• סרטים חדשים: ״האחים סיסטרז״ של אודיאר
  • אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

אימת החודש – נובמבר 2018: "הנזירה", "אופוסום", "לילה שקט וקטלני", "משיח הרוע"

26 בנובמבר 2018 מאת אור סיגולי

מסתבר שאני פותח את אימת החודש אותו דבר בכל נובמבר, אז אין מניעה שלא לעשות את זה גם הפעם: מכיוון שבחודש הבא נהיה כבר במתכונת סיכומי שנה, זוהי אימת החודש השגרתית האחרונה לשנת 2018, ולשמחתי אספיק גם להכליל בה את להיט האימה הגדול של השנה, כזה שלטוב ולרע אי אפשר יהיה לדבר על השנה החולפת בלעדיו. האמת היא שחסר לי עוד סרט אימה משמעותי אחד מהשנה החולפת שאני חייב לצפות בו לפני סיכום השנה. זהו "גבול", נציג שבדיה לאוסקר שאותו פספסתי בפסטיבל ירושלים כי אני אידיוט. למרבה השמחה פסטיבל אוטופיה המתקרב יאפשר לי לפגוש אותו על המסך הגדול, אז הרעיון הוא להגיע לסיכום השנה האימתי מכוסה לחלוטין.

במהלך נובמבר היו כמו תמיד עוד ענייני ז'אנר שצצו אצלנו, כמו למשל ארבעה סרטים נוספים בפרויקט כל סרטי סטיבן קינג ("מכסח הדשא", "לפעמים הם חוזרים", "סהרורים" ו"החצי האפל"), פרשנות לרימייק של "סוספיריה" שנראה שהיה על המסכים בארץ לתקופה שאפילו יותר קצרה מאורכו (מאוד מאכזב), ופזילה לכיוון נציגות אינדונזית מלהיבה בנטפליקס.
במהדורה הנוכחית של אימת החודש תוכלו למצוא ארבעה סרטים, אבל רק שניים מהם מהשנה הנוכחית. הראשון הוא כאמור סרט האימה הקופתי ביותר של השנה, השני הוא סרט בריטי שגיליתי לגמרי בטעות, והשניים הנוספים הם קלאסיקות אמריקאיות ששמחתי להשלים.

בהקשר הזה, ולפני שאנחנו מתחילים להתארגן לקראת 2019, רציתי לשאול אתכם שאלה, ועל כן אני משאיר את איזור התגובות פתוח באופן חד פעמי. במהלך השנה חזרתי קצת אחורה בנבכי הזמן וכתבתי על כמה סרטים ישנים יותר ("אדום כהה", "הקורבן השביעי", "מה הם עשו לסולנז'", "האנשים מתחת למדרגות" ו"שיברז"), והייתי רוצה לדעת האם אתם, קוראי אימת החודש המושבעים, רוצים שאמשיך עם זה – ובאיזו מתכונת. האם להמשיך לשלב סרטים ישנים לצד החדשים, האם מדי פעם לעשות "אימת החודש – קלאסיקות" בהם יופיעו רק דברים ותיקים יותר, או פשוט לדבוק בתוצרת החדשה וזהו? אתם מוזמנים לכתוב את שעל דעתכם, ואפילו לא חייבים לפרט אם לא מתאים. הכל טוב.

ואחרי הפתיחה הארוכה, אפשר להתחיל. ממליץ לכם להישאר עד הסוף, כי שם טמונה ההמלצה החמה של החודש.

"הנזירה" – The Nun

בספטמבר השנה יצא לבתי הקולנוע הסרט החמישי ביקום הקולנועי עליו אמון הבמאי והמפיק ג'יימס וואן, והפך אותו למותג האימה המרוויח ביותר בתולדות הזמנים. משהו די מדהים לא משנה איך הופכים את זה.
"הנזירה" הצטרף לרצף ההצלחות של קודמיו "לזמן את הרוע", "לזמן את הרוע 2", "אנאבל" ו"אנאבל 2", ומתקציב של 22 מיליון דולר הכניס בכל השווקים כמעט 365 מיליון דולר. מה שעוד יותר מרשים הוא שהסרט מסווג כ-R, לא שאני מבין למה, כלומר מצריך השגחת מבוגר לצופים מתחת לגיל 17, משהו שבהכרח מצמצם באופן כזה או אחר את פוטנציאל המכירות שלו. ועם כמה שהייתי רוצה פשוט לפטור את הסרט הזה בביטול מתנשא, זה פשוט לא משהו שאפשר לעשות עם המספרים האלה.

