• סרטים חדשים: פרק מספר חמש לעלילות ג'ק ספארו
  • אימת החודש - מאי 2017
  • פסטיבל קאן 2017: הדיווח השלישי של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • דוקאביב 2017: דיווח שישי ואחרון
  • שעתם היפה
  • פסטיבל קאן 2017 - הדיווח השני של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

״מר הולמס״ ו״צמרמורת״, סקירה כפולה

16 באוקטובר 2015 מאת אורון שמיר

אתם ודאי תוהים, ואתן ודאי תוהות, מה הקשר בין סרט המציג את הפן הקשיש של שרלוק הולמס לבין סרט לילדים על-פי ספרי ״צמרמורת״. ובכן, לכאורה אין קשר, מלבד העובדה ששניהם שובצו להפצה באותו סופש, ואיכשהו יצא שראיתי את שניהם ואף הרגשתי צורך לכתוב עליהם. באופן תרצני מעט, אפשר למצוא ביניהם חוטים מקשרים, מעבר לעובדה ששניהם מעבדים למסך ספרים באופן לא לגמרי קונבנציונלי – שניהם גם מטפלים במיתוסים, בין אם בהפרכתם, אימוצם או הסיבות להתהוות שלהם. אנסה להתייחס לפן הזה בעיקר, אבל ממש לא רק.

מר הולמס
Mr. Holmes

mr-holmes-ian-mckellen

זה לא שאי פעם דעכה הפופלריות של הבלש הספרותי המפורסם שיצר סר ארתור קונן דויל, אבל נדמה שבשנים האחרונות היא במגמת גאות. מספיק להזכיר את הסדרה הבריטית ״שרלוק״, שהיא בעצם אוספים של טרילוגיות קולנועיות שבמקרה שודרה בטלוויזיה, או את סרטי הקולנוע בכיכובו של רוברט דאוני ג׳וניור, המורגל בגילום גאונים אקסצנטריים, ובבימויו של גאי ריצ׳י. בדרך כלל, השלב הבא בטרנד גואה הוא הטוויסט. סטייה מן המקובל, אחרי שכולם כבר הציגו את הולמס שלהם, ונסיון למציאת ייצוגים באמת מחדשים לדמותו. למשל, שרלוק הולמס מזדקן, שמוחו אולי כבר פחות חד מבעבר, כפי שקורה בסרט ״מר הולמס״. צפו בקרוב ל״שרלוק צייד הערפדים״ וכמובן להצטרפותו של הבלש לסריית הנסיכות של דיסני, בסרט ״כלבם של בני באטרסקוטש״.

מר הולמס מהכותרת מגולם בידי סר איאן מקלן (או מק׳קלן אם תעדיפו), שמצליח להיות רענן מאוד בפלאשבקים ולהיראות גוסס למדי במוקד ההתרחשות העלילתית – 1947. בשנה זו אנו פוגשים את שרלוק הולמס בביתו אשר באיזור כפרי באנגליה, קרוב לים והרחק מרחוב בייקר המפורסם. את זמנו הוא מכלה בכוורנות ובנסיון למצוא פתרון לבעיית הזיכרון המחריפה שלו, שכן מוחו הקודח והמבריק ששימש אותו כל חייו מתעתע בו בגילו המופלג. את משק הבית מנהלת גברת מונרו (לורה ליני), הצעירה מהולמס בהרבה אבל לאה בערך כמוהו. אך חיוּת ושובבות כן מתרוצצות בבית, בדמותו של רוג׳ר הצעיר (מיילו פארקר), בנה של עוזרת הבית ומעריץ של הולמס כבלש ספרותי נודע. אלא שהולמס סובל מהדימוי הזה עד מאוד. במהלך הסרט הוא נראה מספר פעמים בהיתקלויות שונות עם מעריצים, ואף הולך לבית הקולנוע כדי ללעוג לסרטים שנעשו על פי דמותו. העולם של הסרט הוא עולם בו שרלוק הולמס הוא גם מיתוס וגם אדם שכועס למדי על הייצוג של דמותו בספרים אותם כתב, כך על פי הסרט, דוקטור ווטסון, שותפו לשעבר של הולמס. כך למשל, כובע ציידים ממש לא הולם את מעמדו של הג׳נטלמן, שמעדיף מגבעת. ומקטרת? תנו לא סיגר במקום. ממש כמו שג׳יימס בונד של ״קזינו רויאל״ לא שותה מרטיני כי ״זה משקה של בחורות״ (עד שאירוע גורלי משנה את דעתו).

