• אוסקר 2018/19: רשימת המועמדים המלאה
  • אליטה: מלאך קרב
  • ״קולט״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״אליטה: מלאך קרב״ של רודריגז וקמרון
  • הכהנים הגדולים: פרק בונוס על צמד סרטים קצרים
  • אוסקר 2018/19: פרסי השחקן הראשי ושחקן המשנה
  • אוסקר 2018/19: השחקנית הראשית ושחקנית המשנה
  • ״מרדף קר״, סקירה
  • ״ציפור בשחקים״, סקירת נטפליקס
  • ״מים שקטים״, סקירה
  • (?)חזרה אל 1939 - השנה הגדולה בתולדות הוליווד
  • ?אולי די עם ההגדרה ״היקום הקולנועי של די.סי.״
  • ״מסור חשמלי מקטיפה״, סקירת נטפליקס
  • המועדפת
  • המלצות סינמטקים: מהדורת פברואר 2019
  • אוסקר 2018/19: דירוג כל המועמדים לסרט הטוב ביותר

״הספר הירוק״, סקירה

24 בינואר 2019 מאת אורון שמיר

המירוץ לאוסקר נדמה השנה צהוב מתמיד, עם יותר ויותר כותרות הקשורות לחיים הפרטיים של השמות מאחורי הסרטים מאשר דיונים ביצירות עצמן. הכפשת המתחרים היא טקטיקה ידועה עוד מהימים בהם הארווי וויינשטיין שלט בעונת הפרסים, וכמובן שהמילה ״קמפיין״ בהקשר האוסקר מגיעה מעולם הפוליטיקה, בו לכלוך על המתחרים תמיד הייתה דרך יעילה לזכות בקולות. אבל השנה מורגשות גם הכמות וגם רמת השטויות הגואה, ואם יש סרט שסבל עד כה הכי הרבה מנסיונות (די מגוחכים) לקשור שערוריות בשמו הרי זה ״הספר הירוק״ (Green Book). כמעט בכל אחד מן המקרים הצעקנות גברה על ההיגיון ונראה כאילו האווירה מסביב לסרט הפכה לתחרות חבטות ועיקומי אף. אישית, אני מוצא את עצמי בהלם קל מכמות האנטי שסופג סרט מהסוג הכל-כך חמוד עד שקשה להבין איך אפשר בכלל לכעוס עליו. כי ממש כמו הגיבור שלו, גם הסרט מלא בכוונות טובות ויש בו משהו קצת מיושן. אך כיוון שסרטים בטעם של פעם מאוד חסרים בנוף כרגע, לפחות לי, יכולתי רק להתמוגג ממנו ולרצות לחבק.

גיבור היצירה הוא טוני ״ליפ״ ואללונגה, בגילומו המהפנט של ויגו מורטנסן. השחקן הנאה והחטוב העלה עשרות קילוגרמים, ולהערכתי הוסיף עוד כמה על סט הצילומים, משום שדמותו לא מפסיקה לדחוף דברים ללוע. מורטנסן גם עטה על עצמו מבטא איטלקי-אמריקאי ועוויתות פנים שונות כדי להפוך לבחור עממי מהברונקס של 1962, טיפוס משפחתי עם נטייה להסתדר. המערכה הראשונה והארוכה מהרגיל של הסרט משרטטת בהרחבה את דמותו, הופכת אותו מסטריאוטיפ לאדם שכוחו בפשטותו. בתחילה מתוארת שגרתו של ליפ כשומר במועדון לילה, שחוכמת הרחוב וכושר האלתור שלו לוכדות את עיניו של גורם מפוקפק המעוניין בשירותיו. טוני מסרב לחיי הפשע בנימוס ומעדיף להרוויח את לחמו ביושר, אתגר עימו הוא ייאלץ להתמודד כעת כשמקום העבודה שלו בשיפוצים. לו היה בוחר אחרת, זה בקלות היה יכול להפוך לסרט מאפיה איטלקי-אמריקאי. אגב, טוני ליפ האמיתי והמנוח שיחק על הטייפקאסט בתפקידי משנה בסרטים כמו ״החבר׳ה הטובים״ ו״דוני בראסקו״, והיה קרמיין לופרטצי ב״הסופרנוס״.