כמו ש"אנאבל" היה טייק-אוף על סיקוונס הפתיחה של "לזמן את הרוע", כך "הנזירה" בוקע מתוך ההתחלה של "לזמן את הרוע 2". כזכור, או שלא, הדמות של לוריין וורן (ורה פארמיגה) נרדפת על ידי נזירה מלחיצה אש שנוטה להתחבא בפינות האפלות של המסדרון, כפי שנזירות מלחיצות אש נוטות לעשות. בסרט החדש נבין בדיוק מה הסיפור של אותו כוח מרושע ומהיכן הוא הגיע.
"הנזירה" מתרחש בתחילת שנות החמישים, ובו הוותיקן שולח כומר מקסיקני (דמאיין באשיר, המועמד לאוסקר ב-2012 על "חיים טובים יותר") ונזירה צעירה שעומדת לפני השבעתה (טסה פארמיגה, אחותה של ורה ואחת מהשחקניות הקבועות של "אימה אמריקאית") עד רומניה כדי לחקור את התאבדותה של נזירה. שם הם מגלים דברים הרבה יותר מפתיעים מרוחות ושדים, למשל זה שרומניה היא בעצם מדינה בה כל הכפריים ללא יוצא מן הכלל מדברים אנגלית שוטפת ונראים כמו ניצבים בפרסומת לשמפו. מצד שני, כבר גילינו את זה ב"הצליבה" אז אין ממה להתרגש.

אני באופן אישי אינני מעריץ של סרטי ה-Waniverse, גם אם הם שונים מאוד ברמתם זה מזה. את ההתלהבות הקיצונית מ"לזמן את הרוע" מעולם לא הבנתי, כאשר את סרט ההמשך יכולתי להעריך מבחינה טכנית אבל גם איתו הרגשתי שמדובר בטריטוריות מוכרות מדי. סרטי "אנאבל" נחשבים למוצרים יחסית נחותים גם ככה, אז שם לפחות אני עוד איכשהו מסונכרן.
אבל האמת היא שאני יכול לעקם את הפרצוף שלי כמה שאני רוצה וזה לא ישנה פרט אחד חשוב – הסרטים האלו, גם אם הם לא בדיוק סרטי קולנוע חד פעמיים, הפכו להיות סופר חשובים לז'אנר בעיקר בגלל שהפופולריות שלהם פותחת את סרטי הז'אנר לקהלים חדשים ויוצרת מעריצים חדשים, וזה בסופו של דבר משהו שכולנו רוצים. בזכות סרטי "לזמן את הרוע" יותר ויותר צופים קונים כרטיסים לסרטי אימה, ועל כן יותר סרטים כאלו נעשים. בארץ זה בכלל בולט, כי ודאי שמתם לב שהייתה השנה אינפלציה מוחלטת בכמות סרטי האימה המופצים בבתי הקולנוע. היקום של "לזמן את הרוע" אחראי על לא מעט מזה.

ככזה, לא נותר לי להרים את ידי ולהגיד "בסדר, יאללה, בואו נזרום", אבל זה עומד בניגוד מוחלט לחוויית הצפייה שלי מהסרטים האלו. אני אפילו לא יכול לקרוא לזה "ג'אנק פוד". המבורגרים ונקניקיות לפחות מייצרים תחושת שובע כזו או אחרת (כך לפחות אני זוכר מתקופתי לפני הצמחונות). "הנזירה" ודומיו אפילו לא עושים את זה. זה נכון שרמת ההפקה מרשימה למדי, השחקנים בסדר, ולא מעט הושקע בסרט, אבל זה כל כך לא מעניין או מפחיד שאני תמיד מרגיש את עצמי קמל במהלך הצפייה ומקבל צורך בלתי נשלט לבדוק עדכוני פייסבוק כל הזמן.
מבחינת איכות "הנזירה" אותו ביים קורין הארדי (The Hallow) נמצא, מבחינתי, איפשהו באמצע היקום. הוא פחות מוצלח מסרטי "לזמן את הרוע" אבל חד משמעית טוב יותר מאלו של "אנאבל". לאוהבי אימה בעלי קילומטרז' אני בהחלט ממליץ לפסוח על העניין הזה ולחפש דברים מרתקים יותר, כמו למשל כל מה שיופיע בהמשך המהדורה הנוכחית. לעומת זאת, אם אתם רק מגלים את הז'אנר, "הנזירה" וחבריו יכולים להיות צעדים ראשונים סבירים בהחלט לפני שתגלו אילו דברים מצויינים ולא תעשייתיים נמצאים שם בחוץ.

