• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"משחקי הרעב", סקירה

23 במרץ 2012 מאת אורון שמיר

מעטים הם הסרטים שגרמו לי להתקף מיזנתרופיה כה חריף במהלך התקופה הקצרה שלי כמבקר קולנוע, כמו "משחקי הרעב" ("The Hunger Games"). אני נותן קרדיט לסרט עצמו, כמובן, אבל עד גבול מסויים. מדובר בסך הכל בטלוויזיה שפלה במיוחד באצטלה של סרט קולנוע, אז כמה אפשר לכעוס על דבר כזה? אלה בעיקר התגובות של אנשים סביבי שיצרו את תחושת המועקה המלווה בפאניקה קלה. כרגיל, כעסתי על עצמי שלא נהניתי ועוד כרגיל, זעמתי על אנשים שאין להם בעיה שעושים מהם צחוק ומתייחסים אליהם כאל עדר של ארנקים מהלכים וחסרי בינה. מתוך סערת רגשות נולד הטקסט הבא, שלצערי הרב נכתב בלילה שמיד לאחר הצפייה בסרט, מאילוצי לו"ז של עכבר העיר. אני מעלה את הגרסה היותר גולמית שלו, כי אני חושב שהיא מתאימה יותר לבלוג שאמור לשקף את דעתי שאינה תלויה בדבר. זאת למרות שאני במצב רוח קצת אחר עכשיו, אחרי שהכעס שכך והייתה לי שיחת התפכחות עם חבר באשר לרלוונטיות שלי כמבקר, בעולם בו אנשים מגיבים כפי שהגיבו לסרט שעשוי כפי שעשוי. מה שכן, אני עדיין זקוק לכאפה נוספת, רצוי מטאפורית, כדי להירגע לגמרי.

עוד שלושה דברים שכדאי לדעת על הביקורת הבאה לפני הקריאה:
1. לא קראתי את "משחק הרעב", ספרה הפופולרי עד מאוד של סוזן קולינס שזכה לשני כרכים נוספים, טרם הצפייה בעיבוד הקולנועי שלו. דעתי נוגעת אך ורק לסרט ובאופן כללי אני מאמין שיש לעשות הפרדה בין ספר לבין האדפטציה שלו, כיוון ששני המדיומים כה שונים זה מזה.
2. אני לא מגיע ממקום מפוייס, ולא רוצה להצדיק את העמדה או הדעה שלי. ואני גם הולך להיות די בוטה ואפילו לקרוא לכם מטומטמים, לא פעם. וגם לעצמי. למה שתקשיבו למטומטם? לא יודע, אבל אם אתם רוצים לראות סרט המטיח בצופיו מניפולציות של תוכנית ריאליטי עלובה במיוחד בכדי לבקר תוכניות ריאליטי עלובות במיוחד – לא נראה לי שתהיה לכם שום בעיה.
3. נערים ונערות יקרים, אתם לא באמת רוצה לקרוא את זה. אתם לא באמת צריכים מישהו כפול מגילכם שיגיד לכם שזה חרא סרט. במקום זאת, נסו את דעתו של יניב, שמצא הרבה דברים חיוביים בסרט. או פשוט לכו עם התחושות שלכם, או עם הלחץ החברתי, וצפו בו. אם אתם בכל זאת ממשיכים, אני מבטיח הסבר חלקי על למה נהוג לכנות אתכם בני ובנות טיפש-עשרה.