גיבורנו אמנם מנצל את כשרונותיו הלא שגרתיים עד תום, למשל בתחרות אכילת נקניקיות, אבל ברור לו שיזדקק לג׳וב אמיתי כדי לפרנס את הפמיליה. העבודה הזמנית שנקרית בדרכו כנהג עבור דוקטור דון שירלי, אותו מגלם באופן שאינו פחות ממרהיב מהרשלה עלי. ד״ר שירלי אינו רופא, כפי שמופתע לגלות טוני, אלא מוזיקאי וירטואוז המתגאה בשורשיו האפריקאיים. הסיבה בגינה הוא זקוק לליווי היא כדי לתור את דרום ארצות הברית בסיבוב הופעות מוזיקלי, בתקופה בה חוקי הפרדה גזעית עדיין התקיימו במדינות המדוברות. כישוריו של טוני בתחום האבטחה והיכולת להסתדר בכל מצב הפכו לקריטיים להישרדות של השניים במסעם. עזרה נוספת הגיעה מכיוון מה שהיה קרוי ״מדריך גרין לנוסע השחור״, הממליץ על מקומות לינה והסעדה באיזורים מלאי גזענות. אז כן, השם העברי של הסרט לא ממש מדוייק, שכן לא מדובר בספר ירוק, אבל ״מדריך גרין״ נשמע הרבה פחות טוב וכריכת החוברת בהחלט ירקרקה כמו שם המשפחה של המחבר.

בעיקרו, ״הספר הירוק״ הוא סרט מסע המתחיל בניו יורק והולך ומעמיק אל הביצות הגזעניות של מרכז ודרום ארה״ב, למשל קנטקי ולואיזיאנה. עם כל תחנה האתגרים שעומדים מול הגיבורים הולכים ומאמירים, טוני נדרש להבהיר אלו סידורים הוא מוכן או לא מוכן לעשות, נדבכים נוספים באישיותו האניגמטית של ד״ר שירלי נחשפים, ומעל לכל עומד האיום של אשתו של טוני (לינדה קרדליני) – לחזור עד חג המולד או לא לשוב בכלל. זהו המבנה הדרמטי של הסרט, מחוזק בשאלות כמו מהי סיבת ההתעקשות של המוזיקאי השחור לנגן דווקא במקומות שמכריחים אותו להשתמש בבית שימוש נפרד בגלל צבע עורו. אולם, ואני לא יכול להדגיש זאת מספיק, ברוחו ובדמו הסרט הזה הוא קומדיה. בעיניי זה מה שהופך אותו לשובה לב, גם אם מונע ממנו להיות יצירה נשגבת.

אופי הסרט נראה ברור אם בוחנים את זהות הבמאי והתסריטאי השותף – פיטר פארלי, חצי מצמד האחים פארלי. בובי ופיטר עיצבו את עולם הקומדיה האמריקאית בשנות ה-90 עם ״טיפשים בלי הפסקה״ ו״משתגעים על מרי״, ומאז היו גם ״אני, עצמי ואיירין״, ״הפנטזיה של הל״, ״אשת החלומות״, ״רווקים לשבוע״ ו״טיפשים בלי הפסקה 2״ אם למנות כמה. לא משנה כמה התרחקו השניים מן האיכות השטותניקית של סרטיהם הראשונים, הם תמיד חלקו את כס הבימוי. שלא במקרה, גם הנראטיב של רבים מסרטיהם כוללים חברויות אמיצות בין שתי דמויות ילדותיות.