"אופוסום" – Possum

ומ"הנזירה" לסרט שהוא כמעט ההפך הגמור – בריטי, אפרורי, איטי, מאתגר, מדכדך, עוכר שלווה להפליא וכזה שלעולם לא תמצאו על מסכי הקולנוע בארץ. האם זה דבר טוב או רע, אתם לגמרי מוזמנים להחליט בעצמכם.
אני, למשל, נוטה להיות בעדו לחלוטין אבל למשל אנשי פודקאסט האימה Shock Waves שנאו אותו למדי, ואחד מהם אפילו לא טרח לראות אותו עד הסוף. ומדובר באנשים עם סף סובלנות גבוה במיוחד.

סרטו הראשון כבמאי של השחקן מתיו הולנס מרגיש כמו משהו שהיה יכול לדכא אפילו את מעריצי קן לואץ', והאמת היא שלכל אורכו הסרט שהוא הכי הזכיר לי, גם מבחינת חוויית צפייה וגם מבחינת פאלטת הצבעים שלו, הוא "ספיידר", אחד מסרטיו הפחות מוכרים של דיויד קרוננברג. עוד אסוציאציה טונאלית שהייתה לי הגיעה מהעונה הראשונה של "צ'אנל זירו" שכבר נמצאת בעונתה הרביעית ואני חייב להשלים צפייה בה.
התפקיד הראשי ב"אופוסום" ניתן לשחקן שון האריס, הכי רחוק מהופעותיו כסולומן ליין, הארכי-טרוריסט מסרטי "משימה בלתי אפשרית". כאן הוא מגלם בובאי די מעורער, שאיבד את עבודתו לאחר שהופיע מול ילדים עם בובה שיצר. הוא חוזר לבית ילדותו שם איבד את הוריו בשריפה על מנת להשמיד את הבובה שהביאה לסוף הקריירה המקצועית שלו, אבל משהו ממנו מונע לעשות זאת בטח כשנדמה שליציר כפיו יש רצון משלו. בזמן הזה הוא צריך גם להתמודד עם אביו החורג והדי דוחה שנותר בבית, ועם המיסתורין סביב היעלמותו של אחד מצעירי העיירה.

אתם בוודאי אומרים לעצמכם, נו, באמת, איזו בובה יכולה לגרום לפיטוריו של אדם. התשובה היא, בדיוק הבובה שבסרט הזה. אני אפילו לא הייתי קורא לזה בובה. אם הייתי מחפש מונח מתאים יותר הייתי חושב יותר לכיוון של "סך כל הסיוטים כולם" או אולי "משהו שהונדס על ידי רוע טהור כדי לזחול לתוך החלומות שלכם". אני לא מאלו שמפחדים מבובות, ובכל היקר לי מעולם לא נחרדתי מסרטי אימה בובתיים כאלו אחרים, אבל הבובה של "אופוסום"… אלוהים שבשמיים… אני לא בטוח איך אנשי הצוות הצליחו לתפקד כשהדבר הזה בסביבה.

כמו בכל סרט אימה טוב באמת, גם ב"אופוסום" עלילת הפחד היא בעצם אלגוריה. כמו "הבאבאדוק", כמו "משהו עוקב אחרי", כמו "תורשתי", גם ב"אופוסום" החרדה היא ייצוג של משהו אחר. בעיני מדובר בהתעסקות עם טראומה וחוסר היכולת להתמודד איתה. כפי שנגלה במערכתו האחרונה של הסרט, פיליפ הבובאי עבר אי אילו דברים בילדותו שגרמו לי לבנות במו ידיו את האימה עצמה (לא אסגיר מה, אבל נעים זה לא), ו"אופוסום" הוא נבירה לתוך התודעה הקורסת של הגבר האומלל שמעולם לא התמודד עם העבר שלו ועכשיו יש לו הזדמנות. השאלה היא האם הוא לא שבור מספיק בשביל להצליח.

