• מחווה לבית הקולנוע ששינה את חיי
  • סרטים חדשים: פארודיה ישראלית על ״שר הטבעות״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 11
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 10
  • אימת החודש - מרץ 2017
  • סימן חיים
  • פאוור ריינג'רס
  • ״נמל בית״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • כל סרטי אינגמר ברגמן: פרק 22
  • סקירת נקמה כפולה
  • ״קונג: אי הגולגולת״, סקירה
  • האמון
  • ״הסוכן״, סרטו זוכה האוסקר של אסגר פרהאדי
  • ״נורמן״, סקירה לסרטו של יוסף סידר

פסטיבל דוקאביב 2015: דיווח #1

12 במאי 2015 מאת עופר ליברגל

בפסטיבל דוקאביב לסרטים תיעודיים המתקיים בסינמטק תל אביב בימים אלו, אני מכהן כשופט בתחרות "עומק שדה" מטעם פורום מבקרי הקולנוע. הצפייה בסרטי התחרות גוזלת ממני את מירב זמן שהותי בפסטיבל, ואני מקווה לכתוב סקירה על כל סרטי התחרות המרתקת, אך אעשה זאת רק לאחר שיוחלקו הפרסים בפסטיבל.
אולם בנוסף לתחרות, הספקתי גם לצפות בעוד מספר סרטים עליהם ארחיב בקצרה בדיווח זה.

אזרח מס' 4 – Citizenfour

citizenfoursmall

נפתח בסרט הכי מדובר השנה בפסטיבל, ודומה כי גם בקולנוע התיעודי בכלל לאחר שזכה באוסקר בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר. הבמאית לורה פויטרס בכלל החלה את עבודתה על סרט אחר, המתחקה אחר האופן בו עוקב הממשל האמריקאי אחרי אזרחים ונתינים זרים לצורכי ביטחון. אולם אז יצר עמה קשר מקור מיסתורי שחתם בשם "אזרח מספר 4" ולאחר חודשים ארוכים של מסרים מוצפנים, זימן אותה העיתונאי הבריטי גלן גרינוולד להונג קונג, לפגישה עם אותו מקור.
למי שלא עקב אחרי החדשות בשנים האחרונות, אציין כי מה שקרה בימים העוקבים הפך לאחד מאירועי האקטואליה המדוברים של העת האחרונה: המקור הוא אדוארד סנודן, לשעבר מתכנת בכיר בשירות ארגון הביון של ארה"ב, ה-NSA. במשך מספר ימים במלון הוא הדליף לגרינוולד ופויטרס שורה של מסמכים אשר חשפו את מימדי הריגול של ארה"ב כלפי כל אזרחיה, וכלפי כל מי שאי פעם השתמש באינטרנט, טלפון או כרטיס אשראי, כולל מנהיגים זרים שהם בני ברית של ארה"ב.

החלק המרכזי בסרט, הן מבחינת האורך והן מבחינת תשומת הלב של השיח, הוא תיעוד של אותם ימים בהם סנודן מסתגר בחדר המלון בעוד הסודות שאגר נחשפים בהדרגה. מדובר במסמך עיתונאי חשוב, אך גם בחלק אשר עבורי היה הכי פחות מעניין בסרט. לא בגלל שהחומרים עצמם לא מעניינים או כי סנודן לא מתגלה כאדם מרתק, אלא בגלל שהמעטפת של הסרט הרשימה אותי יותר: פויטרס מייצרת עולם קולנועי שונה בפתיחה ובסיום, כולל מספר דימויים חזקים. הפתיחה של הסרט היא של עיתונאים המחפשים באפלה אחרי פרטי מידע, והסיום הוא עולם בו עוקבים אחרי כל צעד שלך והאימה נמצאת בכל מקום, אפילו מבלי שיש כוח מסוים מאחורי זה (אם כי ממשלות ארה"ב ובריטניה סופגת את עיקר האש).
הסרט נפתח בדימוי של מנהרה בכביש חשוך בו המצלמה מצלמת את דרכה, ולקראת הסיום ישנו שוט יפהפה אשר נראה כאילו צולם במצלמת אבטחה במעגל סגור המציצה לחיי סנודן במקלט שמצא במוסקבה. אבל הסרט מסרב להפוך את סנודן לגיבור בודד: הוא מציג מציאות בה אנשים אחרים חושפים סודות בעקבותיו, מציאות בה אולי האח הגדול תמיד צופה, אבל גם הנצפים מוצאים דרך להעביר את האמת שלהם מבלי שהמנגנון יחסום את כל השדרים. הכביש עדיין חשוך, אבל האור לא נמצא בקצה המנהרה, אלא עם האדם התר אחר האמת.

