• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

אימת החודש – אוקטובר 2016: "מתחת לצל", "בית מטבחיים", "אני לא רוצח סדרתי", "31"

9 באוקטובר 2016 מאת אור סיגולי

אמנם לא עבר הרבה זמן מאז פינת "אימת החודש" הקודמת, ואנחנו בעצם רק בתחילתו של אוקטובר, אבל גם מכיוון שהצטברו אצלי כמה סרטים, וגם בגלל שהשלמתי עוד שני סרטי ז'אנר מפסטיבל חיפה שיפתח בסוף השבוע וימשיך עד כמעט סופו, החלטתי להקדים הפעם כדי שנשאר עם היד על הדופק.
אוקטובר הוא, כפי שאנחנו זוכרים ויודעים, הוא חג ליל כל הקדושים בארה"ב וזהו זמן השיא של הז'אנר. כל אתר מציע רשימות ומצעדים של סרטי אימה, ונדמה שפתאום עשרות סרטים חדשים פורצים לתודעה. כרגע החור המשמעותי היחידי שלי בסרטי הז'אנר של 2016 הוא "המכשפה מבלייר", שהכתף הקרה שקיבל מצופי הקולנוע במגרש הביתי שלו היא כעננה שחורה מעל סיכויו להיות מופץ בארץ. מקווה שעד סיכום שנת האימה בעוד חודשיים כבר אספיק לראות אותו.

את "אימת החודש" של אוקטובר נתחיל עם שני סרטים אותם תוכלו לתפוס בפסטיבל חיפה הקרוב (אם טרם עשיתם זאת, כנסו לפוסט ההמלצות והאזהרות הכללי שלנו לפסטיבל) ונעבור לשני סרטים מדוברים הרבה יותר שהפכו לבולטים ביותר של השנה, לטוב ולרע.

"מתחת לצל" – Under the Shadows

under_the_shadow1

הסרט הזה יכל בקלות להיות חלק משלושה פוסטים שונים החודש בבלוג. הוא גם סרט אימה, ולכן מקומו הטבעי הוא פה; הוא גם יוצג בפסטיבל חיפה, אך לצערי ראיתי אותו לאחר פרסום פוסט ההמלצות; והוא גם שייך לפוסט "כל המתמודדים לאוסקר הסרט הזר הטוב ביותר", מכיוון שהוא נבחר לייצג את בריטניה השנה, ובדיוק עכשיו גם יצא להקרנות מסחריות בממלכה המאוחדת וזוכה לביקורות מעולות.
הסרט דובר פרסית, אך הוא הפקה משותפת של אירן, בריטניה וקטאר. אירן עשתה בחוכמה ושלחה לאוסקר את סרטו של אשגר פרהאדי "הסוכן", ובריטניה החליטה לנסות את מזלה עם זה לשמו התכנסנו. מכיוון שסרטי ז'אנר לא נוחתים טוב בקטגוריה הזו (כמעט בכל שנה ישנה מדינה או שתיים שמנסה לשלוח סרט אימה, כמו למשל "הבית הדומם" מאורוגוואי או "לילה טוב, אמא" מאוסטריה) קשה לי להאמין שהוא יהיה חלק מהמועמדים, על אף איכויותיו.

סרט הביכורים של באבאק אנווארי מתרחש בטהראן, בעיצומה של מלחמת אירן-עיראק בשנות השמונים. הוא מתחיל כאשר שידה (רנגס ראשידי בהופעה מצוינת), מתבשרת שהיא אינה יכולה לחזור ללימודי הרפואה של באוניברסיטה בעקבות עברה כפעילה פוליטית בימי המהפכה. בעלה, שלא לכלך את ידיו בפעילות כזו בזמן לימודיהם, הוא רופא מוסמך שנשלח לחזית כדי לעזור לצבא. כך שידה נותרת לבד בדירה עם ביתם הקטנה דורסה (אווין מנשדי, גם היא נהדרת) בזמן שהעירקים מפציצים את העיר.
לאחר שכמעט כל דיירי הבניין נמלטים, דברים מוזרים מתחילים לקרות בדירה. חפצים נעלמים, דורסה חוטפת שפעת קשה וסובלת מחזיונות, ושידה מרגישה מאוימת מסיוטים ומנוכחות מסתורית סביבן.
אין ספק ש"הבאבאדוק" עולה לתודעה בזמן הצפייה בסרט, אם כי הסרט האיראני אפל ומפחיד פחות באופן ניכר. יש לו כמה הקפצות מצוינות, ובימוי בטוח, אבל הוא לא נוסך תחושת אימה אמיתית. למעשה, הוא הזכיר לי לא מעט סרטי רוחות אחרים, כאשר יותר מהכל חשבתי על "מים אפלים" של הידאו נקאטה. גם פאלטת הצבעים הצהובה-כרומטית זרקה אותי לסרט היפני.

