• פסטיבל הסרטים חיפה 2018: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2018: פיל יושב מבלי לזוז
  • פסטיבל חיפה 2018: דיווח שני
  • ״לא אכפת לי שההיסטוריה תזכור אותנו כברברים״
  • פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה 2018: דיווח ראשון
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • אוסקר 2018/17: המתמודדים לפרס הסרט בשפה זרה
  • בקשה מסתורית
  • !יום הולדת 8 לסריטה
  • סרטים חדשים: שובו של ג׳וני אינגליש
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן - פרק 9
  • כל המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק ב
  • נקמה חריפה
  • מחכים לתרגום - Eight Grade
  • סיכום שנת תשע״ח בקולנוע הישראלי
  • אוסקר 2018/19: המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק א
  • טקס פרסי אופיר 2018: ״האופה מברלין״ הוא הזוכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת ספטמבר 2018

מחכים לתרגום: ״Sorry to Bother You״

20 באוגוסט 2018 מאת אורון שמיר

בחודשים האחרונים התחלתי לכתוב באופן יותר ויותר תכוף על סרטים שאני רואה בניו יורק, בה אני גר בשנתיים האחרונות (סתם לצורך הבהרה ולא חלילה כדי להשוויץ, תל אביב עדיין עדיפה בעיניי). הסיבה שאני מרשה לעצמי לכתוב על סרטים שאופק ההפצה שלהם בישראל לא תמיד ידוע היא בעיקר כדי להשאיר את קוראי וקוראות סריטה מחוברים, יחסית בזמן אמת, לעולם (בדגש על קולנוע אמריקאי עצמאי), ולעתים מתוך תקווה שלפחות חלק מהסרטים יגיעו ארצה. כולנו בסריטה עדיין חיים לפי לוח ההפצה הישראלי, מה שלפעמים מקשה למלא את סופי השבוע בסרטים הראויים לזמן שלנו מתוך ההיצע שבאולמות. אני לא מפנה אצבע כלפי המפיצים המקומיים (שהרבה פעמים כפופים לשיקולים בינלאומיים שמוכתבים להם), אבל חבל לי להישאר מאחור כשהקיץ מכיל בינתיים יותר סרטים שאני רוצה לראות מאשר זמן לראות את כולם. חלק מהסקירות החו״לניקיות האלה שכתבתי כבר עוררו התעניינות, בהיותן מהטקסטים הבודדים בעברית שנכתבו על סרטים שהיו מדוברים למדי השנה בכל מקום אחר. לכן, ובעצת אור, מעתה והלאה ימותגו הפוסטים האלה תחת התגית והכותרת כפולת המשמעות ״מחכים לתרגום״.

על הסרט שאכתוב הפעם אני די בטוח ששמעתם או שמעתן, ראיתי התייחסויות אליו ברשתות חברתיות גם בשפת הקודש. קוראים לו ״Sorry To Bother You״, שבלתי אפשרי לתרגם בלי קונטקסט, והיות והוא מתרחש בעולם הטלמרקטינג הכיוון הוא ביטוי כמו ״אפשר דקה מזמנך״ או לתרגם ישירות כ״סליחה על ההפרעה״ או ״מצטער להפריע״. הבאזז סביב הסרט הזה מאז סאנדנס כל-כך חזק והטריילר כל-כך מגניב ומסעיר, עד שהגעתי אליו עם ציפיות מעט מופרכות. ואם יש משהו שאני יכול לעזור בו, הוא כנראה זה – לא תמיד צריך להאמין להייפ. ה״תברח״ של השנה? נעלבתי בשם ג׳ורדן פיל. ככה היה נראה סרט חברתי של מישל גונדרי? לצרפתי יש עוד מה להציע מלבד רוח שטות. התשובה השחורה ל״ברזיל״ של טרי גיליאם? לא חושב, חסרים כאן גם כשרון וגם עומק. כיוון שמדובר בסרט שאני לא בטוח מתי ואיך יופץ בישראל, אבין לחלוטין את מי שלא ירצו לקרוא קטילה (מנומקת, אני מקווה). אבל אני כן מבטיח לא לספיילר את הסרט, שבאמת אסור לדעת שום דבר על העלילה שלו החל מנקודת האמצע, והכי אני מעוניין לווסת ציפיות ולעמוד כסמן הימני.