סינטולוגיה וכלא האמונה –  Going Clear: Scientology and the Prison of Belief

going clear

מסרט מדובר אחד לסרט מדובר אחר. והפעם, סרט בו הבמאי התיעודי הפורה מאוד אלכס גיבני, בוחן באופן ספציפי ומפורט את המנגנונים של כנסיית הסינטולגיה, אבל למעשה מייצר אמירה כנגד כל דת המבקשת לשלוט במאמינים שלה.
הסינטולגיה היא לכאורה דת ללא מטרות רווח (ולכן השיגה פטור ממס) אבל היא גם גוף המרוויח הרבה מאוד כסף. בכך רק מתחילות הבעיות של הדת כפי שחושף אותה הסרט. גיבני עושה קולנוע פשוט וישיר: רוב הסרט מבוסס על ראיונות עם אנשים שפרשו ממנגנון הכנסייה, בהם גם דמויות מוכרות כמו הבמאי זוכה האוסקר פול האגיס ("התרסקות", "גוף שלישי") ומי שתפקד במשך שנים כדובר הרשמי של המוסד. הוא משלב את הראיונות עם קטעי ארכיון רבים שהצליח להשיג, וצילומי אוויר של מוסדות הכנסייה אשר לכאורה אסורים לצילום ואין לדעת מה מתרחש בהם.
הרבה ממה שמגלה הבמאי כבר היה ידוע למי שחקר קצת אודות הדת. חלק מן הגילויים החדשים מלווה בהכחשה המוצגת על המסך, אך הסרט עדיין נותר מסמך מרתק על המשמעות של כוח המצוי בידי המנגנון.

אף כי הסרט מפנה לא מעט אצבעות מאשימות כלפי מייסד הסינטולגיה ל. רון האברד, ראש הכנסייה כיום דיויד מייסקבייג' והמפורסמים הקשורים במוסד (בעיקר טום קרוז), דומה כי הוא גם חש סימפטיה כלפי אותם גיבורים שליליים, אשר גם הם קורבנות של המנגון הכלכלי והאנושי העצום שהם מנהלים, תוך ניצול בלתי נתפס לעיתים של חבריהם לאמונה. אף כי המסמך לא אחיד ברמתו ומדי פעם הוא גולש לדמגוגיות בעייתיות ולמניפולציות, התוצאה הסופית סוחפת, מצחיקה לפרקים, ומטרידה מאוד לכל אורכה, לא רק בגלל הדת שמהווה את הנושא, בגלל הקלות בה ניתן לשלוט בבני אדם.

הסרט נצפה באדיבות yes וישדור לאחר הפסטיבל בערוץ yesדוקו ביום שני, ה-18.5 בשעה 22:00.

קולנוע: עניין ציבורי –  Cinema: A Public Affair

Cinema_A_Public_Affair

במידה רבה, סרטה של הבמאית טטיאנה ברנדרופ מטריד לא פחות משני הסרטים הקודמים שציינתי – בכולם יש עיסוק במנגון הכוח. כמו בסרט אודות הסינטולגיה, גם סרטה של ברנדרופ דן במנגנון המדכא את כוח היצירה ואת האהבה לאמנות.

הסרט מספר את סיפורו של נאום קליימן, מי שניהל את המוזיאון לקולנוע והסינמטק במוסקבה מיום היווסדו, שהחל לפעול בשנים האחרונות של המשטר הקומוניסטי, ובשנות השיא שלו הציג כ-20 סרטים ביום, מכל הזמנים ומכל העולם. קליימן, חוקר של אייזנשטיין, שאף בעקבות נושא המחקר שלו לקרב את הקולנוע הרוסי לעולם הרחב ולהיפך, להציג תמונה נרחבת ככל הניתן של העשייה הקולנועית, אבל גם להצביע על ההירכיה של איכות, בה יש סרטי יסוד ששוחר תרבות צריך להכיר.
בשנת 2005 נמכר הבניין בו שכן המוזיאון בהליך מעורר מחלוקת אשר נותר לא לגמרי יודע לציבור הרחב וב-2014, לאחר שנים של הקרנות בלתי פוסקות של סרטים בחללים מזדמנים, הודח קליימן מתפקידו. למוזיאון אמנם נמצא לאחרונה חלל חדש, אך מדובר בבניין לא נגיש במיוחד וקטן בהרבה מצורכי המוזיאון.