עלילת הסרט מתרחשת בעולם בו הפערים בין העשירים לעניים רדיקליים במיוחד. ישנה הבירה, המכונה "הקפיטול", בה כל יום נראה כמו משדר חגיגי במיוחד של האירוויזיון, מבחינת סטיילינג. כולם אמידים, משועממים, אופנתיים ומצפים בקוצר רוח לתוכנית המצליחה "משחקי הרעב". מדובר בראיליטי אכזרי במיוחד, בו 24 נערים ונערות טובחים זה בזו באכזריות עד שנשאר רק מנצח אחד. המתמודדים מגיעים, בעל כורחם כמובן, מתריסר המחוזות המקיפים את הקפיטול, בהם שוררים תנאים משתנים של דלות אקסטרימית. אפילו כסף אין שם, שלא לדבר על מזון. סיפורינו מתמקד במחוז ה-12, שם נערה צעירה בשם קטניס אברדין (ג'ניפר לורנס) מתנדבת למשחקים האיומים כדי להציל את אחותה הקטנה, ששמה עלה בגורל. מבין הבנים, הפור נופל על פיטה מלארק (ג'וש האטצ'רסון). השניים מובלים בתנאי פאר שלא חלמו עליהם אל מחנה אימונים שיכין אותם לזירת המשחק, מעין ג'ונגל הנשלט על-ידי מחשב, בו יצטרכו להילחם באיתני הטבע וגם זה בזו – עד המוות.

למשימה המורכבת של עיבוד ספר אהוב ובעל גדוד מעריצים אשר ודאי ימדוד כל מילה שנאמרת, נבחר הבמאי גארי רוס (“פלזנטוויל”, “סיביסקיט”). הוא גם היה זה שעיבד את הספר לתסריט, בעזרתם של בילי ריי (“הטיסה”, “שם המשחק”) והסופרת עצמה. התוצאה הסופית בהחלט עושה חשק לקרוא את הספר, כדי לבדוק האם מדובר באחד העיבודים המזוויעים ביותר לקולנוע, או ביצירה פגומה מיסודה.

ראשית, זהו אחד התסריטים הבזויים והמבזים שפגשתי כבר שנים. אין שום איזון בין המערכות, ההתחלה נמתחת שלא לצורך, הדיאלוגים בחצי הראשון הם אקספוזיציה מביכה במקרה הטוב (“יש 24 מאיתנו ורק אחד ישרוד”) או סתם מפגרים במקרה הרע (“אני רוצה להישאר אני גם אחרי שאמות”) והפלאשבקים לעברה של הגיבורה עשויים באופן שהוא לא רק מחורבן אלא אף משיג את ההיפך הגמור ממטרתו. המשחקים עצמם, שיא הסרט – פשוט משמימים. ברמה של לנמנם על עץ. שום תחושת קושי או מאבק לא עוברת והסרט אפילו לא חושב בכיוון של דרמת הישרדות אמיתית, או שואו אקשיונרי ואלים מאידך. ציפיתי למערכה סופית בסגנון "אפוקליפטו", לא לפרק גרוע במיוחד בתוכנית ריאליטי.

במשחקים עצמם, המוות שאורב מעבר לפינה, הצורך הפארונואידי להציץ כל העת מעבר לכתף – פשוט לא קיימים. או שהם רק מבליחים לרגעים ואז מפנים מקום, בין היתר, לעלילת משנה רומנטית שתגרום ל"דמדומים" להיראות כמו שייקספיר. הסרט ממש לא אלים מספיק ולא מזעזע כמעט בכלל, למרות תוכנו. סצינות האקשן מפוספסות, בגלל צילום ועריכה שמתאימים יותר לסרט דל תקציב מאשר לבלוקבאסטר וואנאבי. בסרט כמו זה, שתקציבו הוא לפחות 100 מיליון דולר לא כולל שיווק, פשוט אסור שתהיה אפילו דקה אחת שתראה לא מושקעת. בטח שלא 142 כאלה. האפקטים המחרידים ברמתם לא מסייעים אף הם ליצירת אמינות או איזה וואו מצטבר, וכך גם העיצוב הפשטני והבנאלי של חיי העוני, או הראוותנות הבנאלית עוד יותר של העשירים והזוהרים. בכל הנוגע למשחק, נדמה כי לורנס עושה עבודה טובה בתפקיד הראשי ומצילה את הסרט ברגעיה הדרמתיים או האינטנסיביים. האטצ'רסון פשוט חייב להוסיף לארסנל שלו עוד הבעות פנים, ולצערי הרב לא היו בסרט עוד דמויות של בני נוער, אז איני יכול להתייחס לשחקנים הצעירים הנוספים, רובם ככולם גילמו קונוסים במסלול מכשולים. בטוחני שהמצב שונה בספר. המבוגרים – וודי הרלסון במצב רוח שתייני, סטנלי טוצ'י בפארודיה על מנחה תוכנית בידור, לני קרביץ עם אייליינר מוזהב ואליזבת' בנקס מאחורי איפור כבד – היו סבירים.