אולם, פרויקט הסולו הראשון אי פעם של פיטר פארלי מציב כעת את הבמאי בן ה-62 בשיא ההצלחה הביקורתית שלו. הוא גם זכה לשתיים מתוך חמש המועמדויות לאוסקר של הסרט, כמפיק וכתסריטאי – לראשונה בקריירה. יש שיגידו שההאשמות הוותיקות על התנהגות בלתי הולמת עלו לו גם במועמדות לאוסקר על בימוי, טענה קצת קלושה בעיניי אבל כבר אי אפשר לדעת בתקופה זו. אולי יותר סביר שכמו תמיד, באקדמיה חושבים שקומדיות מביימות את עצמן. כאמור, הסרט מועמד לפרס וכך גם צמד השחקנים וכן התסריט, שכתב פארלי יחד עם בריאן האייס קארי (שחקן בדרך כלל וגם זה בקושי) וניק ואללונגה, בנו של טוני ליפ האמיתי, שאין לו בעיה להציג את אביו כבור ועם הארץ כל עוד הוא יוצא אחלה גבר.

מה שפארלי כנראה הביא לסרט יותר מכל, מלבד סגנון ההומור הבוטה בקטע טוב, הוא אותה תחושה ניינטיזית שקשה להסביר אבל קל להרגיש בזמן הצפייה. זה משהו בישירות ובפשטות של הסרט, המתרכז בגיבורים מול סביבתם ולא מתבייש באי-תקינות פוליטית. במקרים כאלה תמיד יש סכנה לדמויות גסות מדי או לאמירת המסרים בקול רם מדי, אבל כאן נחלצים לעזרת הסרט שני הנפילים בתפקידים הראשיים. אל ההצגה הטווסית של מורטנסן בחלק הראשון של הסרט מצטרף אט-אט גם עלי, שהלך וכבש אותי בהופעה שהיא סערה שקטה. הוא כל-כך פגיע בסצנה אחת ומלא ביטחון של אל באחרת, בעוד מורטנסן ניצב כסלע בעין הסופה שמתחוללת סביבו, טיפוס מהסוג שאפשר ללגלג עליו במבט ראשון אבל קל להתאהב בו ולרצות לצידך אדם כל-כך תכלסי כמו זה שהוא מגלם. השחקנים משלימים אחד את השני באופן כל-כך מחמיא עד כי ההופעות שלהם מרוממות זו את זו ונדמה כי לעצם ההתנגשות התמידית בין הדמויות יש השפעה מכרעת על איכות המשחק.

העימות המתמשך שמהווה בעצם את הבסיס לחברות הנרקמת במהלך העלילה, נובע לא רק מן השוני בין צמד הגיבורים אלא גם מההתעקשות שלהם להגדיר את העולם באמצעות סטריאוטיפים, מבלי לראות שהם עצמם כאלה. האחד מביט על העולם ממרומי האולימפוס, ספוג בצער של עצמו וקצת מתנשא מעל האדם הפשוט. האחר הוא בדיוק זה, העמך, שבעצמו לא חף משיפוט כלפי אוכלוסיות אחרות. כדי לעשות את זה קצת יותר מעניין, קיים בסרט היפוך – את האליטה מייצג השחור בעוד העממי יותר הוא לבן. בארצות הברית זה די ביג דיל משום מה (גם אם אני פשוט לא מבין את זה), לפחות כמו להחליף תפקידים בין יהודים וערבים ב״ביקור התזמורת״, אם לחשוב על דוגמה מקומית.

טוני מניח מיני הנחות על שירלי רק משום שהוא משתייך לגזע עליו יש לו דעות קדומות, בעוד הפסנתרן בעל החינוך הקלאסי אפילו לא משתף בתחילה את הנהג שלו בדעותיו. אבל עוד לפני שתספיקו לומר ״הנהג של מיס דייזי״, הסרט זורק עוד ועוד ניגודים בין השניים – האחד לא מפסיק לאכול והשני רק שותה (לשוכרה), כאשר שניהם ממלאים איזה בור נפשי יותר מאשר רעב או צמא. זהו מאבק בין השכל והשריר, נציג החשיבה הרציונלית לעומת שגריר תחושות הבטן. ״ליפ״ (כפי שהוא מכונה בשכונה) עושה את כל מה שהוא עושה בשביל המשפחה, בעוד ד״ר שירלי (תואר אותו הרוויח כשרכש השכלה בחו״ל) מצוי בנתק עם שלו. אפשר להמשיך כך כל היום, אבל כדאי להשאיר משהו לסרט עצמו, מה גם שהנקודה ברורה – ככל שרב השונה על הדומה, השניים דווקא מתקרבים.

