• סרטים חדשים: ״האחים סיסטרז״ של אודיאר
  • אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

פסטיבל קולנוע דרום 2018: מבט בתוכניה וקצת על סרטים שכבר ראינו

5 ביוני 2018 מאת מערכת סריטה

במקביל לשני הפסטיבלים התל-אביביים של השבוע הזה, פסטיבל הקולנוע הגאה ממנו כבר דיווחנו ופסטיבל סרטי הסטודנטים שעל פוסט לכבודו אנחנו עומלים במרץ מאחורי הקלעים של סריטה – מתקיים בשדרות זו הפעם ה-17 פסטיבל קולנוע דרום. מה ששונה מכל שנה אחרת, כלומר מאז שהבלוג הזה קיים, הוא שלא נהיה נוכחים פיזית באירועים השונים והשווים כתמיד של חגיגת הקולנוע של מכללת ספיר והסביבה. זה עדיין לא קרה בסריטה וזה מצער אותנו מאוד, במיוחד משום שהשנה הפסטיבל מלא בשינויים. ולא, להתכסח עם שרת התרבות זה ממש לא חדש בשדרות.

השינויים המדוברים נוגעים אל מאחורי הקלעים של הפסטיבל, לראשונה ללא שניים מעמודי התווך שלו – פרופסור אבנר פיינגלרנט שהיה ממייסדיו והגר סעד שלום שניהלה אותו במשך שנים. פרופסור סמי-שלום שטרית, ראש ביה"ס לאומניות הקול והמסך במכללת ספיר הוא יושב הראש החדש, ולצידו המנהלת יעל מימוני והמפיק הראשי תמיר הוד. מבט בתוכניה גילה שיש מדי אירועים שלא כדאי לוותר עליהם, במיוחד כאשר על חלק מן הסרטים שיוקרנו כתבנו בעבר (לינקים בהמשך) או נמצא הזדמנות לעשות זאת כעת.

כתמיד, לב ליבו של הפסטיבל תהיה תוכנית סרטי הבוגרים של מכללת ספיר, סיבה בפני עצמה להדרים עבור חובבי וחובבות קולנוע, שגם מגובת בתוכנית קולנוע ישראלי עשירה. בתחום העלילתי נכתוב על שלושה סרטים, אחד שיפתח את הפסטיבל ושניים שמתמודדים באופיר, אבל שווה במיוחד להזכיר את ״פרשת אונקלוס״ של ימין מסיקה ואת ״הורדוס איילנד״ של נלי גיא – שניהם לא בפרסי אופיר ולכן זו הזדמנות ראשונה להיחשף אליהם עבור כולם, ולפעמים כפי שקורה בפסטיבל ההזדמנות גם מתגלה כנדירה.

מהתכנית התיעודית-ישראלית כתבנו בסריטה על ״מעשה בחמישה משוררים״ של אלון לוי, עליו אפשר לקרוא בסקירה של עופר, ומתוכה ראוי לציין גם את ״סאלח, פה זה ארץ ישראל״ של דוד דרעי, שהפך בשנה האחרונה גם לסדרת טלוויזיה, מתוכה יוקרן בפסטיבל הפרק הרביעי ולאחריו דיון. הסרטים המשלימים את המסגרת עליהם טרם ראינו או כתבנו הם: ״אל מותהמין (הנאשמים)״ של לימור פנחסוב ואייל בלחסן, ״גיבור ישראל״ של טל מיכאל ודוד אופק, הפרק הראשון בסדרה ״זכות הצעקה״ של אורי רוזנווקס ו״השיעור של נינו״ של שלמה וזאנה על המוזיקאי והמורה נינו ביטון, שיהיה גם סרט הנעילה של הפסטיבל.

תוכנית הפוקוס, המוקדשת בדרך כלל לרטרוספקטיבה ליוצר/ת, נאצרה הפעם בידי רני בלייר ותחגוג 70 שנה למדינה תחת הכותרת ״בין קאלט לקולטורה״. זה אומר שיוקרנו במהלך הפסטיבל שבע יצירות מכל הזמנים, שהפכו לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית. על ״בלוז לחופש הגדול״, ״שלושה ימים וילד״, וכמובן ״אפס ביחסי אנוש״ אפשר לקרוא בסריטה, בעוד נדמה שלא צריך להציג גם את ״מאחורי הסורגים״, ״כיכר החלומות״, ״שחוּר״ ואת המערכונים של ״החמישיה הקאמרית״, המשלימים את המסגרת הנאה הזו.