"מתחת לצל" הוא סרט אימה לאנשים שלא אוהבים סרטי אימה. כלומר, יש בו מספיק איכויות כדי להעריך אותו כיצירה קולנועית, הוא לא לוחץ על האימה בכוח, ובגלל הזמן והמקום בו הוא מתרחש, הוא מרגיש איכותי ואומנותי יותר. אני ללא ספק נהניתי מהסרט, שאורכו קצת פחות משעה וחצי, בעיקר בזכות המשחק וכמה תעלולי מצלמה מוצלחים, אבל קשה לומר שהוא מסעיר בצורה יוצאת דופן.

"בית מטבחיים" – Abattoir

abattoir-poster

גם את הסרט הזה תוכלו למצוא בתכניית פסטיבל חיפה, אבל בשונה מ"מתחת לצל" הוא כן חלק ממסגרת "טירוף בחצות" המוקדש לסרטים מעט קיצוניים יותר, לצד "נא" המסקרן, "מכשפת האהבה", "רכבת לבוסאן" המעולה, ו"מוכי ירח" ממנו אני ממליץ לכם להתרחק.
"בית מטבחיים" הוא סרטו של דארן לין באוסמן, במאי אימה כיפי שעושה סרטים מאוד לא מוצלחים. הוא פרץ עם שלושת ההמשכים הראשונים במותג "המסור", המשיך עם מחזמר האימה המחופף והמהנה בצורתו הביזארית "ריפו: האופרה הגנטית" אבל משם המשיך לכמה פרויקטים מאוד לא מסעירים. "בית מטבחיים" הוא סרטו ה-11 באורך מלא, ולמרבה הצער נראה שהדברים לא משתפרים.

כתבתי שבאוסמן הוא במאי כיפי, כי יש משהו בקולנוע שלו שמרגיש יצירתי ומשוחרר, למרות שככלל היצירות שלו לא מחזיקות. הוא אוהב להפציץ במעברים משונים מסצנה לסצנה, סגנון יתר, תעלולי מצלמה והתכתבות עם מיני ז'אנרים, כמו למשל הפילם נואר ב"בית מטבחיים".
על אף היצירתיות בבימוי, הסיפור של הסרט מטומטם בצורה יוצאת דופן. עיתונאית שחשה את עצמה בסרט עם האמפרי בוגרט, נסחפת אל תוך מחילת ארנבת אפילה כאשר היא מתחילה להתחקות אחר מי שרצח את משפחתה, ומגלה אישיות מסתורית שאוספת חדרים בהם התרחשו טרגדיות עקובות מדם. כן, חדרים. מישהו שאוסף חדרים. באמת שאין לי מושג באיזו ישיבת פיצ'ינג אפופת עשן הרעיון הזה התקבל, אבל תנו לי ממה שהם מעשנים.
התסריט מהלך בכל הקלישאות המעייפות ביותר של הז'אנר כולל דיאלוג בו הבוס אומר לגיבורה שלנו: "את מעורבת בזה יותר מדי. זה הזמן בו אני מזהיר אותך לצאת לפני שיהיה מאוחר מדי", והיא עונה לו "וזה השלב בו אני מתעלמת ממך וממשיכה בכל מקרה". באמת שכמעט ועצרתי את הצפייה בשלב הזה, אבל המשכתי בכל זאת. כך התגלה לי שהעיתונאית הזו, חמושה בשוטר חתיך בטירוף שמצטרף אליה לחקירה, נוסעת לעיירת הולדתה ואולי שם ימצאו את מי שאחראי על גניבת החדרים. כן, חדרים. אני מרגיש צורך לחזור על זה שוב.