גם בתור חובב ספרי פנטזיה לנוער, התרעמתי. יש כל-כך הרבה יותר מדי בעיות בחוקיות של העולם המתואר בסרט. כמה שאלות ששאלתי את עצמי במהלך הצפייה, בניסיון להישאר עירני: למה אין עקביות ביריות התותח? יש כמה וכמה סצינות בסרט בהן אנשים מקפחים את חייהם ללא הצליל המבשר על כך. למה מניין ההרוגים מפורסם רק בלילה, לפעמים מיד לאחר המוות ולעיתים במקבץ מהיר שסוקר את מאורעות היום? למה אף אחד מהילדודס לא מנהל במוחו מצבת הרוגים? מאיפה לעזאזל פיטה השיג מכחול קטן וצבעי הסוואה באמצע הג'ונגל/זירה? למה שהברית תניח את האספקה שלה מסביב לשדה מוקשים, כאשר הם בעצמם עלולים להפעיל אותם בטעות ולפוצץ הכל? למה בעולם כמו זה לא מגדלים כל האבות והאמהות את בניהם ובנותיהם להיות נינג'ות מלידה? ולמה אף אחד לא מתקומם שם נגד התוכנית הברוטאלית והלא-אנושית הזו? מה עם איזה מרי בשלב האימונים? התאבדויות המוניות של מתמודדים? קצת מרד, חשיבה עצמאית, ביקורת כנגד המערכת והממסד? לא בעולם של הסרט, ומסתבר שגם לא בעולם שלנו.

במהלך המשחקים, כמעט שום התנהגות של שום דמות אינה רציונלית. כולם מחליפים צדדים ובריתות כאילו זה פרק גרוע במיוחד של "הישרדות" הישראלית. אם בסצינה אחת היחסים בין שתי דמויות הם א', בסצינה הבאה הם הופכים לפתע להיות אומגה. למה? כי ככה הסרט החליט. המניפולציות שהסרט כופה על צופיו לא רק שקופות, אלא כה חריפות עד כי מאוד קשה להתעלם מהן. זו בעיה בלתי פתירה או אפילו בלתי נתפסת כאשר מדובר בסרט שמשתמש בדיוק בטריקים אותם הוא מבקר. שמציג בפנינו כיצד ז'אנר הריאליטי מסבן אותנו, או כיצד הממשלה שולטת באספסוף בעזרת פחד ותקווה לסירוגין – אבל אז עושה את אותם הדברים בדיוק, אבל בדיוק, גם לצופים שלו. זה כמו לרצוח מישהו כדי להוכיח שרצח זה דבר נורא. זה כמו הסוף האיום ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי בעשורים האחרונים, הסוף של הסרט "החיים של דייויד גייל" ("The Life of David Gale"). זה בדיוק אותו הדבר, רק מרוח על פני סרט שלם. ולא קצר במיוחד.

הנה דוגמה – מפיק המשחקים הולך להתייעץ עם הנשיא בנוגע לזריקת מרץ הכרחית עבור התחרות. הם מקשקשים משהו שנשמע כמעט-עמוק על פחד ותקווה ומחליטים להצית סיפור אוהבים באמצע הכאוס. והנה נחשפה לה הפקת תוכנית הריאליטי המתערבת בנעשה, כאילו אומר לנו הסרט – תראו אותם, משחקים ברגשותיהם וחייהם של בני אדם לצרכי רייטינג. אבל אותו הדבר קורה הרי גם בסרט עצמו! הרומנטיקה מגיעה בדיוק בשלב בו הסרט עצמו נתקע, לא רק תוכנית הריאליטי שמוצגת בו. הדבר נכון לא רק לגביי כל מהלך ומהלך אותו מבצעת הפקת המשחקים ולכן גם הפקת הסרט בו אנו צופים, אלא גם לנדבכים נוספים. הטוק-שואו הססגוני למשל, בו הגרוטסקה היא למעשה הקצנה של אופן חשיבה בנוסח "הקהל מטומטם אז פשוט ניתן לו חיקוי של מה שהוא אוהב והוא לא ישים לב". אבל מה עם האנשים היושבים באולם הקולנוע? עד כמה אתם חושבים שהם מטומטמים? ומה אם אתם צודקים?