מערכת היחסים של הולמס עם ווטסון, שמזמן התפנה לחיים נורמטיביים יותר מרדיפה אחר צללים ורמזים בחברת הבלש התמהוני, קיימת בסרט הזה רק במרומז. במקומה ישנם שלושה אפיקים בהם מתנהלת העלילה, שהאחד הוא ההווה המתואר לעיל, והשניים האחרים קשורים לבעיה הרודפת את הולמס – הזיכרון שלו. בעבר הקרוב אנו למדים כי הולמס שב ממסע ליפן בעקבות צמח מחזק זיכרון שמבטיח לו טיפוס בשם מר אומזאקי (הירויוקי סאנאדה). אך המפתח למכאובי הזיכרון של הולמס מצוי למעשה בעבר הרחוק יותר, שכן שינה תעלומה מסויימת שלא נותנת לו מנוח. תעלומה שאינו מצליח להיזכר מדוע לא פתר. התעלומה האחרונה בהחלט שגרמה לו לפרוש מבילוש, אך הוא אינו זוכר את הסיבה לכך. או שמא לא רוצה להיזכר ולמעשה הדחיק אותה בחוכמה רבה.

הסרט הוא פחות או יותר הדבר הכי בריטי שיכול להיות, ולכן הוא קודם כל מאוד נעים לצפייה מתחילתו ועד סופו. כמות גינוני הנימוס או השיחות הארוכות על תה שימחה אותי באופן אישי, ובואו לא נתחיל בכלל לדבר על התלבושות, התפאורות או כלי הפורצלן. בכל מקרה, הבריטיות המענגת של הסרט שאובה ככל הנראה ממקורותיו של הבלש, משום שהיוצרים דווקא אמריקאיים למהדרין. החל מהסופר שכתב את הספר שעליו מבוסס התסריט, מיטש קאלין, המשך בתסריטאי והמחזאי ג׳פרי האצ׳ר (״הדוכסית״) שעיבד למסך הגדול, וכלה בבמאי ביל קונדון. הקולנוען הניו-יורקי שב לשתף פעולה עם ליני, 11 שנה לאחר ״קינסי״ (Kinsey), ועם מקלן 17 שנה אחרי ״אלים ומפלצות״ (Gods and Monsters). כל אחד משיתופי הפעולה האלה הביא למועמדות לאוסקר, אבל קונדון הוא היחיד מביניהם שיש לו בבית גם פסלון. אלא שהרבה מים (מזוהמים) עברו מאז מתחת לגשר, והקריירה של קונדון כללה גם סרטים כמו ״נערות החלומות״, החלקים המסיימים של סדרת ״דמדומים״, ולאחרונה שפל חדש בדמות ״הרשות החמישית״. כיף לראות אותו חוזר לכושר עם ״מר הולמס״.

הבימוי של קונדון מצליח להיות קולח בעת שהוא מלהטט בין שלושת הזמנים בהם מתרחשת העלילה, ועל תצוגות משחק אני מניח שאין צורך להרחיב – כמובן שהן מרטיטות. לצפות בהולמס בערוב ימיו המקצועיים בשתי תקופות זמן שונות בחייו היה יכול להיות נחמד מספיק, אבל הנדבך הנוסף של הולמס כדמות אנושית שאינה שלמה עם הפרסונה שלה מקפיץ את הסרט מדרגה. המיתוס של שרלוק הולמס, זה שכולם מצפים לקבל כשהם פוגשים אותו, הוא לא ברכה אלא רק קללה עבורו. היא מעודדת אדם בעל אופי מסוגר להסתגר עוד יותר, ואף גבתה ממנו מחיר אישי כבד והשפיעה קשות על בחירות שלקח לאורך הדרך.