בגזרה הבינלאומית, נזכיר שבפסטיבל דרום כל אורח/ת מגיע/ה מצוייד/ת במבחר מסרטיו או סרטיה, והחמישייה השנה מגוונת ומרתקת. רבים יגידו כי הראשי מביניהם הוא הקולנוען המקסיקני קרלוס רייגדס, אליו התייחסנו בסריטה לא מעט, כולל בביקורו הקודם בארץ (ובזה הנוכחי הוא ימשיך להתארח גם בתל אביב בפסטיבל סרטי הסטודנטים בהמשך השבוע). יוקרנו ארבעת סרטיו הארוכים, אבל לא יצירתו החדשה, כך ש״אור לאחר החשכה״ נותר סרטו האחרון עבור כולנו לעת עתה.

אורחת בכירה ומעניינת לא פחות היא הצלמת והבמאית הדוקומנטרית קירסטן ג’ונסון, שתנכח במספר מפגשים בין אם פתוחים לקהל או המיועדים לאנשי תעשייה. שלושת הסרטים שהביאה עימה הם ״השבועה״ ו״סיטיזנפור״ אותם צילמה, וכן ״קמרה פרסון״ שביימה ושווה נסיעה אל שדרות (אחד מסרטי השנה של אורון ב-2016). יתר האורחים, אנורג קשיאפ ההודי והארגנטינאים מריאנו שינאס ואלחו מוגילנסקי, שלושתם בגדר הפתעות מהסוג שמתמחה בהן אוצר התוכנית הבינלאומית, ד״ר ארז פרי. כלומר, זו הזדמנות להתוודע אליהם ולהכירם, הרי גם רייגדס התחיל ממש כך, כאורח לא לגמרי מוכר בישראל של הפסטיבל הדרומי.

בקולנוע דרום לוקחים את ההגדרה של ״פסטיבל״ עד הקצה בדרך כלל, וגם הפעם אפשר למצוא בלו״ז שלל הופעות מוזיקה, אירועי תעשייה ומפגשים עם היוצרים והיוצרות שהוזכרו לעיל. כדי לחוות את החוויה במלואה רצוי לספוג לפחות כמה ימים, אבל היות והחגיגות בעיצומן אפשר להמליץ גם על לדגום יממה או אפילו כמה שעות טובות של שילוב מנצח על פי רוב בין סרטים, שיחות, בירה ומוזיקה ברחבת הסינמטק של שדרות. כאמור, השנה כסריטה לא הגענו או נגיע לאירוע, אבל כן נשאיר אתכם ואתכן עם עוד כמה דעות מקוצרות על סרטי הפסטיבל הישראליים-עלילתיים באורך מלא. נפתח, איך לא, עם סרט הפתיחה ונתקדם עם הלו״ז – הסרט של אמש והסרט שיוקרן ממש הערב.

דרייבר

למרות שהוא מתרחש בבני ברק, יש משהו בסרטו של יהונתן אינדרוסקי שהופך אותו לבחירה קלאסית עבור פסטיבל קולנוע דרום השדרותי. זאת משום שבפסטיבל שחרת על דגלו להקדיש את מסכיו לגיבורים קולנועיים סמויים מן העין ולסביבות התרחשות פריפריאליות במהותן, זו גם בחירה נכונה כסרט פתיחה. מדובר גם בסרט שאמור להיות קפיצת מדרגה נוספת בקריירה של אינדורסקי, אחרי הסרט התיעודי ״זמן פוניבז׳״ והסדרות ״שטיסל״ ו״אוטונומיות״ (שתשודר בהמשך השנה ב-HOT), מגיע סרט עלילתי ראשון באורך מלא שהוא פיתוח לסרטו הקצר וזוכה הפרסים באותו השם. אלא ש״דרייבר״ גרסת 2018 בעצם ניסה כבר את מזלו בפרסי אופיר של השנה שעברה, זכה לכתף קרה מהאקדמיה ומחפש גאולה מאז ועד היום. הבכורה המחודשת שלו בפסטיבל דרום מקדימה את הגעתו אל בתי הקולנוע בהמשך החודש, ויהיה מעניין לראות כיצד יתקבל.

