• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

פסטיבל ״אופקים חדשים״, ורוצלאב 2016: דיווח ראשון – ״הסוכן״, ״אנטי-לידה״, ״רחמים״, ״פרנצ׳סקה״

8 באוגוסט 2016 מאת אורון שמיר

בסוף החודש שעבר (יולי) נפל בחלקי הכבוד לפקוד את מפסטיבלי הקולנוע המגניבים של אירופה – פסטיבל ״אופקים חדשים״ (Nowe Horyzonty) המתקיים זו השנה ה-16 בעיר ורוצלאב שבפולין. שמו המלא של האירוע מתחיל בחסות קבועה של חברת הסלולר T-Mobile, מה שהזכיר לי את ימי אורנג׳ של פסטיבל ירושלים, המפעילה גם את בית הקולנוע שעל-שמו קרוי הפסטיבל. מדובר במולטיפלקס של קולנוע אמנותי ואיכותי, הממוקם בליבה של העיירה טובת המראה שנבחרה השנה להיות בירת התרבות של אירופה. שלוש קומות של אולמות חדשים וממורקים, מתחמי רביצה, האבסה ואפילו קצת רכישת תרבות (ספרים, סרטים, ספרים על סרטים). מבחינת אוכלוסיה ואווירה, זה באמת הפסטיבל הכי מגניב שהייתי בו, שלא לומר מאגניב, ולא רק כי הגיל הממוצע פה הוא 26. מסתבר שזה לא בלעדי לפסטיבל אגב – קולנוע בפולין זה קטע של צעירים, שממלאים אולמות בכל ימות השנה (כרטיס קולנוע עולה כאן 10 זלוטי, כלומר שקלים) בעוד המבוגרים מעדיפים אמנויות עתיקות יותר. לגמרי הפוך מהמצב בישראל, ומצב שכדאי וצריך ללמוד ממנו לעניות דעתי.

ההיצע השנתי כלל לקט של מיטב הסרטים (לדעת הפרוגרמרים) מפסטיבלי קאן-ברלין-ונציה, בכורות של יצירות מקומיות, עוד קצת קולנוע נבחר מכל העולם (כולל ישראל כמובן), והמון סרטים מוזרים למדי, כולל רצועת חצות ענפה. הוסבר לי שסרטים משונים הוא אחד מסימני ההיכר של הפסטיבל, אבל במהלך הזמן למדתי שהכרטיסים אוזלים כאן הכי מהר לסרטים פולניים ומשום מה גם ישראליים. ״סופת חול״ של עילית זקצר, ״ההר״ של יעל קיים, ״נ.ב. ירושלים״ של דנאי אילון, ״אינרציה״ של עידן חגואל ו״מיסטר גאגא״ של האחים הימן (היוצרים של השניים האחרונים התארחו בפסטיבל) כולם הוקרנו מול אולמות מלאים שוב ושוב. ברצועת הסרטים הקצרים אפשר היה למצוא את ״הבת של הכלה״ של תמר רודוי ותמנה פרץ, שהוקרן גם בקאן ומתמודד לאופירים, ויחד עם ההפקה הפולנית-ישראלית ״הדיבוק״, נדמה לי שישראל הייתה אחת המדינות היותר מיוצגות באירוע.