"אופוסום" הוא סרט קריפי להחריד, כזה שממש לא בא הנה בשביל שתיהנו ממנו, אבל בשבילי זה חלק מהעוצמה שלו. שון האריס באמת מעולה, ונראה כאילו הפיזיות של דמותו מתחילה לאט לאט להפוך להיות בובה בפני עצמה, כמוהו גם הצילום המונוכרומי והלא נעים של קיט פרייז'ר ("מתחת לצל" האירני-בריטי) והליווי המוזיקלי המעולה של "ד'ה רדיופוניק וורקשופ". אני ממש מסוקרן מהמשך קריירת הבימוי של הולנס, ובזמן שאני ממש הייתי רוצה שתתנו הזדמנות לסרט הזה, אני חייב להזהיר. זה לא שהוא הסרט הכי מפחיד או הכי קיצוני, אבל הוא צולל למקומות מאוד אפלים, הוא כולו טבול בייאוש ורוע, וככזה הוא יכול להרחיק ולשעמם לא מעט מהצופים. קחו בחשבון, וספרו לי איך היה לכם.

"לילה שקט וקטלני" – Silent Night, Deadly Night

הגענו לשלב הקלאסיקות המודרניות של אימת החודש הנובמברית, והתחנה הראשונה שלנו היא סרט הפולחן מ-1984, שבוים על ידי צ'ארלס אי. סלייר ג'וניור, הראשון מבין שלושת הפיצ'רים שביים בחייו (הוא נפטר ב-2011 בגיל 67).
אמנם אנחנו חודש שלם לפני חג המולד, אבל לאחר שבשנה שעברה ראיתי לראשונה את "Black Christmas", שהפך לאחד מסרטי האימה האהובים עלי בכל הזמנים, גיליתי את התוספת האולטימטיבית לדאבל פיצ'ר כריסטמי מדמם.

"לילה שקט וקטלני" אמנם לא מתקרב לקרסולי "Black Christmas", אבל הוא יופי של מופע חימום. הסיפור נפתח ב-1971 ובו ילדון קטן וחמוד בשם בילי צ'פמן מגיע עם הוריו האוהבים לבקר את סבו הנמצא בבית אבות במצב קטטוני למדי. לאחר המפגש הטראומטי והקאלטי לחלוטין הזה – באמת מדובר בסצנה שהרוויחה כראוי את היותה מצוטטת ובלתי נשכחת – המשפחה ממשיכה למפגע הבא שלה, כזה שיהיה קטלני הרבה יותר, ומהותו מפגש עם שודד ורוצח בלבוש סנטה קלאוס. אותו אירוע איום ונורא מותיר את בילי יתום, ושולח אותו להתחנך במוסד הנשלט על ידי אם מנזר חמורת סבר שלא בדיוק מקלה על הטראומות של הפעוט. בבגרותו הופך בילי לבחור חתיך למדי (רוברט בריאן ווילסון) שמנסה להתחיל בחיים חדשים, אבל מספיק רק טריגר אחד כדי לדחוף אותו מעבר לקצה ולגרום לו לצאת למסע קטל אכזרי כאשר הוא בעצמו לבוש בחליפת סנטה.

מדובר בסרט אקספולייטיישן מוחלט, כזה שעשה לא מעט רעש ביציאתו, הוחרם והוקצה, וזכה לפופולריות רק שנים לאחר מכן. ובאמת שהוא הרוויח את המוניטין הזה בצדק. על פניו יש בו את כל האלמנטים להיות עוד סרט סלאשרים מבוננזת טרום "יום שישי ה-13", אבל הוא בכל זאת מתבלט על פני שאר הסרטים בזכות גרעין הפורענות שבתוכו. אמנם סצנות הרצח מוגזמות וקאמפיות, אבל יש בהן אלמנט מאוד מטריד. סצנה אחת, מהטובות בתולדות הסלאשרים אם אתם שואלים אותי, כולל בחורה חשופת חזה וקרני ראש של אייל תלוי על הקיר, ברגע שנדמה שנמתח לנצח וכנראה יביא להתפתלויות של חוסר נוחות אצל אנשים נורמטיביים. לא יותר מדי זמן אחר כך עומד בילי מול ילדה קטנה כשבידו המוסתרת סכין יפנית, וזה באמת יכול להיות קצת יותר מדי, אבל לפני ששמנו לב חוזרים לטרלול עם מגלשת שלג שתעלה למישהו בראשו. מילולית. המעבר הזה בין השתטות מדממת לבין מוות מלא כאב ואימה מייצר חוויה די מוזרה.