קסיוס ״קאש״ גרין (לאקית׳ סטנפילד) ממש חייב עבודה. הוא מתגורר בגארג׳ של דודו (טרי קרוז) ומאחר אפילו בשכר הדירה ההזוי הזה. גם לבת זוגו, אמנית בשם דטרויט (טסה תומפסון) מתחילה להיגמר הסבלנות. העלילה מתרחשת באוקלנד בדיונית בה הפרסומות בטלוויזיה מציעות לשעבד את חייך לתאגיד ענק בתמורה לדאגה לצרכים הבסיסיים, אבל גיבורנו בוחר כמוצא לפני-אחרון באופציה של עבודה בזויה – טלמרקטינג בחברה גדולה שלוקח לעצמה את רוב הרווחים. גרין לא ניחן ביכולות שיווק מרהיבות בטלפון, אבל במציאות הוא מתיידד עם כמה מחבריו לעבודה שאחד מהם, סקוויז (סטיבן יואן), מנסה להתחיל מהפכה סוציאלית עד שתנאי העובדים ישופרו. במקביל, גרין מקבל טיפ משנה גורלות מעובד וותיק (דני גלובר) – להשתמש בקול ״לבן״ כשהוא מבצע מכירה. זה אומר להישמע כמו מישהו שאין לו דאגות בחיים ורק מתקשר באופן חברי כדי להציע מוצר כזה או אחר, וזה עובד כל-כך טוב עד כי גרין יכול להתחיל לחלום על קידום, בזמן שעמיתיו מתכוננים לשביתה.

עוד הרבה מאוד קורה בסרט הזה, שכתב וביים המוזיקאי והסוצאליסט בוטס ריילי, ועוד לא מעט דמויות מתלפפות סביב הגיבור. ארמי האמר בתפקיד מיליארדר מגלומן? כן, גם הוא פה אבל נכנס לעלילה בשלבים מאוחרים מלהזכיר. ובכל מקרה, מי שהסרט לא זז ממנו לרגע הוא הגיבור, בגילומו של סטנפילד. אני מאוהב בשחקן הזה מאז ״בית זמני״, והתפקידים שלו ב״תברח״ ובסדרה ״אטלנטה״ ודאי שרק החמירו את הקראש. לא מפריע לי שאיני מבין רבע ממה שהוא אומר בלי כתוביות – הכשרון שלו כל-כך ניכר וסוחף שזה מחפה על הכל. במקרה של הסרט הזה, נוכחותו סייעה להסיח את הדעת מן העובדה שהוא מגלם גיבור קולנועי די עלוב. לא ידוע לנו עליו דבר מלבד הרצון שלו להצליח כלכלית (קוראים לו ״מזומן ירוק״, למען השם). הכשרון שלו, אם אפשר לקרוא לזה כך, הוא לתחמן. קצת קשה להריע או לרצות בטובתו, שלא לדבר על להחזיק איתו סרט שלם. מבאס אף יותר לגלות שקאש הוא הדמות הכי מורכבת בסרט, וגם זה לא מעט בזכות הקול הלבן שלו – בדיבובו של השחקן דייויד קרוס.

הגיוני לגמרי לגלות שהתפקיד הראשי יועד במקור לדונלד גלובר, שנאלץ לוותר עליו ברגע האחרון בגלל הבלאגן שנקרא ״סולו״ שדרש ממנו יותר זמן מן הצפוי. היה זה גלובר שהציע כמחליף את שותפו ל״אטלנטה״, אבל מדובר בשני שחקנים שמקרינים דברים שונים לגמרי – בעוד גלובר היה עובר קצת יותר חלק בתור צ׳ארמר שנפל על הצד הלא נכון של המזל בראשית הסרט וחשף את טבעו בהמשך, סטנפילד ממשיך חזק את הווייב של ״נקלע לסיטואציה״, כפי שבעצם קרה במציאות. הקסם שלו שונה וזה בהכרח משנה את הדמות, אבל אין התייחסות לכך מצד היוצר. גם שאר הדמויות, אם אפשר לקרוא להן ככה, סובלות מרזון בכתיבה או מליהוקים שכיוונו למטרה ופגעו ליד. דני גלובר מצויין (והקול הלבן שלו – סטיב בושמי) אבל ההכנסה וההוצאה שלו מהעלילה הן פשע תסריטאי, מצד אחר סטיבן יואן שאם תרצו לראות אותו אשכרה משחק תיאלצו לצפות בסרט ״בעירה״. את ההתלהבות מתומפסון אני לא מבין גם בתפקידים היותר טובים שלה, והפעם אפילו לא לא הבנתי האם האמנות שלה אמורה להיות רעה בכוונה, רעה בקטע פארודי, או אולי בכלל לא רעה. למעשה, השאלה על מה כל ההתלהבות רלוונטית לסרט כולו עבורי.