באופן טבעי ביליתי את הזמן שבין ההקרנות עם דוברי העברית שהוזכרו לעיל, וכן עם אנה קרדשבסקה מהמכון הפולני שבלעדיה כל המסע הזה לא היה קורה (תודה שוב!) ועם יעל דנון, שבסוף אשתקד זכתה בתחרות הביקורת שערכנו בשיתוף עם המכון. יעל תדווח בהמשך על חוויותיה שלה מן הפסטיבל, כולל הפרס בו זכתה שהיה שהייה בתוכנית מיוחדת של הפסטיבל לאנשי קולנוע צעירים, אבל כעת אתחיל בסדרת פוסטים לא ארוכה של דיווחים כמעט-בזמן-אמת, מתובלת בקצת חוויות מפולין בכלל ו-ורוצלאב בפרט (או ״פרוצוואוו״ כפי שהמקומיים מבטאים זאת), והרבה מהפסטיבל עצמו, לא בהכרח בסדר בו צפיתי בסרטים. אציין רק שנכחתי מחמישי ה-21.7 ועד שני ה-25.7, אבל היום הראשון והאחרון שלי היו למעשה חצאי ימים. בנוסף, ביום הפתיחה כבר ראיתי את כל הסרטים שהיו לפסטיבל להציע, אז העדפתי להתיידד עם מקומיים ולקבל טיפים לפירוגי הטוב בעיר. כיוון שהאווירה הייתה חלק בלתי נפרד, כל פוסט ייפתח ויסתיים עם תמונות שצילמתי בניסיון להנציח את האטמוספירה בפסטיבל ובעיר (קצת כמו שניסיתי לעשות בפוסטים שלי על קאן, ליצירת מעין אלבום). קדימה, נתחיל עם יצירת מופת, ונמשיך עם כל סרטי חצות שיצא לי לתפוס.

"הסוכן"
The Salesman

Salesman

כל בוקר בפסטיבל מתחיל עם המון אדרנלין, משום שהחל מהשעה 8:30 בדיוק אפשר כבר להזמין כרטיסים ליום המחרת. אני חושב שהיה לי המון מזל עם הקרנת הבוקר של ״הסוכן״, סרטו החדש של המאסטר האיראני אסגר פרהאדי (״פרידה״, ״העבר״), שלצערי פספספתי בקאן ולשמחתי יצא משם עם פרס התסריט ופרס השחקן הטובים ביותר. החלטתי שלא משנה מה אני תופס את הסרט כאן ועכשיו, והשכמתי קום לכבודו. מהרגע שהשעון התחלף ל-8:30:00 ושם הסרט החליף צבע למאושר להזמנה, ממש כמו רמזור מירוצים, ועד שהקלקתי עליו כדי להזמין – אזלו המקומות באולם הגדול ביותר של הפסטיבל. כתבתי שהיה לי מזל משום האינדיקציה הייתה סגלגלה, כלומר הצלחתי להיכנס פנימה לרשימה! ובעודי צופה בשאר המקומות הפנויים בשאר ההקרנות אוזלים לנגד עיניי, נזכרתי שיש יום שלם למלא בסרטים ומיהרתי להקליק על שאר המשאלות שלי. כולן התגשמו. במקרה של פספוס אפשר בהחלט למחול על הכבוד ולהיפטר מ-10 שקלים לסרט, שכן בעלי התגים תופסים רק חלק מן האולם וכמעט תמיד יהיו כרטיסים לרכישה.

ההשכמה וההגעה המוקדמת לאולם על מנת לתפוס מקום טוב השתלמו ועוד איך כבר אחרי סצנת הפתיחה. אני לא רוצה לגלות יותר מדי על העלילה, מפני שהאופן בו פרהאדי פורש אותה הוא כה מהפנט ומרשים, עד שחבל לחשוף אפילו את נקודת התפנית הראשונה. הדבר הבסיסי שצריך לדעת הוא שגיבורי הסרט הם בעל ואישה (שאהב חוסייני וטארנה אלידוסטי) המשחקים יחד בהפקה מקומית של ״מותו של סוכן״ של ארתור מילר, ונאלצים לעזוב את ביתם ולהתחיל בדירה חדשה המתגלה כמפוקפקת. כשחייהם האישיים יוצאים מאיזון ואפילו משליטה, זה כמובן משפיע על הנעשה על הבמה ועוד יותר על המתרחש מאחורי הקלעים, בעיקר ביחסים עם מספר דמויות משנה הקשורות לשני ההיבטים בחייהם של הזוג.