באופן כללי יש הרבה פסול בסרט הזה, בטח בראייה עכשווית. העירום הנשי, כמובן, מיותר לחלוטין; השימוש באונס (לפחות פעמיים במהלך הסרט. משהו שכדאי לדעת לפני הצפייה) מעורר תחושות מאוד לא נעימות, ובאופן כללי הסרט מרגיש מרושע מאוד. כזה שקשה לזרום אתו גם כשמדובר בסרט אימה שפועל לפי הקונבנציות. אם זה לזכותו או לרעתו, אתם מוזמנים להחליט לבד.
"לילה שקט וקטלני" הוא רליק לקולנוע שכנראה כבר לא יחזור, ואולי זה בסדר שלא. ככזה קשה לי לעמוד פה ולהמליץ עליו לכל אחד, אבל אם תרשו לי להניח את זה בצד – מדובר בפיסת קולנוע שאוהבי אימה קלאסית בטח ישמחו לגלות, ואם יש ביניכם כאלו שפספסו את הדבר הזה, תנו לו הזדמנות.

"משיח הרוע" – Messiah of Evil

מ-1973 מגיע הסרט הזה, ששמעתי עליו לא מעט במהלך השנים וסוף סוף הצלחתי למצוא את הזמן לצפות בו. ועל זה יאמר – יא חביבי, איפה היית כל חיי?
האמת היא שאם היו אומרים לי שזה בכלל סרט איטלקי, שנוצר בסביבת "סספיריה" של ארג'נטו, כנראה שלא הייתי מתווכח אבל זאת בהחלט איננה האמת. אמנם הוא נעשה שלוש שנים לאחר מבשר הג'יאלו "הציפור עם פלומת הזכוכית" כך שההשפעה של האימה האיטלקית המסוגננת, הצבעונית והמוגזמת כבר התחילה לתפוס, אבל אני לא יודע אם יוצרי הסרט הזה כבר נחשפו אליו. למעשה, הוא מין שילוב של ארג'נטו, פולצ'י ורומרו, אבל יחד יוצר משהו אחר ומופלא לחלוטין.

"משיח הרוע" נפתח בסצנה אילמת בה גבר רץ, כנראה נמלט, ומתרסק על הרצפה בצדו של רחוב לילי ושומם. מאחוריו דלת נפתחת ואישה צעירה עומדת בפתח. הגבר מבין כנראה שהיא מציעה לו מקום מבטחים והוא נכנס פנימה, שם הוא מתמקם בחצר האחורית, רק כדי לגלות שלא בטוח ולא נעליים, ומותו קרוב משחשב. זו הדקה וחצי הראשונה של הסרט, ומשם זה רק הופך למוזר יותר.
הסיפור מסופר לנו על ידי הגיבורה, ארלטי (מריאנה היל היפייפיה מ"עיר ושמה גיהנום"), שנוסעת לעיירת חוף קליפורניאנית כדי לפגוש את אביה האמן, ממנו קיבלה כמה מכתבים מעוררי חשש. כאשר היא מגיעה לביתו הגדול והמרשים שעל שפת הים, היא מגלה כי הוא נעדר ובחיפושיה אחריו נתקלת בגבר המלווה בשתי נשים צעירות, גם הוא הגיע למקום עם אותה מטרה. השניים מגלים שיש משהו מאוד לא בסדר בעיירה הזו, ושחייהם בסכנה די גדולה.