אז מה קרה פה? איפה הרוב המוחלט של הביקורת ואיפה דעתי המאוד לא משוכנעת? קודם כל, אני לחלוטין חושב שגורם ההפתעה הוא קריטי. המבקרים שהגיעו לפסטיבל סופר-נוסחתי כמו סאנדנס בוודאות נתפסו לא מוכנים מול הסרט הכאוטי והדו-קוטבי הזה, המשלב בין טון שטותי על גבול הילדותי לבין אמירות ביקורתיות די נחרצות ורציניות למדי מבחינה חברתית. שנית, וסליחה מראש על שנאת אמריקה הקבועה שלי, הסרט הזה מושלם למי שאיבדו כל רצון לחשיבה ביקורתית, עניין שמאפיין באופן אבסורדי את רוח ביקורת הקולנוע המיינסטרימית בימינו. הוא לא הצעה לדיון או הזמנה לכתיבת תזה, אלא מאמר מסוכם ומלא הדגשות בכל מיני צבעים של כל משפט ומשפט, ממש אפוד זוהר ואופנתי לאלה ש״חושבים נכון״. שלישית, ופה זה באמת עניין של טעם ואני כידוע גם טהרן וגם מקובע לפרקים, יש פה מספיק שבירה של מוסכמות קולנועיות כדי שאפשר יהיה לחשוד שזה נובע מכך שהיוצר לא ממש יודע מה הוא עושה, או אולי מנסה להמציא מחדש את גלגל הפילם (ולכן כושל).

מפתה אותי לכתוב שאת הקולנוע צריך להשאיר לקולנוענים, בהתחשב בכך שריילי הוא מוזיקאי בן 47 שזהו סרטו הראשון (לא באורך מלא, להוציא מספר קליפים זהו סרטו הראשון נקודה). אבל הרי כל הפיתוחים וההתפתחויות הקולנועיות היו נראים בעבר כמו טעויות – קחו את הגל החדש הצרפתי כדוגמה. גם בסרט הזה ישנן ״שגיאות״, אבל לא רק שהן הרוב אלא שגם אין כמעט שום רגע שבו הבמאי מזכיר לנו שהוא יודע לעשות זאת נכון וישר ואז חוזר לשבור את החוקים. כלומר, הבעיה היא לא בחוסר הניסיון של ריילי כבמאי, אלא בפער הדי גדול בין היכולות שלו לבין היומרה של התסריט שלו. הוסיפו לכך רגעים שהם כמו לחישה של היוצר של ״ראית מה עשיתי כאן?״, לא צעקה אבל מספיק כדי להסב את תשומת הלב למקום שאינו היצירה עצמה, ותקבלו לפחות צופה אחד שפשוט לא מבין את הקטע. הרגשתי כאילו הגעתי למקום החדש והאופנתי שכולם מדברים עליו בחיוב, אבל הכסאות לא נוחים (בכוונה), המוזיקה לא מתאימה לאווירה, השירות מתאמץ ומלאכותי, והתפריט בשפה שאני לא דובר.

למקרה שנשמע כאילו כל מה שיש פה הוא חוסר התאמה בין צופה וסרט, אני רוצה לחדד עד כמה המצב חמור בעיניי. כי לא יכול להיות שכולם מתעלמים מכמה שהסרט הזה פשוט דל, מחורר, ולא עשוי טוב ברמה הכי בסיסית של קולנוע. שאפתני? בהחלט כן, אבל איזה ביצוע עקום. יש פה כמה סצנות שעומדות בפני עצמן, מעורבבות בהמון רעיונות מעניינים למחצה ואפויים עוד פחות מכך. שיא האירוניה הוא שבעלילה עצמה, הבוסים בחברת הטלמרקטינג כופים על העובדים שלהם ״להיצמד לתסריט״, בזמן שהסרט הולך ומשיל מעצמו מוסכמות תסריטאיות כאילו כדי להכניס לכל המבינים למיניהם. אבל קצת יותר הידוק תסריטאי דווקא היה עושה פה פלאים, ובשיא הצביעות הסרט עצמו נזכר מדי פעם שהוא איבד כיוון ומנסה לשוב לתלם עם כלים קונבנציונליים. למשל משולש רומנטי שאינו נחוץ וגם לא ממש עובד, מה שמוסיף אלמנט מגושם ומביך לפרקים.