הסרט אמנם מתחיל בהצגה, אבל חף מכל קלישאה של ייצוג יחסי במה-אחורי הקלעים של תיאטרון בקולנוע. כשהדמויות מדקלמות את הטקסטים של מילר, זה תמיד עם טוויסט רגשי המעוגן במה שקורה בחייהן האישיים, כך שלעולם איננו פשוט צופים בהצגה מצולמת (כפי שקורה לעיתים רבות מדי בעיבודים מסוג זה). אפילו זוויות הצילום מקפידות להתרחק מכל מראית עין של קהל החוזה בהצגה, ובכך מעניק הבמאי פרשנות אישית וייחודית ליצירה המשמשת לו קרקע דרמטית. לא אדפטציה, כי אם אינטרפטציה. ואחת המרתקות ביותר שראיתי ליצירה קאנונית זו.

הסרט עוסק במוצהר בסוגיות הנוגעות במה אסור שייאמר או יתגלה בציבור, ובמה צריך להישאר בחדרי חדרים. זה נאמר בגלוי במספר רגעי מדון בין הדמויות, ונרמז בדקיקות בין השורות ברגעים טעונים אחרים. אבל כאשר הקירות נסדקים, פשוטו כמשמעו, והבית אינו מרגיש כמו בית, הפחד מפני חשיפה ציבורית ודליפה של אותם דברים שיש להגיד רק בין הכתלים הופך למפלצת מרובת ראשים. אחד הראשים הוא אשמה, האחר חרדה, ואליהם אפשר להוסיף פראנויה, חוסר אמון ואפילו תאוות נקם. כל החומרים הדרושים ליצירת מותחן דרמטי משובח, כפי שפרהאדי משכיל לעשות בידי האמן שלו. מדובר ביצירה שאפתנית ומפותלת אפילו יותר משתי אלה הקודמות שפרסמו אותו, ומדהים איך הוא מצליח לספק כיסוי ליומרנות פעם אחר פעם.

ייתכן שזה כי מה שבאמת מעניין את פרהאדי בסיפור הזה הוא הלייט-מוטיב של כל סרטיו – התפרקות של תא משפחתי. לא לחינם הסרט נפתח, לאחר אותו פרולוג תיאטראי, בשוט וירטואוזי של בית דירות מתפורר המפונה מדייריו, שנאלצים לחפש להם בית חדש. זה מגיע לשיא כפול ומכופל במערכה האחרונה של הסרט – שני הנתיבים בהם צעד, הדרמטי והמותח, מתנקזים לערוץ אחד של רגש המוגבר פי כמה בעזרת סיפור צד משפחתי אף הוא. כך יוצא שהמתח חורך את קצות העצבים בזמן שהדרמה מועכת את הלב, והתוצאה הייתה תשישות פיזית ונפשית שלא אפשרו לי לראות סרט נוסף עד הערב. כשייצא לכם ולכן לצפות בסרט הזה, וכדאי שייצא, אל תקבעו תוכניות לאחרי הצפייה. ותזמינו אותי, אני רוצה שוב.

"אנטי-לידה"
Antibirth

Antibirth-1

ההתלבטות האמיתית הראשונה שלי בפסטיבל הגיעה בשעה 22:00 של הערב הראשון בו צפיתי בסרטים, שעה בה הופך הפסטיבל את עורו ונותן במה לסרטים שכולם כאן מגדירים פשוט כ״מוזרים יותר״. התקצירים בהחלט עשו את עבודתם נאמנה, ומצאתי עצמי מתלבט בין סרט גרמני בשם ״Wild״, על היפסטרית המואסת בחברת בני אנוש ועוברת לגור עם מאהבה הזאב, לבין תיאור צבעוני של טריילר-טראשרית אמריקאית חובבת מסיבות וחסרת אחריות, שמשהו בחייה משתבש ובעיותיה תופחות. לבסוף בחרתי בסרט השני מביניהם, שנקרא ״אנטי-לידה״, בעיקר כי התחשק לי יותר לשמוע אנגלית מאשר לקרוא אותה בשלב זה של הערב. לצערי לא אדע בקרוב מה פספסתי בסיפור על הזאב וההיפסטרית, אבל אני כן יודע שכנראה לא בחרתי טוב הפעם.

