• סרטים חדשים: ״האחים סיסטרז״ של אודיאר
  • אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

״הטורף״ (2018), סקירה

28 בספטמבר 2018 מאת אורון שמיר

על דבר אחד קשה להתווכח לגבי הסרט החדש בסדרת ״הטורף״ (The Predator) – הוא בדיוק מה שתצפו לו מסרט מסוגו, שכתב וביים שיין בלאק. להפתעתי ומשום מה, זה דווקא כל מה שכולם מתווכחים עליו, או לפחות מביעים תרעומת וחוסר שביעות רצון מן המוצר הסופי. איכשהו, גם את העמדה הזו אני יכול להבין כי תחושתי דומה – על פניו קיבלתי את כל מה שרציתי או ניחשתי שיהיה בסרט, אבל זו בדיוק הבעיה. כלומר, קיבלתי אך ורק את המצופה ולא שום דבר מעבר לכך, כאילו היוצרים מיגנו את עצמם בתירוץ של ״הנה מה שרציתם, למה אתם לא מרוצים?״. בלאק ושותפו לתסריט פרד דקר לא הלכו צעד אחד קדימה או אתגרו את עצמם, ולכן גם לא אתגרו את הקהל שרובו די מבואס מהסרט, אם לשפוט על פי התגובות אחרי שבועיים באולמות הקולנוע. אני אישית התבאסתי פחות ואהיה מוכן לחתום על ההגדרה של יומית בלתי מחייבת, אבל בתור סרט של ״הטורף״ הוא ההוכחה שלפעמים לקבל בדיוק את מה שהזמנת בהחלט יכול להיות המצב הכי פחות מעניין עבור הצופים והצופות.

הסרט אינו רימייק או ריבוט אלא מתרחש ברצף הכרונולוגי של סרטי ״הטורף״ למיניהם, כלומר המשכון רגיל למדי. חייזר שלמדנו להכיר בתור ״פרדטור״ מתרסק על כדור הארץ בדיוק כשצלף (בויד הולברוק) אמור לבצע את עבודתו הצבאית. המפגש בין השניים מותיר אותם חבולים כל אחד בדרכו, ושניהם גם מוצאים עצמם במתקן ממשלתי סודי. במקום מצויים מי שאחראי על ציד החייזרים (סטרלינג קיי בראון), מדענית שהובאה במיוחד כדי ללמוד אותם (אוליביה מאן), וגם גיבורנו שמדביקים לו תווית לא-שפוי שהוזה חייזרים. כך הוא מוצא עצמו באגף המשוגעים ומכיר מי שיהפכו לחבריו ללוחמה בפרדטורים בהמשך, ביניהם טרבנטה רודס, קיגן-מייקל קי ותומאס ג׳יין. גם משפחתו של הגיבור מעורבת בפרשה, בעיקר בנו (ג׳ייקוב טרמבלי) המצוי על הקשת האוטיסטית ועשוי להיות המפתח להבנת ותקשור עם החייזרים. כלומר, אם הם היו בעניין של לתקשר.

דקות ספורות אל תוך הסרט, שמתחיל חזק ולאט לאט דועך, ניתן כבר לשמוע את רעשי התקתוקים המוכרים שמשמיע החייזר האהוב כמעין דיבור, מאז 1987 ועד היום. מאז ובמשך השעה ושלושת-רבעי הבאות, הסרט ימלא את המסך בכל האזכורים שתרצו, אבל עם קריצה מטא-טקסטואלית, כמקובל אצל הבמאי שלו. זה אומר שאם יזכירו את הביקורים הקודמים של החייזרים הללו בכדור הארץ, בעצם יתכוונו לסרטים ולתאריכים שלהם. אגב, הסרט המקורי וההמשכון שלו מ-1997 מוזכרים בנפרד, בעוד שני סרטי ״הנוסע השמיני נגד הטורף״ ו״טורפים״ מוזכרים בנשימה אחת באימרה ש״הביקורים של החייזרים נעשו תכופים יותר עם השנים״. עוד בתחום המטא, אם בחור שחור ישאל דמות נשית אם היא רוצה ״לפגוש פרדטור״, הוא יעשה זאת בהומור שחור שמרפרר למשמעות הבזויה של המילה הזו בארצות הברית של לפני שנים לא רבות.