את העיתונאית מגלמת ג'סיקה לאונדס ואת השוטר ג'ו אנדרסון (מייסון ורג'ר מהעונה השלישית של "חניבעל"), שיש קו ישיר בין כמה טוב הם נראים וכמה רע הם משחקים. משב רוח נעים אפשר למצוא בהופעתה הקאמפית של יקירת האימה לין שאיי האהובה, שפרצופה אולי יהיה לכם מוכר מ"אותיות שטניות", "הרוע שבפנים", "משתגעים על מרי" ו"סיוט ברחוב אלם" הראשון.
יש משהו נחמד בהשתעשעויות הקולנועיות של באוסמן, והסרט לרוב אכן מעוצב באופן נאה עם כמה רגעים יפים לצפייה, אבל ההופעות החלשות, התסריט המטופש ועיצוב הסאונד הצעקני והאגרסיבי מטשטשים גם את זה.

"אני לא רוצח סדרתי" – I am Not a Serial Killer

i-am-not-a-serial-killer-poster

קשה להתייחס למה שקורה לאחרונה בעולם האימה בתור שובו של סטיבן קינג, כי המלך מעולם לא עזב. זה נכון שהוא מותג פחות חזק מאשר בשנות השמונים והתשעים, אבל הוא ממשיך לכתוב במרץ, ועבודותיו מתורגמות לקולנוע ולטלוויזיה באופן תדיר. עם זאת, בשנה-שנתיים האחרונות השפעותיו ניכרות באופן יוצא דופן. הסדרה המאכזבת של נטפליקס "Stranger Things" למשל, או העיבוד המחודש לחצי מהספר "זה" שצילומיו הסתיימו לפני מספר שבועות, מוכיחים שקינג פופולרי כמו תמיד.
התיאוריה שלי היא שההתעוררות הזו מגיעה מכיוון שהדור החדש של היוצרים הוא זה שגדל בשנות השמונים ותחילת התשעים אז אכל את הספרים של קינג בלי הפסקה, וזה הפך להיות ההשפעה העיקרית עכשיו כשהם באים לספר את הסיפורים שלהם. "אני לא רוצח סדרתי" של בילי או'בריאן, הוא חלק מהם, אם כי באופן מעודן יותר מאלה שהוזכרו.

ג'ון הוא נער מתבגר בעיירה צפונית קטנה, שסובל ממיני בעיות רגשיות, בעיקר כאלו של אמפטיה, והוא מפתח אובססיביות לרוצחים סדרתיים למגינת לבו של אמו האוהבת. כאשר מיני גופות מתגלות בעיירה בנסיבות מסתוריות, ג'ון יוצא לחקירה משל עצמו ומגלה אימה אמיתית שנמצאת ממש בסמוך אליו, ועלולה לדחוף אותו אל הצד האפל באמת.
מבחינת העשייה שלו, סרטו של או'בריאן מרשים למדי. הלכלוך הקפוא והמדכא של העיירה, המשחק של הצוות באופן כללי, והאווירה שנחה על הסרט מייצרת חוויה מצוינת. ישנן כמה בעיות בהתקדמות העלילתית, בעיני, שמייצרות בטן מאוד רכה באמצע הסרט אחרי שכבר רובינו הבנו לאן הסרט מתקדם אבל זה ממשיך ללכת במעגלים. עם זאת, במערכתו האחרונה הוא פתאום מזנק פלאים, וסוגר את הסרט באופן מרשים נורא, אפילו בלתי נשכח הייתי אומר. זה קצת מרגיש כאילו היה פה סרט קצר יותר, שבכוח התווספו לו סצנות כדי לעבות את אורכו.

רוב ההתייחסות לסרט בחו"ל קשורה להופעת המשנה המשמחת של כריסטופר לויד בתפקיד קראולי המסתורי. לויד, שגם אם יחיה אלף שנה ויעשה סרט כל שעתיים, עדיין יזכר בעיקר כדוק של "בחזרה לעתיד". ככזה הוא הרוויח את מקומו בחדרי הנוסטלגיה של התרבות הפופולרית, ובכל פעם שהוא חוזר לאור הזרקורים נרשמת שמחה גדולה. אבל בזמן שלויד אכן מצוין בסרט החדש, את הזרקור האמיתי צריך להפנות אל מקס רקורדס בתפקיד הראשי. השם אולי לא אומר לכם הרבה, אבל מדובר בילדון המקסים של "ארץ יצורי הפרא", שעכשיו גדל והשתפר, ועושה בסרט תפקיד פשוט מעולה. אל המחמאות שמקבלים השניים אפשר להוסיף גם את לורה פרייז'ר ("שובר שורות") כאמו של ג'ון.
ישנה תחושה קלה של פספוס בהסתכלות הכללית על הסרט, אבל הוא לגמרי שווה צפייה בגלל ההתחלה והסיום שלו, ואין ספק שסקרנות רבה מקושרת עכשיו להמשך הקריירה של או'בריאן.