אם לקחת את כל העניין צעד קדימה, הסרט למעשה נחות מכל תרבות הריאליטי אותה הוא מבקר. בעוד תוכניות מאין אלה מתיימרות להראות לנו "מציאות", מכאן שמן, סרט קולנוע תמיד ירצה לסחוף פנימה אל האשליה שבבסיסו, תוך ידיעה כי אנחנו לא באמת מאמינים ששום דבר אכן התרחש. אחרת, בסצינה הראשונה בה בן נוער היה נרצח על המסך, כולם היו קמים ועוזבים את האולם. אבל "משחקי הרעב" מתנהג כמו תוכניות ריאליטי, נגדן הוא יוצא די בגלוי כאמור, בו בזמן שהוא עצמו לא עומד בתנאים הבסיסיים ביותר של חוויה קולנועית סוחפת. ועוד מנסה "להגיד לנו משהו". והיומרה המרגיזה הזו, היא מה שבאמת מפריע. לא שהסרט עשוי רע. ברגע שמנסים גם לחנך ועאלק לפקוח את העיניים – מתחילה הבעיה. והיא רק מחמירה כאשר מתברר שפקחו לי את העיניים ישר לתוך חדר חשוך מאין כמוהו.

זה מתחיל בעובדה שהסרט הכריז על עצמו מראש כעל טרילוגיה, בשחצנות לא אופיינית לאולפני ליונסגייט. פעם, היו נענשים על יוהרה. היום, מי שכותב את המציאות הם תסריטאים הרבה פחות מוצלחים והרבה יותר עצלים. "מצפן הזהב", “פרסי ג'קסון", “אראגון", ועוד כהנה וכהנה סרטים שאינם חשובים מספיק בכדי לזכור את שמותיהם – כולם כבר השתמשו בשטיק הזה וכולם התרסקו. אבל הילת "אני הארי פוטר החדש" של הסרט לא מרגיזה רק מפני שאין לה כיסוי, אלא כי מדובר בניצול לרעה של גילם הצעיר של הצופים. זהו קהל שוודאי לא מכיר את "באטל רויאל" ("Battle Royale") הסרט היפני שפחות או ניבא את שלטון הריאליטי ואשר נקודת המוצא העלילתית שלו דומה באופן המעלה חשד לפלגיאט לזו של “משחקי הרעב”. מיותר לציין שהסרט עשוי לעילא ונקי מיומרנות. בהקשר זה שווה להזכיר גם את "בעל זבוב", המציג סיטואציה דומה אך מכיל אמירות נוקבות באמת על טבעו של המין האנושי. ברם, לאף אחת משתי היצירות האלה אין את ההייפ של "משחקי הרעב".

