• סרטים חדשים: ״האחים סיסטרז״ של אודיאר
  • אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

"מקוללים", סקירה

1 בדצמבר 2018 מאת לירון סיני

לפני כמה ימים נתקלתי בשאלה שאוהבי אימה מתבקשים לענות עליה מפעם לפעם – "למה זה טוב?". סוג של "מה הקטע עם הז'אנר הזה?". לא עשיתי סקר, אבל יש לי השערה שהרמת הגבה על הז'אנר גבוהה מהממוצע. אנשים מבינים חיבה  לסרטי מתח מהז'אנר השכן – בגלל הרצון לפתור תעלומה. גם לגבי קומדיות רומנטיות אין יותר מדי עוררין, אפשר לקבל את העובדה שחלקנו נרצה לצחוק מלא עד שהסדר יושב על כנו בצורת איחוד זוגי.

עם אימה, יש מי שמיד יניחו שאתם מזוכיסטים, סאדיסטים או גם וגם. ההנאה מספקטקל של הרס ואלימות בסרטי אקשן מקובלת, אולי כי היא ממוסכת בפיצוצים מרוחקים, אבל באימה הכל קרוב יותר, מוחשי יותר, אישי יותר – וזה יכול להרתיע. מבחינתי אימה פועלת לטובתי לפחות בשני אופנים. ראשית, בתיאור חופשי של הסבר שנתן סטיבן קינג בראיון פעם – היא מאפשרת לאוורר את הסיוטים והפחדים הכי גדולים שלך בצורה בטוחה ומבוקרת. הדבר השני שהיא עושה, שלא מנותק מהראשון, הוא לאפשר דיון בנושאים שקשה לדבר עליהם באופן ישיר. זה נכון לעוד הרבה ז'אנרים וסרטים, אבל באימה המטאפורות בולטות ומפעילות אותנו מאוד.

לכן, בכל פעם שיוצא סרט אימה ישראלי, מתעוררת בי סקרנות וחדווה. אולי זו חלק מהנורמליזציה של הז'אנר וכניסתו הקופתית למיינסטרים בשנים האחרונות כמו שציין אור ב"אימת החודש". אבל יש כבר לא מעט סרטי אימה של יוצרות ויוצרים ישראלים. הקולנוע המקומי שלנו טרי יחסית בז'אנר, וכל סרט מהווה עוד נדבך בהתפתחות שלו. לכן שמחתי ש"מקוללים", סרטו השלישי של יבגני רומן ("איגור ומסע העגורים", "האיש שבקיר") הוא סרט אימה לכל דבר ועניין.

האתגר העיקרי שעומד בפניו ובעיקר בפני התסריט, עליו חתומים יואב שוטן-גושן, איילת גונדר-גושן ועירד רובינשטיין, הוא לחדש בתת-הז'אנר "אימה בצה"ל". למרות שהכל עוד יחסית חדש, בייצוגי האימה בישראל יש אי אלו סרטי צבא. מהסלאשר "חייל הלילה" מ-1985 של דן וולמן, דרך סרטים מהעשור האחרון כמו קומדיית הזומבים "מורעלים" של דידי לובצקי, "בשר תותחים" רווי האקשן והזומבים של איתן גפני, "מסווג חריג" השנון של בועז ארמוני ועוד. הוסיפו את העיסוק הכללי של הקולנוע הישראלי בצה"ל, ויש פוטנציאל לתחושת רוויה, שצריך סיפור טוב ומרענן כדי להתגבר עליה.

"מקוללים" מנסה להתמודד עם האתגר על ידי שילוב כמה מרכיבים של הז'אנר יחד. הוא מצליח לעשות בחלקם שימוש מעניין ולפרקים אפקטיבי, אך בחלק מהזמן גם יוצא מבולבל ועמוס. הסרט לוקח אותנו לניווט צה"לי של גבעתי במדבר, ליד יישוב בדואי שנותר נטוש מאז מלחמת העצמאות. לניווט יוצאים אביב (עמית רהב), ג'ובניק מיחידת ההסרטה של דובר צה"ל שהגיע לניווט על מדי א', חמוש במצלמת וידאו בלבד, ושני לוחמי גבעתי: ברחש (נמרוד הוכנברג) השטותניק על גבול הפוגעני, ותומר (דניאל גד), שרוצה לצאת לקצונה וחש עצמו מקצועי וקצת מורם מעם.

השלישייה מתאימה לסרט-מסע קומי, ברומאנס בו הם תקועים יחד ויצטרכו להכיר ולהתמודד עם ההבדלים ביניהם כדי להסתדר ולצלוח את הניווט. זה גם המקרה כאן, רק שאנחנו נמצאים במחוזות האימה, כך שהכיוון הוא יותר לגרסת "הגיהנום הוא הזולת". כבר בדרך לניווט יש סימנים מוקדמים שמצביעים על כך שמשהו משונה עלול להתרחש, כולל מפגש עם בדואית מבוגרת שמזכיר תרחיש מסוים ב"קחי אותי לגיהינום".

