכים חזקים יותר מאחרים, אבל אם תבואו בציפיה לראות בדיוק את זה יכול להיות שתהנו. לעומת זאת, אם לפרק את הסרט לגורמים אפשר להצביע יותר בקלות על מה עובד יותר ופחות טוב, ביצירה שעצם הרכבתה הייתה סיפור לא רגיל בפני עצמו. הכל התחיל כסרט קצר ועצמאי מאוד, מאת קולנוען בשם ריאן מק׳הנרי, שהלך לעולמו ב-2015 לפני שהספיק להשלים את גרסת הפיצ׳ר. חבריו הם שהוציאו בסופו של דבר את הסרט החדש לפועל, כאשר היוצר המקורי קיבל קרדיט כתסריטאי והקדשת הסרט לזכרו. הכותב הנוסף הוא אלן מקדונלד ועל הבימוי חתום האמריקאי ג׳ון מק׳פייל (״Where Do We Go From Here״). הרבה בזכות אנשי הצוות הסרט נראה ונשמע כמו שצריך, למרות חוסר אחידות בכתיבה, שעליה מחפה גם הקונספט.

אנה מהכותרת (אלה האנט, שילוב בין קייטי הולמס וקרי מאליגן), היא תיכוניסטית שחולמת לטוס לאוסטרליה בתום הלימודים, למורת רוחו של אביה (מארק בנטון) שמגדל אותה לבדו. בבית הספר אנו נחשפים לכל הטיפוסים שאפשר לצפות מסרט תיכון: החבר הכי טוב של אנה שבעצם מאוהב בה (מלקולם קאמינג), האקס החתיך והגברי-אך-ילדותי (בן וויגינס), הלסבית קצרת השיער והסבלנות (שרה סווייר), המנהל הקפדן והסדיסט (פול קיי) וכן הלאה. בשלב הזה אנחנו עוד ב״היי-סקול מיוזיקל״ ואחרי שני שירים שקלתי לנשוך את הצופה לידי בתקווה להתחיל את מגפת הזומבים המיוחלת. למזלי זה כבר קרה על המסך וגם השירים השתפרו מאז וקשה לי לבחור את הנאמבר המצטיין מבין ראפ הפינגווינים, שיר פיתוי לסנטה קלאוס, יום נפלא לאפוקליפסה או בריונים נגד זומבים, אם להמציא בעצמי את השמות. כל אלה הופכים את החלק האמצעי של הסרט למהנה ביותר ביצירה, אחרי הפתיחה המעט מהוססת ולפני המערכה אחרונה שסובלת מירידת מתח או מחסור ביצירתיות לעומת קודמותיה.

כיוון שאנחנו בפסטיבל לסרטי ז׳אנר, אז כסרט זומבים אציין שמדובר במתים-חיים מהסוג שזז מאוד לאט וניתן לנטרל במכה חזקה למוח. אין בו רגעים מפחידים מדי, למרות שהדמויות של בני האנוש הנוטים לצד הרע של הסקאלה אולי פסיכוטיים אך גם היו החביבים עליי. מה שכן יש בסרט זה שפריצים של דם ויותר איברים פנימיים מאשר בקצבייה לפני חג, אבל שום דבר לא נראה אמיתי, במטרה לשמור על טון קומי קליל. כשהוא מנסה לרגש או לזלוג לרצינות היה לי קשה יותר להאמין לו, ספק בגלל ההופעות של הקאסט האלמוני, בו כולם שרים ורוקדים טוב מכפי שהם משחקים. אבל בתור אירוע סיום חגיגי למחצה ומטופש לגמרי, נדמה לי שבאי ובאות פסטיבל אוטופיה ימצאו בו את מה שהם מבקשים והן מבקשות ממיוזיקל בריטי על תיכוניסטים נגד זומבים בחג המולד. בדיוק את זה ולא הרבה מעבר.

תגובות

  1. אורי אביב הגיב:

    ישיבת הצוות בה העלינו שמות בעברית לסרטים הייתה מהאירועים היותר משמחים בהפקה. "האופק" עדיין קונטרוברסאלי ויש אופוזיציה פנימית לשם הזה. הכי יצירתיים היינו עם In Fabric. נשארו על רצפת העריכה: שמלת קלולות, ארגת אותי. אני לא מבין איך לא חשבנו על "שמלה הורסת".
    – אורי אביב

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.