מכונת השיווק שעמדה מאחורי הסרט רצתה בכל מעודה לגרום להיסטריה כלל עולמית סביבו. ההקרנה שבה נכחתי הוכיחה את הצלחתם – נערים ונערות רבים לא הצליחו להסתיר את התרגשותם, ביטאו אותה באמצעות צווחות קצרות וחדות הרבה לפני שנראה ולו פריים אחד מן הסרט. בעיניי זה מקסים. באמת. גם ההתלחששויות התכופות ומחיאות הכפיים הנלהבות לא הפריעו, אלא להיפך – הייתה זו עדות לכוחו העתיק והראשוני של הקולנוע לרגש ולהניע את לבבות הצופים בו בתשוקה אדירה. הצרה היא שלא היה לכל התהליך הנפלא הזה שום קשר לסרט עצמו. זאת משום שכאשר אנשים אחוזי היסטריה, הם מגיבים באופן שעלול להיות רחוק מרציונל, עד כדי טמטום. מה שמוביל אל השאלה האחת שכל צופה קולנוע חייב לשאול את עצמו. לא איזה גודל של פופקורן לרכוש, אלא יותר משהו בסגנון – למה שמישהו ירצה לגרום לי לחשוב כמו מטומטם? ומכאן אל התשובה שמגיעה אף היא בצורת תהייה – יכול להיות שכך לא אשים לב שהמוצר שמנסים למכור לי הוא חתיכת חרא תעשייתי? ואפילו לא חרא מעניין במיוחד, סתם חרא רגיל כזה, אבל כזה שכולם אומרים עליו שהוא לא סתם חרא, אלא השיט החדש.

הרי אי אפשר להחזיק כך את המקל בשני קצותיו, להצביע על אנורמליות בחברה שבה ילדים רוצחים זה את רעהו במסגרת תוכנית בידורית ואז לשווק את הסרט לקהל שצמא לדם נעורים. זה פשוט לא עובד ככה. או שאולי כן? שתי אפשרויות – או שכולם מטומטמים חוץ ממני (לא סביר) או שיש רק מטומטם אחד והוא אני (כבר קרה בעבר). כיוון שהסרט ביקש לפקוח את עיניי ואף להסתכל פנימה, כך עשיתי. ומה שראיתי הוא מבקר שהכלים שלו להתמודדות עם הקולנוע או החברה של היום פשוט לא מתאימים יותר למציאות. אם סרט כמו "משחקי הרעב" יצליח, ואין לי ספק שהוא יצליח בהתחשב בגורם ההיסטריה, אז אולי אין לי מקום יותר בתור מבקר, או אפילו אדם, בעולם כזה. כנראה שאנשים באמת רק רוצים להתבדר קצת, וממש לא אכפת להם שקוראים להם מטומטמים במשך 142 דקות עשויות רע. ואם בדרך הם מרגישים שזכו להיתקל במסר חריף ונוקב על החברה האנושית, גם אם בדרך הכי טיפשית שניתן להעלות על הדעת – מה טוב. כך שמי שצריך להסיק מסקנות בעקבות האירוע, הוא בעיקר אני. אחשוב על זה קצת.

דוגמה לשיווק הכוזב של הסרט - הלוואי שככה באמת היו נראים המשחקים, ולא כמו קמפינג פסטורלי כמו בתמונה למעלה.

הטקסט הנ"ל פורסם בשינויים קלים עד בינוניים בעכבר העיר אונליין.

תגובות

  1. rk42 הגיב:

    אהבתי את הכתיבה, יש לך יכולת ניסוח ממש טובה, נהניתי מאוד לקרוא

  2. איריס הגיב:

    נו, איינשטיין כבר אמר שיש שני דברים אין סופיים היקום וטיפשותם של בני האדם והוא לא בטוח לגבי הראשון. אם תתעצבן מכל סרט מחורבן שנהיה להיט לא תוכל להיות מבקר קולנוע 🙂 ובדיוק בגלל שבני נוער (טוב רובם לא כולם) לא קוראים ולא רואים סרטים שעברו יותר מ10 שנים מאז שנעשו, אין סיכוי שיכירו את "באטל רויאל" Running Man ו The long Walk שני הספרים של סטיבן קינג, שיחד עם באטל רויאל, אני בטוחה, היו המקורות של הסופרת.

    1. אריאל הגיב:

      נו באמת איריס, את הרגע הוכחת את טיפשותך בכך שציטטת את איינשטיין שהתכוון בציטוטו לטיפשות בצורה כזאת שלעולם לא נדע איך היקום נוצר או למה יש כבידה או האם יש אלוהים, לא טיפשות של פאקצות בנות 14 שלא מבינות מהחיים שלהן ואוהבות חרא גולמי ( ע"ע ג'סטין ביבר ). כן כן, חוץ מזה אין לי טענות אלייך. :S

    2. נועם הגיב:

      נראה לי שאני הראשונה בארץ שראתה את הסרט וממש לא אהבה אותו.
      כשקראתי את הסיקור.. אני מניחה שדיי חיזקת את דעתי.