סרטו הראשון באורך מלא של במאי הקליפים הנסיוני דני פרז (שעובד בעיקר עם ״Animal Collective״) דווקא מתחיל באופן מבטיח. מונטאז׳ מפורק ומתעתע של מסיבה המציגה את לוּ (נטשה ליאוני, מבחינתי ג׳סיקה מ״אמריקן פאי״ ומבחינת העולם המעודכן יותר ניקי מ״כתום זה השחור החדש״) בסביבתה ובמצבה הטבעיים. אלא שהפעם היא באמת שפוכה מהרגיל, ובבוקר למחרת מתעוררת בלי זיכרון מהלילה שעבר עליה. חברתה הטובה סיידי (קלואי סביני) בודקת שהכל בסדר, ומעלה את החשד שלו בהריון. האפשרות נשללת עקב אי קיום יחסי מין בחודשים האחרונים, אבל הסימנים מתחילים להצטבר ובטן קטנה צצה אצל הגברת הקטנה. ההריון של לו, שממשיכה לטעון בתוקף שמדובר במשהו אחר, אינו הריון רגיל – היא תופחת בקצב מהיר, פטמותיה מקיזות דם והקטנצ׳יק שבבטן משמיע קולות מפלצתיים ומתקשר עם מכשירי חשמל. האם הכותרת של הסרט רומזת כאן על משהו?

האמת היא שגם אם הייתי רוצה לספיילר את המשך הסרט, לא בטוח שתאמינו לי. הוא אכן דפוק לגמרי מבחינת ההתרחשויות עצמן, אבל מצד שני לא מספיק מהודק בכדי לעבוד בתור טריפ קולנועי מרהיב באמת. יש בו הרבה רגעי WTF נהדרים, ואל שתי השחקניות הנהדרות לא פחות אוסיף את מג טילי ואת מארק וובר בתפקידי משנה, אבל האווירה הכללית תלושה מדי והבסיס הדרמטי רעוע. הסרט כולו מסתמך בעיקר על טיזינג ועוד קצת טיזינג, עם אחד הטוויסטים הבוגדניים שראיתי לאחרונה לקינוח. אפרופו מזון, נדמה לי שסרט רצוף קטעי גועל הולכים ומתגברים, העוסק בבחורה עם בטן נוהמת, הוא לא הבחירה הכי חכמה אחרי יום של התנסויות קולינריות מכבידות במדינה זרה.

"רחמים"
Mercy

mercy

התחושה ששוב בחרתי לא טוב השתלטה עליי מיד בפתיחת הסרט ״רחמים״, השני ברצועת חצות שראיתי ביום העוקב. משהו ברצף התמונות המוכר לעייפה של עיירה אמריקאית בשילוב עם הלוגו של חברת ״XYZ Films״ זרק אותי לאחד הסרטים הבלתי נסבלים שראיתי בפסטיבל קאן 2015 – ״ההזמנה״. לזכותה של החברה ייאמר שהסרט הראשון בהפקתה שראיתי בוורוצלאב, ״מבצע מפולת״ (Operation Avalanche), הוא דווקא אחד החביבים עליי בפסטיבל ועליו ארחיב בדיווח הבא. שותפים לפשע הנקרא ״רחמים״ הם גם נטפליקס, גם הם החליטו משום מה לממן סרט של מי שכתב את ״ים של עצים״, הסרט המושמץ והגנוז של גאס ואן סנט מאותו קאן של לפני שנתיים. אבל כריס ספורלינג גם כתב בתחילת העשור את ״קבור״ המוצלח למדי, גם אם היה זה בעיקר בזכות ההופעה של ריאן ריינולדס והבימוי של רודריגו קורטז. ״רחמים״ הוא סרטו השלישי באורך מלא כבמאי, ואת השניים שקדמו לו אין סיכוי שאראה אחרי שצפיתי בנוכחי.