אחרי כחצי שעה בה כשלתי מלהישאב לסיפור הבנוי באופן רעוע אך צפוי, יכולתי לזהות ביתר קלות שהתמונות לא מתחברות והיצירה לא מתגבשת. לכן, כל רגעי ה-WTF שמרכיבים את החלק האחרון מצאו אותי במצב מתקדם של אדישות, וגם מאוד הזכירו לי סרט אחר (שלא אחשוף מפאת ספוילרים), אז גם עם המילה ״מקורי״ אני לא מסכים. מה שכן יש פה היא אלגוריה בלי בסיס מציאותי, שזה כמו פאנץ׳ בלי פרמיס – אני יכול לדמיין את המצע והבסיס אבל את כל החשיבה הנוספת כבר עשו בשבילי, במקום שזה יהיה להיפך. והפן הסאטירי הפסבדו-מבריק שכולם עפים עליו? שוב אותו דיון על מעמדות וגזענות שתמצאו בכל קומדיה חברתית מהזמן האחרון – השיטה בה תאגידים וכסף שולטים בחיינו והאופן בו שחורים מתנהגים ליד לבנים ולהיפך, כמו אותו ״תברח״ שהוזכר כבר יותר מפעם אחת.

האם הסרט הלך רחוק אל מחוזות האבסורד? אני לא בטוח. אולי רק רחב וארוך יותר בדיונים על איברי גוף מסויימים (נחיריים, התכוונתי לנחיריים). הגיבור ויתר הדמויות של שחורים ״מתלבנים״ (על משקל מתייוונים) הם בחירה חתרנית בערך כמו לשמוע היפ-הופ בימינו. אני לא חושב שאי פעם אוכל באמת להבין את סוגיית הגזע ושלל המשמעויות שלה בארצות הברית, כמו גם את האובססיה הבאמת מחליאה בקטע דתי שיש להם לכסף – אבל עצם העיסוק בנושאים האלה ולקיחתם לנקודה קיצונית לכאורה אינה הברקה. בסרטו החדש של ספייק לי, ״שחור על לבן״, היכולת של הדמות הראשית לדבר בקול ״לבן״ היא רק נקודת מוצא עלילתית אחת בסרט שמרחיב את העיסוק וחושף את ערוות הגזענים. אבל כאן? זה משהו כמו רבע מהסרט, וניכר שאין ליוצר שום דבר מעניין להגיד על זה.

בהקשר זה שווה להפנות לסרט נוסף שמוזכר תדיר בהקשר של ״Sorry To Bother You״. מדובר בקומדיה מטורפת מאת רוברט דאוני (לא ג׳וניור) ששמה ״Putney Swope״. כשנשאל על הדמיון בראיונות, ריילי טוען כי מעולם לא שמע על הקומדיה בת ה-50, גם היא סאטירה חברתית-פוליטית בה הגיבור מדובב בידי ״קול לבן״ (של הבמאי עצמו). וזו בדיוק הבעיה שלי עם הסרט – זה לא הקול, זה הטון. אני לא חושד שריילי העתיק ומשקר במצח נחושה – להיפך, אני בטוח במאה אחוז שלא שמע על הסרט כי לא ערך שום תחקיר או ראה מספיק סרטים בנושא ( גם אני לא נתקלתי בסרט ההוא עד שקראתי קצת בעצמי). הבורות הזו מורגשת היטב בכל רגע של תעופה עצמית בסרט עצמו, שאיכשהו מגיעה בסצנות שכמוהן בהחלט כן ראינו בעבר. אגב, לא צריך לחזור עד ימי דאוני סניור, כשאפשר לגשת אל האולם הסמוך ולצפות ב״Blindspotting״. גם הוא סרט דרמטי-קומי שלא חסרה לו יומרה, המתרחש באוקלנד, נכתב על ידי ראפרים ונע בין רעיונות יצירתיים לדיון ביקורתי בסוגיות כמו גזענות או השלכות הקפיטליזם – אבל הוא גם סרט טוב מאוד. אולי ארחיב עליו בפרק הבא.

תגובות

  1. Yaniv Eidelstein הגיב:

    מחדד לגבי פאטני סוופ: בראיון איתו בפודקאסט WTF, ריילי אומר שבמהלך העבודה על התסריט אנשים התחילו להציף לו את הסרט של דאוני כנקודת השוואה, וכשהוא קלט שיש סרט קיים שעסק בדברים דומים, הוא קיבל החלטה לא לצפות בו כדי לא להיות מושפע ממנו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.