      ואגב, איריס-
      יש סיכוי שנכיר את 'באטל רויאל'.
      כדאי לבדוק לפני שמכלילים.

  3. נעם הגיב:

    אורון, שתי הפסקאות האחרונות שכתבת מתאימות להרגשתי לגבי "אינספשן" (אני יכול לראות אותך מתעצבן בטירוף). טוב, יש הבדל. מאוד נהנתי מ"אינספשן" ורק כשקראתי תגובות על כמה שהסרט חכם ואינטלגנטי וחף מבעיות הוא התחיל לעצבן אותי. שיא העצבון היה הצבתו בעשיריה הפותחת בימד"ב- יש גבול לכל תעלול. הסרט ההוא היה טרחני, חופר ומתוחכם (אך לא חכם ) וכולם מסביבי גמרו מרוב התלהבות. "סרט פילוסופי" "סרט חכם ואינטלגנטי" היו רוב מוחץ של התגובות מסביבי, ואני פשוט לא מסכים. אז או שכולם מטומטמים או שאני המטומטם.

  4. מיכאל גינזבורג הגיב:

    כשרואים את הטריילר, מבינים למה הביקורת נכונה. נראה כמו סרט נוער מטופש שלא הולך עד הסוף ולא אומר כלום.

  5. kpk10 הגיב:

    אורון, אם לא אהבת את הסרט הזה (כמוני) את הבאים אתה עוד תאהב פחות. זה רק נהיה יותר ויותר גרוע.

    ואני לא יודע מה חשבת על קטניס, אבל גם הרבה מאלו שמתלוננים על הסרט אומרים כמה לפחות הדמות הראשית היא מודל לחיקוי, נערה חזקה ועצמאית.
    הבעיה היא שבספרי ההמשך הורסים אותה עד עפר והיא נהיית אפילו גרועה יותר מבלה.

  6. TBH הגיב:

    מי אמר שהם מעבירים ביקורת על הריאליטי? זה שיש שם ריאליטי אומר שהמטרה שלהם היא לבקר אותה?
    אולי זה רק כלי לשים את הדמויות בסיטואציה יוצאת דופן?

  7. Muad'dib הגיב:

    הבעיה היא שהספר עצמו לא היה בשל. הוא כן קונסיסטנטי (לדוגמא התותח, קטניס כן מנהלת מצבת הרוגים בראש), אבל נראה כאילו לא היה מזיק לכותבת לעשות עבודת הכנה רחבה יותר לפני הספר, וגם להתעכב יותר על הכתיבה המעשית ולהחליק את הקמטים בסיפור (דבר שהיה הופך אותו מטרילוגיית נוער לספר מבוגרים יחיד).
    עוד התייחסויות לדברים שהיו קיימים בספרים ונדרסו לטענתך מהסרט – כל מידה של התנגדות. קטניס מנסה להתריס בכמה פעמים נגד ה"הפקה", ובספר זה מתפוצץ לה יפה בפנים, במקום להפוך אותה לגיבורה (בערך כמו ההבדל בין קיק-אס לעיבוד הקולנועי שלו). הדמות של וודי הרלסון השתתף במשחקים שהתנהלו לאחר דיכוי מרד, שבהם מספר המשתתפים היה כפול, וגם בספרי ההמשך אכן פורץ מרד שמתפתח למלחמה עם שלושה צדדים, וגם שם התוצאות לא נעימות.
    הנקודה החשובה היא שכנראה מפיק ליברלי בהוליווד לא פספס את ההזדמנות לקחת סרט שכנראה גורם לו להיראות רע ולהפוך אותו למכשיר ל"חינוך מחדש" של הצופים הבורים, הכל במסווה של קונפליקט רומנטי שילדות קלות דעת יוכלו להזיל עליו ריר.