מרגע שהשלושה יוצאים לניווט, נבנית ביניהם דינמיקה שמבהירה שיש להם מטרות שונות. אביב רוצה לצאת עם חומרי גלם לסרט תדמית שאולי אפילו יהיה קצת יותר מעניין ופחות שיווקי, ברחש רוצה שלא יחדרו את שריון הביטחון העצמי וההומור שלו, ותומר רוצה לנווט טוב כדי להמשיך ולהוכיח את עצמו בדרך לקצונה. זה פתח לחיבורים ומתחים מעניינים שאכן מתרחשים, כשהשלושה מתפצלים ומתאחדים כל כמה זמן לשניים נגד אחד. ככל שהעניינים נהיים מוזרים ומאיימים יותר, והאור החזק והחום המדברי הופכים ללילה קר וחשוך, הם נתקלים בדברים חיצוניים שמשפיעים ומערערים אותם פנימית. סיר הלחץ המדברי בו השלושה נתונים מספק כר לעוד בחינה של הגבריות הישראלית, ומעלה שאלות על אלימות ועל שבירה מבפנים. זו קריסה שמגיעה כשהלחץ לעמוד בציפיות ומוסכמות חברתיות, ערכים של כוח פיזי ומיני, פשוט גדול מדי, וכאשר מתברר שלא כולם מתיישרים לפי העקרונות הכובלים האלה.

שוטן-גושן ורובינשטיין סיפרו שהתסריט שואב השראה מחוויות השירות הצבאי שלהם. אחרי כל ניווט הם ומי ששירתו איתם חזרו עם סיפורים מפחידים, רדופים והזויים – פשוטו כמשמעו. את תחושת האימה הסרט מעביר בעיקר דרך תגובותיהם של החיילים, כאשר ה"הפחדות" פחות מבהילות בפני עצמן, אלא מספקות אלמנט מצטבר של תחושה שמשהו השתבש, מאוד. אחד הדברים הבעייתיים בסרט בעיניי הוא אותו רצון שציינתי לספק כמה שיותר אלמנטים מאיימים – שיוצרים בלבול בסופו של דבר. יש בו נגיעות של פאונד פוטאג' בזכות המצלמה של אביב, כולל ראיית לילה, לצד קללות עתיקות, רמזים לישויות או רוחות או הזיות או שדים או פציעות מוזרות, וכן הלאה.

כל אלו שמים את החיילים למבחן והסרט הולך לכיוון התהייה האם הם מאבדים את זה, או שמשהו חיצוני באמת מהתל בהם. לפרקים התהייה עובדת ואפשר לשקוע בסרט לזמן מה, אבל מדי פעם קורה משהו שמקשה להישאב אליו, בגלל ריבוי האלמנטים השונים שלא ברור אם אמורים להיות קשורים או לא, כשלצידם חלק מהדיאלוגים עוברים כמתאמצים מדי. הגיבורים הם ארכיטיפים של שלושה סוגי חיילים שונים. יש משפטים ורגעים שמציגים אותם כדמויות ייחודיות, בפרט כמה של ברחש שמציגים בבת אחת פן אחר שלו, ומשחק קל עם הציפיות שלנו לגבי כל אחת מהדמויות. אבל במקרים אחרים יש שורות טקסט שגורמות להם להישמע כמו אותם חיילים שכבר ראינו במגוון סרטים קודם לכן. גם הטיפול החוזר בשאלת המוסריות של צה"ל הוא נושא מוכר, אבל לפחות ההתמקדות באוכלוסיה הבדואית מאפשר שיחה מעט שונה.

הנקודות היותר חזקות של הסרט נובעות מהבחירה הזו ומהמיקום של הניווט בלב מדבר רחב ידיים. הצילום של רם שוויקי ("ימים קפואים", "אבינו") נע בין המצלמה הרועדת של אביב, לקלוז אפים, ללונג שוטים רחבים ופתוחים מאוד. חלקם צולמו בעזרת רחפנים, אני מניחה, והם מרהיבים ומעבירים ניגוד בין תחושת החשיבות העצמית איתה יוצאים החיילים לניווט, לעומת אפסיותם מול השטח בו הם נמצאים. המדבר מרשים בסרט, והוא מתאים לנגיעות של מיסטיקה או מיתולוגיה של תרבות או תרבויות אחרות שנמצאות ממש כאן איתנו, אבל לא טרחנו להכיר. על אף ש"מקוללים" רחוק מלהיות מושלם, הוא מביא בהקשר הזה כמה נגיעות מרעננות לז'אנר.

/// את התמונות צילם רם שוויקי והן באדיבות סרטי יונייטד קינג

תגובות

  1. יוסריאן הגיב:

    לא צפיתי ולא אצפה בזה.
    יש רווח מקומדיה טובה. יש רווח מדרמה טובה.
    אימה? למה לי?

    1. מייג'ור מייג'ור הגיב:

      "ראשית, בתיאור חופשי של הסבר שנתן סטיבן קינג בראיון פעם – היא מאפשרת לאוורר את הסיוטים והפחדים הכי גדולים שלך בצורה בטוחה ומבוקרת. הדבר השני שהיא עושה, שלא מנותק מהראשון, הוא לאפשר דיון בנושאים שקשה לדבר עליהם באופן ישיר. זה נכון לעוד הרבה ז'אנרים וסרטים, אבל באימה המטאפורות בולטות ומפעילות אותנו מאוד."

    2. יניב הגיב:

      ההפסד כולו שלך. הסרט הטוב ביותר שצפיתי בו השנה הוא סרט שמקוטלג אימה. הדרמה בו כל כך חזקה ואפקטיבית שהסרט פשוט נכנס לי ללב וספק שאשכח אותו. סרט אימה לכל דבר ועניין – שמו "מקום שקט". ממליץ לך לנסות.

    3. רוי הגיב:

      סרט נהדר

  2. רוי הגיב:

    סרט יוצא מן הכלל! משחק מצויין וצילום מרהיב. בהחלט שווה צפייה

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.