״מר הולמס״ אינו סתם סרט על אדם מבוגר המבקש שלווה מעברו, אלא גם יצירה על הפער בין איך שאנחנו תופסים את עצמנו ואיך אחרים תופסים אותנו. ובעיקר על איך לתוך הפער הזה יהיה מישהו או מישהי המבקשים להידחק, דורשים שנפנה עבורם מקום בעולם שלנו. לכן קו העלילה המוצלח ביותר בסרט בעיניי היה גם זה המסתורי ביותר, אבל לא מפני שהכיל תעלומה וחקירה קלאסית של שרלוק הולמס שכולנו מכירים ואוהבים. לו היה זה כך, הרי שהסרט היה חותר תחת ההרגשה של הגיבור שלו שכולם רוצים ממנו משהו. הסיבה לערך המוסף הוא שאמנם בכל הסיפורים ישנה לפחות דמות אחת שמבקשת להתקרב אל הגיבור שלכאורה מעוניין להישאר מרוחק, אבל רק בסיפור הזה חומותיו נסדקות. כשזה קורה, שאר המחסומים קורסים כמו בדומינו ראלי ומאפשרים לסרט להסתיים בקתרזיס אמיתי. לא אחד גרנדיוזי כפי שיודע קונדון, חסר העידון בדרך כלל, אלא דווקא אחד צנוע יותר ולכן גם כובש יותר, בדרכו.

צמרמורת
Goosebumps

goosebumps

מול יוצרי הסרט ״צמרמורת״ עמדה משימה שאפשר לפתור בכמה דרכים – כיצד להפוך סדרת ספרים שלמה לבני נוער לסרט קולנוע באורך סביר. האפשרות הסבירה יותר היא למצוא את התמצית של הספרים הללו, או את התבנית הנוסחתית במקרה שיש אחת, ולהעתיקה למסך הגדול עם עלילה חדשה המאזכרת את הקודמות. לכאורה זהו המקרה כאן, אלא שעל-פי זכרוני לפחות, הקטע של ספרי ״צמרמורת״ היה יצירת הזדהות עם הגיבור והרבה אימה פסיכולוגית, כולל משפט קטן בסוף שמשנה סופים טובים למעוררי חרדה. זה ממש לא המקרה של הסרט, שפשוט זורק על המסך את כל המפלצות אי פעם ואז משכנע את גיבוריו לברוח מהן או לרדוף אחריהן לסירוגין. אפשרות נוספת לעמידה ביעדים מסוג זה היא להתחכם. במקרה הזה נבחרה הארס-פואטיקה – אר.אל. סטיין, שכתב את סדרת ספרי ״צמרמורת״, הוא דמות מרכזית בסרט. אלא שכאן הפכה חווית הצפייה לבלתי נעימה במיוחד עבורי, ספק בשל השימוש הלא נבון בכלי הרטורי, וללא ספק בגלל הליהוק.

את בן-דמותו של סטיין מגלם ג׳ק בלאק. אם עד לפני כמה שנים הייתי עדיין מוכן לקבל את עצם קיומו על המסכים, כעת כל מפגש עם פרצופו גורם לי לצרוח (בדרך כלל בלב, כי אני צופה מתחשב). כל הופעה של בלאק תמיד נראית כאילו הוא מנסה לבצע פולחן לאלוהי המשחק המוגזם, אבל הפעם הוא התעלה על עצמו. עוד לפני שהוא פותח את הפה ויורק את השורות הראשונות שלו, בטון הקבוע שלו שאף פעם אין קשר בינו ובין הנאמר, אפילו כשרק הפרצוף שלו מבצבץ מבעד לחלון כשכן הקריפי של גיבור הצעיר – אפילו אז הוא כבר באובר-אקטינג בלתי נסבל. בלתי פאקינג נסבל. ועכשיו דמיינו אותו בשלבים מתקדמים יותר של הסרט, מתרוצץ בבתי קברות רדופים ובורח תוך כדי הסברים לשאר הדמויות, או מתקשה לנהוג ברכב המצוי במנוסה מגמל שלמה מפלצתי. חבל שלא הבאתי שקית לנשוף לתוכה. לכך יש להוסיף את הטיפול הפשטני למדי בדמות מורכבת כמו סטיין, בטח בהשוואה להולמס, שכן סטיין של הסרט הוא סופר המקולל ביכולת לברוא מפלצות ובצורך להחביאן מפני החברה ואף להסתתר בעצמו.