"31"

31-poster

אני עדיין לא שם, אבל כנראה שלא מן הנמנע שיום אחד אאלץ להודות שרוב זומבי איננו במאי טוב במיוחד. הבעיה היא שכל כך אהבתי את "בית 1000 הגופות", סרטו הראשון, שאני מסרב להודות שהיה זה פוקס ותו לא. סרטו השני, "דחויי השטן", שרבים מחזיקים ממנו סרטו הטוב ביותר, לא הלהיב אותי בצורה יוצאת דופן, אבל אני מרגיש שאני צריך לראות את שניהם שוב כדי לאפס את דעתי עליהם. את גרסתו ל"האלווין" ראיתי בקולנוע והתאכזבתי קשות, כך שעל סרט ההמשך ויתרתי כליל. סרטו הקודם, "המכשפות מסיילם", סיפק הנאה מסויגת משהו, והנה מגיע סרטו החדש מאוד, "31", וכבר קשה לי להגן עליו.

נכון, העיצוב עדיין מטורף, וקשה למצוא במאים אחרים שמצליחים להעביר את תחושת האקספלויטיישן החמקמקה של הסבנטיז כמו מר זומבי. זה בא לידי ביטוי בתפאורות, התלבושות, האיפור והליהוק שמפחיד לחשוב מאילו מקומות דג זומבי את האנשים האלה, אבל אין ספק שזה אפקטיבי למדי. ועם זאת, גם הסרט הזה כשל בלסחוף אותי פנימה באמת, לפתח דאגה לדמויותיו, או להיות מעורב במשהו שקורה על המסך. פסטיבל האלימות הזה אולי נטוע בעולם שיכול היה להיות מעניין, אבל הוא בעיקר מרגיש גחמתי והיסטרי מדי.

הסיפור סובב סביב קבוצה של מופיעים נודדים אשר נופלים קורבן למשחק חולני בסגנון "המסור", "משחקי הרעב", "האדם הנרדף", "הטיהור: לשרוד את הלילה", "פארק הקטל" ועוד עשרות שכאלה (התמונה הראשית של הפוסט לקוחה מהסרט הזה). הבעיה מתחילה ממש בדקות הראשונות כאשר גיבורי הסרט מתגלים כחבורה די דוחה של אנשים, שבאמת לא מייצרים שום דאגה לגורלם. זה ממשיך עם הקאמפיות המוגזמת שמטשטשת כל יכולת לפחד או להזדעזע, וככזה גרמה לי בעיקר לבהות במסך ולצפות באנשים שאינני מרגיש אליהם דבר נרדפים ונטבחים בדרכים שונות. יש משהו צפוי נורא בסרט, כולל גניבה אחת ממש מבאסת מ"מופע הקולנוע של רוקי", כך שבסופו של דבר, אחרי כל הטראראם מסביב, "31" פשוט נופל בקול חבטה עמומה על הרצפה.
בשנה החולפת היו שמועות על כך שהפרויקט הבא של זומבי יהיה ביוגרפיה קולנועית על חייו של לא פחות מאשר גראוצ'ו מרקס, על פי תסריט של אורן מוברמן. אני לא יכול לתאר לכם כמה אני רוצה לראות את זה. בינתיים נדמה שהרעיון נתקע איפשהו בדרך, ונאלצנו להסתפק בסרטו האחרון, אותו זומבי הפיק בעזרת מימון המונים. אולי זומבי עוד יפתיע אותנו בעתיד, אני אפילו בטוח שכך יקרה, אבל זה לא המצב עדיין.

אני לא רוצח סדרתי

אני לא רוצח סדרתי

תגובות

  1. יושיהידה הגיב:

    Stranger Things מאכזבת?! את זה אני אשמח לשמוע. מבחינתי זו אחת הסדרות המוצלחות של השנים האחרונות, מעניין מה אכזב אותך שם. אמנם זה בלוג קולנוע ולא טלויזיה, אבל הסדרה הזאת כוללת כל כך הרבה רפרנסים קולנועיים שאולי אפשר בכל זאת לחרוג מהכללים ולכתוב איזה פוסט. 😉

  2. hamlet הגיב:

    STRANGER THINGS ROCKS

  3. S.J הגיב:

    STRANGER THINGS
    סדרה מצויינת

השאר תגובה