כיוון שמדובר בכל זאת בסרט של האיש שכתב בין היתר את ״נשק קטלני״, ״קיס קיס בנג בנג״ וגם ״בלשים בע״מ״, אפשר גם לצפות לכמה וכמה רגעים של חברות גברית אמיצה אך הומוריסטית. אבל זוהי דווקא דוגמה מצויינת לאופן שבו בלאק מספק את הסחורה אבל מקמץ בכמות ובאיכות שהרגיל אותנו. ספרתי בדיוק רגע אחד יפהפה ודוחה שעונה להגדרה, בעוד בשאר הזמן הדמויות פשוט מדברות על במקום לעשות את. אם הגענו לדמויות, גם הן רק כאילו האסהולז הרגילים שבלאק יודע לכתוב, אבל ככל שמתרגלים אליהם ככה מתגלה כמה מעט אופי יש להם. אפילו המדענית שמגלמת מאן הופכת בשלב מסויים למכונת ירייה, ויתר חברי הקאסט מתקשים להפגין יכולת בכל תחום מלבד זה. אפיון הדמות היחיד של רודס הוא שהוא מעשן בכל סיטואציה, ומשום מה זה עדיין יותר מעניין מהדמות הראשית שמגלם הולברוק. השילוב של הגיבור והשחקן המגלם אותו נחווה עבורי כגלידה וניל בכוס פלסטיק על רקע ציור של חוף ים – זה לא הדבר האמיתי, אבל גם אין בזה שום דבר רע או מעורר התנגדות.

גם הדיאלוגים רק נשמעים כמו ״סרט של שיין בלאק״ אבל חסרים איזה ברק אמיתי או קצת יותר נשמה. לראייה, קשה לי לחשוב על רגע מהסרט הזה שיהפוך למצוטט ואייקוני, בעיקר כי הוא עסוק בלצטט את מקורותיו. והעיקר הם כאמור הרפרנסים הישירים יותר לסרטי ״הטורף״: קרבות הישרדות בג׳ונגל כמו בסרט הראשון, או בג׳ונגל העירוני כמו בסרט השני, בני אנוש המשתמשים בנשקים של החייזרים נגדם, הרבה יותר מדי איברים תלושים, עמודי שדרה מנותקים, ראשים כרותים ומעיים שפוכים – כי בלעדיהם, כידוע, אין תהילה. יש מהכל והרבה, אבל בלי יותר מדי חדשנות או אפילו וריאציות על הנושאים המוכרים. כשבלאק הגיע אל העולם של ״איירון מן״ וסרטי מארוול בסרט השלישי של איש הברזל, הוא הביא יצירתיות לאופן בו גיבור-העל משתמש בחליפה שלו, שנדמה לי ולא שוכלל מאז. ואצל ״הטורף״? אפילו את הראייה התרמית המפורסמת החבורה האנושית לא פיענחה, ובתרגילי ההיעלמות כבר ראינו שימושים מבריקים יותר. זו רק דוגמה אחת מיני רבות לכך שהאקשן בסרט לא עשוי רע, אלא סתם נטול השראה.

את הניסיון לרענן את המותג אפשר בכל זאת לראות במוטיב המרכזי של התפתחות לעומת הסתגלות. הסרט מדבר באופן ישיר על האבולוציה של החייזרים ותוהה האם גם בני האדם כבר ביצעו קפיצה שאולי איננו מכירים בה, או שמא רואים אותה כנכות. בצד החייזרי זה בא לידי ביטוי בפרדטור חדש שהוא המחשה של הרעיון ״עוד מאותו הדבר רק גדול יותר״, שנחשב לקו מנחה ביצירת סרטי המשך. החייזרים הנוספים שבאים עם הצייד החדש, שזכו לכינוי ״פרדדוגז״ בפודקאסט של מגזין אמפייר אז אגנוב להם אותו, נעו בין תוספת סתמית למה שניתן לכנות ״דוגוס אקס מאכינה״. בצד האנושי, נציג השלב הבא באבולוציה הוא הילדון המצוי על הספקטרום, בגילומו המצויין כרגיל של טרמבלי (״חדר״, ״פלא״). בסצנה בו מוצגת דמותו לראשונה, בלאק מדגים איזה תסריטאי נהדר הוא כשהוא רק רוצה, בורא דמות ברגע ומציג אותה בשיא החוזק ושפל החולשה שלה באותה סצנה. אלא שמשם הדמות הזאת מתגלגלת אל התעלה אחרי שנדמה היה שהנה מגיע הסטרייק הראשון, כי ילד אוטיסט בסרט אקשן זה קו עלילה שנשכח אי שם באייטיז או בניינטיז. ב-2018 אפשר לצפות ליותר, בטח בנושא הזה, אבל הסרט הזה תקוע חזק מאוד בסוף המאה הקודמת.