למזלנו, סטיין אינו גיבור הסרט. התואר הזה שמור לתיכוניסט שעובר לעיר חדשה (דילן מינט, ״אסירים״), ונדלק על השכנה שלו (אודיה רש, ״המעניק״), שהיא במקרה גם בתו של סטיין. וכשאני כותב ״נדלק״ אני מתכוון ללא-מסוגל לדבר או לעשות שום דבר שאינו קשור אליה, מפתח תסביך אבירות מיידי בין אם היא במצוקה או לא, מסכן את חייו ומבצע מספר פעולות מטופשות למדי ״עבורה״. כל זה עוד לפני שהם ניהלו יותר משיחה אחת. המנוע הרומנטי המופרז הזה מכלה את דמות הגיבור ויונק אותה לתוכו כמו שד אכזרי עוד בטרם החלה העלילה האמיתית של הסרט, אחרי אקספוזיציה שמרגישה ארוכה מהדרך לגיהנום.

העלילה של הסרט, למקרה שהגעתם אליה וצלחתם את הפתיחה, מתחילה כשהגיבור פורץ לבית של שכנתו ומגלה ספריה המסגירה את זהותו של אביה – הסופר של ״צמרמורת״. כל העותקים המקוריים מצויים שם, נעולים במנעול, מפני שמבין דפיהם עלולות להגיח בכל רגע המפלצות החבויות בהם. בובת פיתום בשם סלאפי (שדומה דמיון מבעית לג׳ק בלאק ואף מדובבת על-ידו, למרבה הצער) אכן מצליחה להשתחרר והופכת למנהיגת כל המפלצות, שתובעות נקמה ביוצר שלהן. או סתם משוטטות בעיר ומשמידות דברים, אין שום רציפות או עקביות עלילתית בעניין הזה. בשלב שבו מגיע הילד הבלתי-נראה, שאמנם רק מדובב על ידי בלאק אבל אין לי ספק שהוא גם נראה כמוהו, אני חושש שהתעלפתי מאובר-אובר-אקטינג.

עוד אני חושש שאני לא בדיוק קהל היעד של הסרט, שמקפץ ממקום למקום ומדבר בהיפראקטיביות השמורה לסרטי ילדים של שנות האלפיים-עשרה. מצד אחר, אני לא ממש בטוח שהבנתי מיהו בעצם קהל היעד של סרט על-פי סדרת ספרים שהייתה פופולרית לפני שלושה עשורים, גיבוריו הם תיכוניסטים, והטון שלו מכוון במובהק לבית ספר יסודי. אולי הסבר אפשרי הוא הצוות שמאחורי הסרט, שמצד אחד כולל את התסריטאים של טים ברטון, לארי קארשבסקי וסקוט אלכסנדר (״עיניים גדולות״), ומן העבר השני את הבמאי רוב לטרמן (״מסעות גוליבר״, ״מפלצות נגד חייזרים״) והתסריטאי הנוסף דארן למקה (״שרק 4״).

אולי יוצרי הסרט הם אלו שיוכלו להסביר את הקשר הרופף בלבד בין שלוש המערכות, שמצידן בנויות מאוד מוזר בעיניי, או את הניסיון לעורר פאניקה קלה בקהל בכל כמה דקות במקום להזדחל מאחוריו ולהקפיצו בטראשיות שאפיינה את הספרים שעליהם מבוסס הסרט. ספרים שמנסים לערב את הקורא ולטעת במוחו מחשבות לגבי ההמשך האפשרי של העלילה, שלמרות איכותם הירודה מעט היה בהם חן מסויים, כמו של ג׳אנק-פוד שלא מתבייש בעצמו. המפלצות אף פעם לא היו העיקר, אלא רק העתקים חיוורים של מיתוסי אימה מוכרים. ההתעקשות של הסרט להפוך אותן לעיקר, בין אם באפקטים ממוחשבים לא מדהימים או באיפור ותלבושות בינוניים למדי, מכשילה אותו סופית ורשמית גם ברעיון וגם בביצוע. ולכן בעצם כתבתי את כל הטקסט הזה – כדי להזהיר את מי שיש לו זכרונות ילדות טובים או מפחידים ושקל לצפות בסרט בשל כך. כלומר, זה ושאלה חשובה לא פחות – למי יש משחה נגד ג׳ק בלאק? זה כבר ממש לא נעים לי.

השאר תגובה