הכינוי דרייבר בעגה החרדית של בני ברק מתאר אדם המסיע שנוֹררים, בדרך כלל אברכים צעירים המתחננים לכסף מאנשי מפתח בקהילתם. נחמן (משה פולקנפליק), גיבור הסרט, גם מדריך את הלקוחות שלו כיצד להפעיל מניפולציות רגשיות על בעלי הממון, להעלאת סיכויי ההצלחה. את האחוזים שהוא עצמו מרוויח נוהג נחמן לבזבז במשחקי קלפים ליליים המולידים גם רעיונות ושגיונות, או לשמור קצת בצד עבור בתו הצעירה (מנואל אלקסלסי ורדי). בשל ריבוי הדמויות העוברות במכוניתו של הדרייבר, כמו גם במסעותיה של הבת שנאלצת להסתדר לבדה בהיעדר דמות אם בחייה, זהו בעצם סרט על סיפור סיפורים שמלא בסיפורים קטנים. אך כאן חוטא הסרט לעצמו שכן הרבה מן הסיפורים לא רק מוגשים באופן חלקי, אלא גם מעניינים יותר מן העלילה המרכזית והדמות הראשית. באותו אופן, הסרט מורכב מהמון הופעות צנועות מידה של פרצופים מוכרים, שהעין והלב נמשכים אליהם באופן טבעי, בעוד השחקן הראשי הוא הסיבה בגינה הסרט יקום או יפול עבור סוגים שונים של קהל. אישית, לא האמנתי לו אפילו לרגע אחד, במיוחד במונולוג המוקדם שלו על זיוף רגשות. בשל כך, לי הייתה צפייה מתסכלת למדי, ודאי בהשוואה לציפיות.

על ההבדלים בין הסרט הנוכחי לבין הקצר עליו הוא מבוסס אפשר ללמוד מיד בסצנה הראשונה. מה שריתק אותי ב״דרייבר״ גרסת 2011, שכפי שכתבתי עליו אז יש בתוכו חומר לפיצ׳ר (וכפי שהתנבאתי אכן זכה לבסוף בפרס), הוא הסטוריטלינג של הבמאי המגובה בבחירות אמנותיות נבונות. שוט הפתיחה של הסרט ההוא מותיר אותנו כמשקיפים על הנעשה בתוך מכונית חונה, אז מסביר מי שיהיה גיבור הסרט את החוקים לדמות משנית וגם לנו הצופים. אינדורסקי ביסס בעזרת הצבת המצלמה כי סרטו הוא הצצה אל עולם אחר, שבינינו ובינו חוצצת שמשה, וכמה שמחתי שגם בגרסת הסרט הארוך זה היה השוט הפותח. אלא שהמשכה של הסצנה בה נחמן הדרייבר מסביר ללקוח שלו ולנו את אמנות השנוֹר – פתאום מצולמת וערוכה אחרת, באופן שגרתי ומוכר ומתוך המכונית. מכאן יוצא הסרט אל דרך שלמה של החלטות אמנותיות שפוגמות בו, לפחות עבורי, ומותירות לא רק יצירה חצי אפויה אלא גם געגוע לסרט הקצר שהיה מלא בהבטחה. אולי כי יש משהו מהנה יותר לצפייה בהבטחה מאשר מימושה.
(אורון שמיר)

קריאה לחלומות

יותר מכל פסטיבל אחר בארץ, דומה כי פסטיבל קולנוע דרום סומך על היכולת של הקהל שלו להתמודד עם קולנוע מאתגר. לרוב הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בתחום הקולנוע הזר, אבל במקרה זה יפה לראות כי הפסטיבל העניק בכורה מקומית לסרט באורך מלא של האמן רן סלוין, סרט אשר נע בין יצירת ווידאו-ארט לסרט מתח אפל. הסרט בכוונה חומק מכל קריאה חד משמעית עד לדרגה כי קשה להגדיר היכון בדיוק הוא מתרחש – במציאות, בחלום, בדמיון או בייצוג, בטוקיו או בתל אביב.

הסרט מתחיל כאשר צעירה יפנית מפרסמת מודעה בעיתון בה היא מבקשת מאנשים לשתף עמה את חלומותיהם. היא הופכת את החלומות לממשות חזותית, גם כאשר נראה כי הדבר כרוך בפגיעה פיזית בגופה. הטשטוש בין החלום לשחזור לחיים שלפני הקריאה הופך לסיפור בלשי, כאשר מה שנחווה כמתרחש בתת-מודע נראה כבעל השלכות בעולם האמיתי, אם כי באופן שהחוקרים יכולים  לפענח – והשאלה אם יש כאן צורך בחוקרי משטרה או חוקרי חלומות נותרת פתוחה.