מחד, זה ראוי להערכה כי ״הטורף״ הנוכחי באמת נראה ונשמע כאילו הוקינס, הקורבן הראשון של הטורף הראשון אותו גילם בלאק, הוא זה שכתב וביים את הסרט כמעין אלטר-אגו של השחקן-שהפך-ליוצר. זה מתבטא בחבורת המשוגעים אליהם מצטרף בלית ברירה הגיבור, במיוחד בדמות של קיגן-מייקל קי שמספר בדיחות ״אמא שלך״, וגם קצת בדמות שמגלם תומאס ג׳יין הלוקה בטורט (תסמונת ממנה סובל גם הבמאי) המאפשרת לו ולסרט להשתולל לרגעים. אבל גם בלי הבדיחות והקללות, המשוגעים הם רובם ככולם גברים של פעם שלא מוצאים את מקומם בעולם של ימינו. למרות זאת, הם נלחמים מול גבר-גבר מכוכב אחר, בידיעה שהאנושות לא תודה להם או תזכור אותם, כפי שנאמר בסרט ויותר מפעם אחת.

מאידך, אנכרוניזם מצופה בנוסטלגיה או בדמויות גבריות שבאו לעשות את העבודה ולזרוק כמה בדיחות על הדרך, הוא עדיין אנכרוניזם. וזה פחות או יותר הדבר האחרון שצריך סרט שעוסק בשינויים ואפילו ממש מדבר כל הזמן על כך ועל אבולוציה. נו, ברור שגם אני מפנטז לפעמים שארנולד שוורצנגר יצעק עליי להגיע למסוק, שם אתערסל בזרועותיו ונבהה יחד בראש כרות של חייזר ראסטפארי – כי מי מאיתנו לא חוטא בכך לפעמים? אבל הזמנים האלה כבר חלפו ועד כמה שנחמד להיזכר בהם, אפשר לעשות זאת על ידי צפייה ב״הטורף״ המקורי. מה הצורך בסרט חדש שיזכיר כמה טוב היה קודמו, או כמה מושחז בלאק יכול להיות ככותב כשהוא רק מתאמץ קצת. כשהוא לא, ובמיוחד אם העורך תופס תנומה במערכה האחרונה והקריטית, זו כנראה התוצאה. ככה שאני לגמרי אבין כל מי שיתאכזבו קלות או יוותרו כליל.

תגובות

  1. יניב הגיב:

    הסרט הראשון בסדרה (וגם השני המושמץ) היה מותח וגם קצת מלחיץ. והסרט הזה, וול, רחוק מאוד מזה. נע בין טראש מוחלט ומיותר, דמויות מטופשות והומור צוותי מביך ברובו. לא התעניינתי בזהות הבמאי עד לאחר הצפייה, ובעיקר כדי להבין מי נתן את ההוראה… אפשר לכתוב דפים רבים על הפגמים שלו. סרט תמוה שהיה צריך להגנז. לו הייתי מסכם את 2018, ודאי היה זוכה לתואר הסרט הגרוע של 2018. מעניין אם יהיה מועמד לפטל הזהב.

    הקטע הזה של "לזכור את הגיבורים שכולם ישכחו" בתוך סרט קומי מטופש ונמוך הוא מעצבן ומקומם. מה גם שלא ניכר היה לאורך הסרט שלמישהו אכפת מהדמויות שנקטלות להן לאורך הסרט.

    בז'אנר הזה, עדיף כבר לראות את "צוות לעניין" מ-2010 שעשו את זה טוב או סרט אינדי (לא ממש מומלץ אבל ניתן לצפייה) כמו צוות לייזר מ-2015. אפילו יחידת המתאבדים טוב יותר. בעצם, לסרט הזה היו צריכים לקרוא – הטורף: יחידת המתאבדים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.