אחרי הפתיחה הקלישאתית המציגה את הסביבה בה מתרחשת העלילה, מגיע רופא (דיון גראהם) אל ביתו של ג׳ורג׳ הקשיש (דן זיסקי). הדוקטור מפציר בבעל הבית להקל על הסבל של אשתו, גרייס (קונסטנס בארון), השוכבת גוססת בסבלה, אך ג׳ורג׳ לא מוכן לשמוע. עוד אורחים בביתם של ג׳ורג׳ וגרייס הם ארבעת בניו (ג׳יימס וולק, טום ליפינסקי, מייקל דונובן ומייקל גודיר) וחברה לא קרויה של אחד מהם (קייטלין פיצג׳רלד), כולם הגיעו כדי להיפרד מגרייס – ולחלק את הירושה. המחנות שנוצרים ביריבות על הכסף מפצלים את האחים-למחצה (שניים של ג׳ורג׳ ושניים של בעלה הקודם של גרייס) ומסיטים אותם אלה כנגד אלה. המשפחה מתאחדת שנית בלילה מול אויב משותף – קבוצת פולשים עם מסכות המתפרצת הביתה ומבקשת להגיע אל גרייס, הופכת את הדרמה לסרט אימה מסוג Home Invasion שהפופולריות שלא מסרבת לדעוך משום מה.

הסרט בוחר במבנה מתיש במיוחד לתיאור האירועים של אותו לילה ממספר זוויות, אבל נעדר את הגרעין הבסיסי של עניין. אין לי בעיה עם משחק סמי-חובבני ואסתטיקה נעדרת מחשבה כמעט לחלוטין (כולל לנס-פלייר בכל סצנה רביעית, אפקט ויזואלי מתלהב מעצמו שאפילו ג׳יי ג׳יי אברהמס הפסיק להשתמש בו לפני כמה שנים). הבעיה היא בסיסית יותר – איך אפשר ליצור מסתורין כשאין בסרט מספיק דמויות כדי שנפתח חשדות לגבי זהותם של הפורצים עטויי המסכות (כתבתי את כל הדמויות המוצגות לנו לפני הפלישה בתקצירון לעיל)? זה קצת כמו לכתוב תעלומת רצח עם חשוד אחד. הסרט הופך מסתם מגוחך לממש מטומטם בחלקו השני, מה שעורר צחקוקים בכל המקומות הלא נכונים מצד הקהל, אליהם הצטרפתי בשמחה (היי, לא שהיה לי משהו יותר טוב לעשות). מבלי להרוס למי שכן יבחרו להשחית את זמנם או זמנן מול הדבר הזה, אומר רק שבתור סרט אנטי-דתי הוא עושה שירות נהדר לכנסיה, ובתור סרט שמנסה לבקר את המוסד הדתי הוא מצליח בעיקר להלל. שלא לדבר על הדיון שעולה ממנו על המתות חסד, שהוא אפילו יותר פרדוקסלי ממה שאוכל לכתוב בלי להרגיש מטופש בעצמי. הלאה.

"פרנצ׳סקה"
Francesca

francesca-2015

בלילה האחרון שלי בפסטיבל החלטתי להמר באופן הנועז ביותר עד כה עם משבצת סרטי החצות, והלכתי על מחווה מוצהרת לתת-האימה האיטלקית הסבנטיזית המכונה ״ג׳יאלו״ (צהוב באיטלקית). ״סספיריה״ של דריו ארג׳נטו, מאבות הז׳אנר, אף הוקרן בפסטיבל אך פסחתי עליו משום שהחלטתי למנוע מעצמי סרטים ישנים יותר ממודל 2015 כדי לחסוך זמן בהתלבטויות היומיות. אבל מה שרקחו עבורי באותו ערב האחים הארגנטינאים ממוצא איטלקי לוסיאנו וניקולאס אונטי הוא לא פחות ולא יותר מיצירת ג׳יאלו כמעט-אותנטית שכאילו נשכחה בזמן. הוסיפו לכך את הסאונד המענג של בקבוקים ופחיות הנפתחים סימולטנית בכל פינה באולם בתום הפרומואים (מותר להכניס מזון ומשקאות לאולמות, כולל בירה) והנה הקרנת המסגרת הלילית המטורפת שכה ציפיתי לה.