זה קורה בזכות היחשפותם ההולכת וגוברת למה שמהווה את אחד משני הנושאים המרכזיים של הסרט – כישרון. ניצני ההערכה הדדית נובטים ברגעים בהם כל אחד מתוודע לכשרונו של האחר, וגוברת כשהם מבינים זאת לעומק. הכשרון של שירלי מובחן יותר, וברור כי ברגע שטוני ישמע אותו מנגן על הפסנתר, המוזיקה תקסום לאוזניו באופן שיתחיל לשנות את דעתו כך שיראה את האדם שמולו מעבר לצבע עורו. ואגב – המוזיקה בסרט נהדרת, מקטעים בנויים לעילא של שופן ועד רגעים של ג׳אז משוחרר. העזרה של הד״ר בניסוח המכתבים שהנהג שלו הבטיח לכתוב לזוגתו, או בשיפור הדיקציה של האיטלקי-אמריקאי, הם רק העמקה נוספת של הפער האינטלקטואלי ביניהם, עליו ניתן לגשר באמצעות הרגש. אבל מהו בעצם הכשרון של טוני אליו ייחשף שירלי כדי לשנות את דעתו על הבהמה טובת הלב ורעת המזג שמסיעה אותו ממקום למקום?

הסרט דן בכך ומציע כי אין הבדל בין סוגי כישרון או יכולת מיוחדת. הסגולה של טוני יכולה להיות אותה חוכמת רחוב, העובדה שהוא מסוגל להיחלץ מכל מצב בזכות חוש לבולשיט ויכולת אלתור. וחוץ מזה, מי קבע שלאכול מעל 20 נקניקיות ברצף נעלה יותר מנגינה בפסנתר? אם כי ענייני האכילה המופרזת של טוני הם בעיקרם כלי קומי, כמו גם תשובה לתהייה עתיקה שלי – למה בארה״ב אפשר להזמין מגש פיצה שאינו חתוך. חזרה לכשרון של טוני, ניתן להקביל את האופן בו הוא פותר בעיות הוא בנחישות או התעלמות מהמכשולים לנגן ג׳אז שמאלתר עד שהסביבה מסתנכרנת איתו. ואם ממש תרצו, יש כאן גם עניין מטא-קולנועי. כאמור בפתיחה, הסרט די מקביל לטוני באופן בו הוא נבנה ומתקדם, אך גם נעשה יותר ויותר מתורבת או דומה לשירלי כשם שהוא חושף את האיכויות של ליבו הרגשי.

מה שמוביל אותי לסיים בנושא המוצהר והמרכזי של הסרט – חברוּת (לא, לא גזענות). מערכת היחסים בין השניים מתחילה כלא-שיוויונית, כמעסיק ומועסק שכל אחד מהם גאוותן בדרכו. במהלך המסע הם לומדים להכיר אחד את השני ולחלץ זה את רעהו מצרות באופן שקושר את נפשותיהם. נהוג להניח שחברים הם בעלי תחומי עניין או שפה משותפת, אבל נסו להיזכר גם בכל החוויות המגבשות שעברתם עם זרים מוחלטים עד שבסופן הם נהיו לחבריכם לכל החיים. זה כנראה הדבר שהכי מקסים את רוב צופי וצופות הסרט, שיש בו משהו לא מלוטש ודי ראשוני במובן זה. הוא אמנם עוסק בנושאים שמציפים את הקולנוע של המאה ה-21 אבל עושה זאת באופן שלפחות מבחינה קולנועית הזכיר לי את המאה הקודמת – וזאת בהחלט מחמאה. רוצה לומר, ״הספר הירוק״ אמנם אינו סרט גדול, וכל אוסקר בו יזכה יפתיע אותי, אבל לזכותו ייאמר שהוא בכלל לא ניסה להיות. מטרתו הייתה לספר סיפור יפה, מצחיק ונוגע ללב על דעות קדומות וחברויות חדשות. כמה פשוט, ככה מקסים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.