קליימן מדבר בסרט – ובאופן גלוי יותר בשיחה שהייתה עם הקהל לאחר הסרט – על ההתערבות של הממשל בתכני התערוכות והסרטים שמוצגים, כאשר האשמה היא בעיקר על מקורבו של פוטין, הבמאי הידוע ניקיטה מיכאלקוב (זוכה האוסקר על "שמש בוגדנית"), במאי מוכשר שאחרי שזכה לתהילה בסרטים שמבקרים את סטלין, הפך לחבר הקרוב של הדיקטטור הנוכחי ולכזה המדכא את מי שמציע אופציות אחרות לקולנוע הרוסי או מעז לערער על מעמדו האישי כבמאי הרוסי החשוב היותר.
מצד אחד, הסרט מדכא בגלל הגורל העגום של המוזיאון ושל דיכוי מורשת הקולנוע, אבל בו בזמן הוא שובה לב ומעורר הערצה – זהו סרט על סינפיל טהור אשר כל חייו הם אהבת קולנוע ודרך דבריו ניתן לראות גם כי הוא אוהב אדם.

סימור: הקדמהSeymour: An Introduction

seymour_an_introduction

רוב הסרטים התיעודים בעולם עצובים, לכן מעודד לראות סרט כזה שכולו מוזיקה, תקווה ונתינה לזולת.
השחקן והבמאי אית'ן הוק חש משבר יצירתי שנבע מפחד במה ותסכול מכך שהיצירות המצליחות שלו הן הפחות טובות בעיניו. ארוחת ערב ליד פסנתרן העבר, המלחין והמורה לפסנתר סימור ברנשטיין, שינתה את השקפת העולם האומנתית שלו, ועזרה לו לצאת מן המשבר. לכן הוק, אשר דומה כי מצוי בשנים האחרונות בתקופה הטובה ביותר בקריירה שלו כשחקן, יצא לביים את הדיוקן הזה אודות ברנשטיין, דיוקן שהוא בו זמנית מעריץ ומצטנע, מוקפד ולא כופה את עצמו על הצופה. הוא נותן לברנשטיין לספר את סיפורו לא רק להוק, אלא גם ובעיקר לתלמידים ולחברים איתם הוא נפגש. הסרט לא מאדיר דווקא את היצירה של ברנשטיין, שהייתה פורה ומרשימה, אלא את העבודה הקשה שהיא חלק בלתי נפרד מכל אמנות – בין אם מדובר בביצוע מוזיקלי, הלחנה, או משחק. גם עצם יצור הפסנתר זוכה לכבוד בסרט והסצנה בה ברנשטיין מסביר על הייחוד של כל פסנתר ופסנתר מרתקת כמעט כמו האזנה למוזיקה.
המוזיקה של ברנשטיין עצמו, תלמידיו ומוריו, מלווה את כל הסרט ומדגימה כמה כוח היה ונותר במוזיקה הקלאסית.

הלב של הסרט הוא הסיבה בגללה פרש ברנשטיין מנגינה בפני קהל, דווקא לאחר שביסס את מעמדו כאחד מטובי הפנסתרנים בעולם. ברנשטיין פרש לא בגלל פחד במה, אלא בגלל העדר פחד, בגלל שחש בטוח בעצמו כאמן. עבורו, כאשר אמן בטוח מדי בעצמו האמנות לא חיה, וזהו הפחד מכישלון הוא שמניע את הגדולה. אבל גם לאחר שלא הופיע יותר משלושה עשורים, ברנשטיין נותר חלק בלתי נפרד מעולם המוזיקה בניו יורק, בשיעורים שהוא מקיים בדירתו וגם בשיעורי הדגמה מול קהל, בהם אנו רואים שהאיש העדין הזה הוא גם מורה קפדן שמסוגל לבקש מתלמידה לבצע שוב ושוב את אותה התיבה עד שהיא מגיעה לתוצאה שובת לב במיוחד.
ליבו של הסרט הוא הצגה מחדש של ברנשטיין (לא הקדמה כפי שתורגם לעברית), כולל קונצרט ראשון מזה 35 שנה בפני קהל, קונצרט שחלק ניכר מן הקהל שלו הם תלמידים בכיתת המשחק אשר מנחה הוק.
כבמאי, הוק יוצר סרט בערך פעם בשמונה שנים וזו הפעם הראשונה בה הוא פונה לז'אנר התיעודי. אבל מה שמאפיין אותו כיוצר עלילתי בסרטים שביים או בסרטי ריצ'רד לינקלייטר להם תרם לתסריט, נוכח גם כאן – קצב מדוד ודגש על מפגשים בין אדם לאדם.

השאר תגובה