על אף שהוא סרט עם סיפור ועלילה, קשה לומר שיש משהו הגיוני בכל ההתנהלות שלו, במיוחד כשזה מגיע למניעי ופעולות הדמויות, שקיימים אך ורק כדי לקדם סיקוונסים מוזרים וסיוטיים. אבל זה באמת לא משנה, כי הסרט הזה כל כך יפה, מבויים ומצולם באופן כה מרהיב, שלאף אחד לא אכפת שאישה מחליטה לעלות על טרמפ שמגיע בשום מקום בשכונה נטושה עם אפריקאי לבקן שמנשנש עכברים חיים. הויזואליה של הסרט מדהימה, יש בו שוטים בלתי נשכחים וכמה סצנות שאני מכניס לפנתיאון האישי שלי (סצנת בית הקולנוע, שתמונה ממנה נמצאת בראש הפוסט, היא אחד הדברים המלהיבים שראיתי לאחרונה) כך שאני באמת לא מבין איך משהו כמו "סספיריה" הפך לאחד מסרטי האימה המפורסמים בכל הזמנים, ודווקא "משיח הרוע" קצת נדחק לשוליים וחיכה שיגלו אותו.
יכול להיות שזה קשור לכך שהסרט חטף כמה מכות בשלב ההפצה, ויצא לבתי הקולנוע בכמה שמות שונים. אחד מהם היה "שובם של המתים החיים" מה שעורר את זעמו של רומרו בכבודו ובעצמו שתבע את ההפקה וניצח. "משיח הרוע" ידוע גם כ"אנשים מתים", "ביצה עמוקה", "ליל הארורים" ו"נקמת המתים הצורחים".

אבל מה שמדהים בכל הסיפור הזה הוא היוצרים שמאחוריו. לא מדובר באנשי שוליים ארטיסטיים עם חיבה עמוקה לקולנוע אירופאי, אלא בשניים בעלי נטייה למיינסטרים שאפילו ידעו תהילת אוסקר. זהו סרטם של הזוג ווילארד הויק וגלוריה כץ, שחתומים על התסריטים של "אמריקן גראפיטי" ו"אינדיאה ג'ונס ומסע הצלב האחרון". הם למעשה גם יכולים להיחשב כחלק ממשפחת מארוול החורגת, כי הם השניים שהביאו לקטסטרופה המכונה "הווארד הברווז".
הצילום הבלתי נשכח הוא לזכותו של סטיבן מ. כץ, שחתום גם על "האחים בלוז" ו"אלים ומפלצות"; העיצוב האומנותי גם הוא משהו פסיכי ושייך ללא אחר מאחד מגדולי המעצבים של הוליווד ג'ק פיסק ("זה ייגמר בדם", "האיש שנולד מחדש", "עץ החיים", "מלהולנד דרייב") יחד עם ג'ואן מאסינה; והעריכה היא של סקוט קונראד, זוכה האוסקר על "רוקי" שזה למעשה סרטו הראשון.

כל שאני מאחל לעצמי הוא שיום אחד אוכל לצפות בסרט הזה שוב בגרסת בלו-ריי או 35 מילימטר, כי אני די בטוח שבצפייה הטלוויזיונית לא חוויתי אפילו עשירית מהיופי שלו. אני גם מפציר בכם לנסות למצוא אותו באיכות הטובה ביותר.

לכל פרקי אימת החודש לחצו על התגית למטה.

תגובות

  1. ניימן הגיב:

    בתור מומחה קטן (יחסית) לאימה, הסידור הנוכחי עובד יופי. לא נורא משנה לי אם הקלאסיקות מופיעות בנפרד, או לצד סרטים חדשים ב'אימת החודש'. מעניין לקרוא עליהן בכל מקרה, והמלצה על סרט היא המלצה על סרט, לא נורא חשוב גיל הסרט.

    בטח בנושאי אימה, שגם ככה רואים את רוב הסרטים בהם בבית ולא על המסך הגדול.

  2. השומנייטור הגיב:

    אור אתה מהמם ♥ בבקשה תמשיך לכתוב גם על סרטים ישנים שפספסנו, פינה נפרדת לקלאסיקות זה אחלה של רעיון, אך גם לסיים כל ביקורת עם קלאסיקה כלשהי זה מגניב… עשית חשק 🙂

  3. משה הגיב:

    אור שלום,
    אין לי לצערי מה לתרום לדיון על האם לשלב או להפריד. רק רוצה לומר שאני כוסס ציפורניים ומחכה תמיד לאימת החודש וגיליתי דרכה כמה מהסרטים האהובים עלי בז'אנר ובכלל.
    אז לא משנה מה יהיה הפורמט, העיקר שיהיה עוד