״פרנצ׳סקה״ מהכותרת היא ילדה לא רגילה, ספק סוציופתית. במונטאז׳ הפתיחה היא דוקרת להנאתה ציפור שלכדה, ואז עוברת אל אחיה התינוק. קפיצה קדימה בזמן מעבירה אותנו אל שני בלשים לא מבריקים במיוחד, כמקובל בז׳אנר, העומלים על תיק של רוצחת סדרתית שלבושה כמו כרמן סן-דייגו. הרמזים מובילים אותם אל בית הוריה של פרנצ׳סקה, שמאז אותה תקרית עימה נפתח הסרט השתנו חייהם – האב מרותק לכסא גלגלים חורק במיוחד, האם לא משה ממיטתה ומסטולה מתרופות, ואת פרנצ׳סקה הם טוענים כי לא ראו כבר 15 שנים. האם יכול להיות קשר בין המקרים? ומה הקשר ל״קומדיה האלוהית״ של דנטה שצצה בכל פינה בסרט? בזמן שהשוטרים מנסים לחבר אחד ועוד אחד, הרוצחת בעלת כפפות העור האדומות והעקבים הגבוהים ממשיכה להטיל את אימתה על האיזור כולו, או כפי שהיא מגדירה זאת – לטהר את העיירה מנשמות ארורות.

האחים אונטי שחתומים על הסרט, עשו הכל לבד – על הכתיבה חתומים שניהם, ניקולאס הפיק ולוסיאנו ביים, וגם הלחין, צילם, ערך ועוד כמה דברים שלא הספקתי לקרוא בזמן הכתוביות המהממות ביופיין, שהתפרשו על פני חלק ניכר מן המערכה הראשונה של הסרט. עבודת החיקוי שלהם היא לא פחות ממופלאה – ״פרנצ׳סקה״ לא רק מצולם בפילטר המשווה לו מראה של ג׳יאלו אבוד שנשכח בזמן, אלא גם מדובב ומגובה באפקטים קוליים מוגזמים ולא לגמרי מסונכרנים. להשלמת החוויה המשחק של כולם ללא יוצא מן הכלל די מוגזם, יש זומים היסטריים והרבה שימוש בקלוז-אפים על פעולות כדי לספר סיפור, כמו גם צילומי אווירה מקריפים בזמן שהעלילה במנוחה. והעלילה גם היא לפי הספר – רציחות מזוויעות עם מודוס אופרנדי קבוע, דמויות של שוטרים אימבציליים, משפחה עם סודות אפלים ופטישיזם מופרז. האחים לא חסכו גם בפרטים הקטנים, כמו למשל פרסומות סמויות שכאילו לא הסתוו כל-כך טוב. מפתה להזכיר בהקשר זה את ״בלאק דינמיט״, כדי לנסות ולהסביר כיצד סרט יכול להיות פארודיה ז׳אנרית לפי כל הכללים, שהיא גם מבט עורג ונוגה על עולם קולנועי שאיננו עוד, ושב לנצנץ למשך כשעה וחצי.

כיוון שאני לא משוחרי הז׳אנר המובהקים, אבל שמח להיתקל ביצירות מסוג זה מעת לעת, המשחק הכפול של הסרט עבד מצויין עבורי. מצד אחד מדובר בסרט אימה מבחיל למדי, כולל סצנת פתיחה שגרמה לכמה צופים וצופות לנטוש את האולם באופן מיידי. מצד אחר, האלימות הגראפית בו כל-כך פלסטית עד שקשה להיגעל באמת, ועדיף לצחוק. קשה לפספס את הטון ההומוריסטי, וקל להסתנכרן לקצב ולסגנון המאוד מובחנים של הסרט, כך שמצאתי את עצמי נהנה מהתחלה ועד הסוף. והסוף, למקרה שחששתי עקב שני הנסיונות הקודמים, הכיל טוויסט כפול כל-כך מסנוור עד כי לקח לי כמה דקות טובות להתאושש ולהבין את מלוא הטראשיות שלו. סרט אדיר למועדוני אימה למיניהם, בהנחה שיש כאלה.

wroclaw2016b

לסיום – תמונה מאיזור ההשתרעות החביב עליי, בקומה השלישית ליד אולם 8

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.