  8. תודה לכל מי שהגיב/ה, אענה בתגובה מרוכזת:
    איריס – זה אולי לא מאוד ניכר מהטקסט שלי, אבל אני לא חושב שבני נוער מטומטמים מטבעם. אני כן חושב שהם קלים יותר להשפעה ולתמרון ממבוגרים (אבל לא בהרבה), בטח ע"י מכונת יחצ כה עצומה כמו הסרט הזה. אני לא נוטה להתעצבן ככה מסרטים מחורבנים שנהיים להיטים, לא זוכר מתי זה קרה. אני כן מתעצבן על סרטים מחורבנים שאומרים "אל תראו דברים רדודים" כשהם בעצמם כאלה – וזה עובד להם.

    נעם – לא התעצבנתי אפילו קצת, מצטער 🙂 אבל באמת, שנפתח את נושא אינספשן? זה עניין נורא יחסי. דיברתי עם סטודנטים תואר שני לפילוסופיה והם הסבירו לי שאפילו בתור קורס מבוא היו צוחקים עליו, מבחינת עומק. אבל בתור מישהו כמוני, שרחוק מאוד מלהיות אינטלקטואל, זה היה סרט חכם מאוד. ממש כמו שהמטריקס הראשון היה, למרות שאפלטון היה שם קודם.

    מיכאל – אתה לא באמת שופט את הסרט לפי הטריילר, נכון? זה לא תמיד עובד. במקרה הזה, ממש לא רציתי להוסיף שמן למדורה, אבל בעיניי הטריילר עלוב למדי. ממש לא עשה לי חשק לראות מה קורה בסוף הספירה לאחור. אבל זה שגם בסרט מבטיחים אקשן ולא מקיימים – זאת כבר בעיה רצינית.

    קפ"ק 10 – חשבתי שקטניס היא דמות לא נורא מעניינת, שאפשר לסכם במשפט "האחות הגדולה הנצחית", אבל שמבוצעת נהדר על-ידי שחקנית כשרונית. אני בטוח שבספר היא יותר מעניינת.

    TBH – אם אין בסרט ביקורת על הריאליטי, המצב חמור משחשבתי… אתקן את הסקירה שלי. נא למחוק הכל ולכתוב במקום "פאשיסטים יקרים, אני אוהב את הסרט שלכם! בבקשה אל תהרגו אותי, לעולם לא אחשוב מחשבות משל עצמי".

    מואדיב – תודה על ההבהרות, התחלתי לקרוא עכשיו את הספר. נדמה שאני די נהנה.

    וכולם מוזמנים ומוזמנות לסקירה של יניב, שחשב לגמרי ההיפך ממני.

  9. האנגרית הגיב:

    אני קראתי את הספר ואני מאוד אהבתי אותו, וכשראיתי את הסרט אני דווקא אהבתי אותו. זה שאתה לא קראת את הספר ואז הסרט לא היה משהו, מסכימה איתך, אבל בתור מעריצה של הספר לא הייתי עסוקה במידת החאראיות של הסרט אלא בספר שעיו הסרט מבוסס. זו החכמה של מי שמארגן סרטים על ספרים רבי מכר. הקהל שמכיר את הספר לא יוכל להתנתק מהסרט בשלוש שנים הבאות, עד סוף הטרילוגיה.

  10. גיא הגיב:

    עין הדג + אורון = פודקאסט על משחקי הרעב בכתובת הבאה:
    http://www.fisheye.co.il/fishcast001-hunger-games

    הפודקאסט כולל –
    * שחזור דרמטי של סצינת מפתח מתוך "דמדומים"
    * המלצות על עונות נבחרות של "הישרדות"
    * בדיחות קרש על פיטה
    * אורון מאושר כשאנשים צורחים
    * דורון מאבד את הקול ברגע הכי לא מתאים
    * אורון שונא פיטה
    * דורון לא מביע דעה על "חתולים על סירת פדלים"
    * עוד בדיחות קרש על פיטה

    לא הייתי מפרסם את זה אם הייתם שמים לינק לזה לפני! בפעם הבאה תזדרזו יותר D:

השאר תגובה