  4. איתמר הגיב:

    כמו תמיד הכתיבה מעולה והתור הזה הוא החשוב ביותר באינטרנט לאוהב אימה כמוני
    בנוגע לקלאסיקות הייתי שמח לראות ספיישלים לפי תת ז’אנר
    לדוגמא ספיישל חייזרים סרטים ישנים בהשוואה לחדשים או ספיישל רוצחים במסיכה, מפלצות, רוחות.
    האפשרויות אין סופיות ולדעתי זה יכול להוסיף הרבה עניין

  5. זמפאנו הגיב:

    תישאר בדיוק כמו שאתה!

  6. TOXIN הגיב:

    מסכים עם ניימן. הסידור הזה של סרטים חדשים עם המלצות על ישנים יותר הוא בסדר גמור מבחינתי.

  7. חגי הגיב:

    יאי אפשר להגיב סופסוף 🙂
    הפינה הכי טובה בעיר! (חוץ מפרויקט החלומות של סטיבן קינג). הכל מושלם ככה ואם הייתי יכול הייתי לוכד אותך בחדר כקאתי בייטס וגורם לך לכתוב את הפינה הזו כל יום כל היום. רק שם את זה כאן.

  8. אור סיגולי הגיב:

    תודה רבה גם על הבעת הדיעות וגם על המילים החמות. נראה לי שמסתמן שנמשיך בדיוק באותה הדרך, אבל אם ניסיון להוסיף כמה סרטים ישנים יותר בכל פעם. שמח שאתם קוראים, ושוב תודה.

  9. יניב הגיב:

    היי,

    אני נהנה לצפות בסרטים חדשים וסרטים יותר ותיקים (בעיקר משנות השבעים והלאה) ולכן השילוב לא מפריע ואף נעים בעיני. אם יש סרט ישן שאתה מעוניין לתת עליו יותר דגש ולהבליט אותו, תמיד תוכל לכתוב פוסט בסדרת סרט-מן-העבר המעולה.

    לדעתי תאמץ את הפורמט שהכי נוח וקל לך איתו וזה ממש לא חייב להיות עיקבי אלא on a case by case basis לפי היבול של אותו החודש. גם לשבור שיגרה מדי פעם זה נחמד לקוראים.

    אגב הכיוון של לקיים קשר עם הקוראים הוא טוב לדעתי, אפשר לחשוב על אמצעים אחרים שאינם איזור תגובות מועד לפורענות (סקר, הבלטה של תיבת הצעות וכו).

    ובלי קשר לשאלה, זו הזדמנות לומר תודה מכל הלב, אני קורא *כל* מה שאתה כותב ומצפה לפוסטים שיעלו באתר. כל פוסט עשיר בפרטים מעניינים שלא הייתי נחשף אליהם אחרת ומוגש בסגנון כיפי וקולח.

  10. איל הגיב:

    מצטרף למחמאות ולדעה שלא אכפת לי כל כך איך נוח לך לסדר את הסרטים החדשים והקלאסיקות (אם כי סרט אימה משנות השבעים ולפני כן צריך להיות ממש מומלץ כדי שאצפה בו..לרוב)

    אנצל את ההזדמנות שפתחת את התגובות להמליץ על סרט אימה חדש שממש שווה לך להשלים לפני סיכום השנה, כי בעיניי הוא לגמרי בעשיריה הפותחת:
    Cam
    https://www.youtube.com/watch?v=pN8xZ5WDonk

    זה סרט מקורי, כיפי, ועם מימד חברתי די בולט כמו שזכינו לראות לאחרונה עם get out או mom and dad
    ואפילו זמין בנטפליקס:)

  11. רון הגיב:

    זאת כנראה הפינה האהובה עליי באתר. גרמת לילדון פחדן שכמותי להיכנס ולאהוב את הז'אנר ועל זה אני מוקיר לך תודה!
    הייתי שמח לחזרה של הפינה סרטים מן העבר. אולי אפשר לשלב את זה איכשהו עם אימת החודש.

  12. ענבר הגיב:

    אני נהנית מהפינה כמו שהיא עכשיו, ומאוד אוהבת לשמוע על סרטים ישנים יותר שלא שמעתי עליהם.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.