לפרקים, מדובר בסרט מרהיב לצפייה בחזיונות אשר הוא מייצר. אך חזיונות אלו אינם נמשכים באופן אחיד לאורך כל היצירה – לסרט יש חמישה צלמים שונים, כולל הבמאי עצמו, ואיני בטוח אם זו הסיבה שיש משהו לא אחיד במראה של הסרט, אף כי העיצוב האמנותי נראה מרשים לאורך כל הדרך. מבחינת חווית הצפייה, ייתכן והסרט נופל מעט בין הכיסאות – הוא מופשט מדי על מנת להיות סרט מתח, אבל הוא לא לחלוטין נטוע רק בעולם הניסיוני. במהלך צפייה בודדת המחשבות שלי בעד ונגד היצירה נעו בין החיובי לשלילי, כאשר רוב הזמן הסרט לא הצליח לכשף אותי כפי שהדבר קורה ביצירות של דיוויד לינץ', למשל. אולם בסופו של דבר, משהו בסיום של הסרט, אשר שוזר יחד את כל החוטים בתל אביב על מנת לפרום אותם מחדש בצורה שונה, קנה אותי והצליח להעביר לי משהו מן החזון המגובש-משנדמה של היוצר.
(עופר ליברגל)

פרא אציל

עם פיצ'ר רביעי לצד עבודה בטלוויזיה, מרקו כרמלאחותי היפה״, ״כמעט מפורסמת״) הופך לבמאי פורה מאוד במונחים ישראליים. לדעתי כל סרטיו משלבים בין ניסיון למסחריות ליושרה אמנותית ואחדות בעשייה, גם אם הוא לא תמיד בוחר בנתיב אשר הביקורת בארץ מחבבת, בעיקר בגלל הנטייה שלו למלודרמה. נטייה זו נוכחת גם בעיבוד שלו לרומן המצליח של דודו בוסי אודות נער הגדל בשכונת הארגזים בדרום-מזרח תל אביב. הסרט הוא סוג של הכלאה בין בוסי לכרמל  – חלק מן הרבדים הספרותיים נפלו במעבר לקולנוע, אבל רוח המקור נשמרה בסרט אשר אומנם נדמה לא פעם כי הוא נוטה מדי לסנסציוני או למוגזם, אבל יש לו לב רגשי.

הלב הזה עובר בעיקר בגלל ההופעה של נוה צור בתפקיד הראשי של נער בן 15 אשר מנסה למצוא את עצמו בשכונה הקשה בין אמו הנרקומנית לשעבר ואביו המקדיש את זמנו לציור ציורים איכותיים שהוא לא מעוניין להציג או למכור. צור הצעיר הוא שחקן אשר בכל סרט חושף סוג שונה של דמות ובו בזמן כל תפקיד נראה כהמשך הדרך שלו. הכריזמה שלו ניצבת בלבו של הסרט הזה, כוח אמין אשר מחבר רגשית לסיפור שעלול להיראות מזורז מדי בגין המעבר בין הדף למסך. צור הוא לא היחיד אשר מספק הופעת משחק מרשימה בסרט – שירה האס מרשימה גם היא בתפקיד קטן יחסית של פאנקיסטית רוסיה אשר עוברת לשכונה והופכת לידידה הפחות-או-יותר יחידה של הגיבור בבית הספר. אלון אבוטבול טוב כתמיד בתור אביו של הנער, צייר אשר מצוי באובססיה קשה לשואה.

הדמות המרתקת והמאתגרת ביותר לביצוע בסרט היא דמות האם, אשר מגולמת בידי ליאת אקטע. זוהי אישה אוהבת אשר מנסה לכפר על חטאיה כלפי בנה והסביבה, אך דומה כי אין לה את הכוח בעודה נקרעת בין שלושה גברים – בנה, בעלה לשעבר ובן זוגה הנוכחי, אשר הבן מצוי עמו בעימות תמידי הנובע מן הרצון לראות את הוריו ביחד, ואולי גם מסיבות אחרות. המשחק של אקטע מרגיש לעתים מלאכותי מדי, אם כי מלאכותיות מסוימת היא חלק בלתי נפרד מן הקולנוע של כרמל. למעשה, היכולת להתחבר לצד זה של הסרט קובע את כל היחס ליצירה – ״פרא אציל״ ודאי יהיה סרט סוחט דמעות עבור חלק מן הקהל ומנוכר עבור אחרים. מדובר בסרט גדוש, אשר כולל עוד קווי העלילה שלא ציינת וחלקם לא מפותחים דיו ופתיחה שמובנת רק בסיום אשר לא ממש עבדה עבורי. אולם בזכות צוות השחקנים והשימוש החכם בלוקיישן בדרום תל אביב, הסרט עבד עבורי ודומני כי הוא יכול להפוך לסיפור הצלחה בקופות.
(עופר ליברגל)

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.