פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 3, פרק 7: "הבוגר"

זה קצת מדהים, גם אם די בוודאות תוצאה של צירופי מקרים, שבעצם שתי הקצוות של "הוליווד החדשה" (תור הזהב של האוטרים האמריקאים) – לידתה ומותה – סומנו עם פיצול אוסקרי בין זוכה פרס הבימוי לזוכה פרס הסרט. בשנה האחרונה של "הוליווד החדשה", 1981, אחרי כישלון "שערי גן עדן" והתרסקות האולפן יונייטד ארטיסט, זכה וורן בייטי על בימוי "אדומים" כאשר פרס הסרט הלך ל"מרכבות האש". בשנה שבה נקבעה תחילתה (גם אם באופן די שרירותי) 1967, היה זה מייק ניקולס שזכה על פרס הבימוי עם "הבוגר" אך את הפרס הגדול לקח "כחום הלילה".

הפרק הזה בעונה השלישית של פרויקט מפסידי הסרט הטוב ביותר, שעוסקת בפיצול הנדיר-אך-מוכר בין שתי הקטגוריות, יוקדש ל"הבוגר" (The Graduate), ואחת השנים המשמעותיות ביותר בעולם הקולנוע, כזו שהאוסקר ייצג בצורה כמעט מושלמת. ברוב הפעמים חמשת המועמדים לאוסקר מציגים איזושהי ריאקציה, או אפילו ניתוק, מהזרמים הרעננים והחדשים של תעשיית הקולנוע, אבל דווקא באוסקר ה-40 נראה שהיה סנכרון לא רע.

עוד לפני האוסקר…

מייק ניקולס כמעט ולא קיבל את משרת הבימוי לעיבוד הקולנועי לספרו של צ'ארלס ווב, שיצא לאור ב-1963. הוא היה רק בן 36, הגיע מהתיאטרון, ולא צבר מספיק ניסיון על סטים בכדי לסחוב הפקה של שלושה מיליון דולר. למרבה המזל, העבודה המפוארת שעשה בסרט הביכורים שלו רק שנה לפני כן, "מי מפחד מווירג'ינה וולף?", הסתיימה ב-13 מועמדויות לאוסקר וסללה לו את הדרך.
המפיק היה לורנס טורמן ואת הספר עיבדו תסריטאי הטלוויזיה הצעיר באק הנרי והתסריטאי הוותיק יותר קאלדר ווילינגהאם ("שבילי התהילה"), בבסיסו סיפורו של בנג'מין ברדוק בן ה-21, שמסיים את הקולג' במצב של דיכאון קל לגבי המשך החיים, ונסחף לרומן אסור עם גברת רובינסון, אישה נשואה וחברת המשפחה. כאשר קשר רומנטי נוצר לפתע בן בנג'מין לבתה של גברת רובינסון, איליין, הדברים באופן טבעי נכנסים למצב של איבוד שליטה.

בהוליווד הימים היו נפילת צנזורת קוד הייז וחדירתן של מהפכות זכויות האדם והאהבה החופשית, ו"הבוגר", סיפור שמונע מתשוקה אסורה ובו אישה בוגדנית עושה מה שהיא רוצה, לא יכל היה לקבל אישור לפני כן. לכן גם זכה להתעניינות רבה, אבל גם לחשש מה מתעשיית הקולנוע ההוליוודית.
בנוסף לכך, ניקולס החליט להסתכן אפילו יותר, ולתפקיד של בנג'מין לא התפתה לבחור באחד הכוכבים הראשיים הנוצצים כמו פול ניומן, וורן בייטי, רוברט רדפורד או ג'ורג' המילטון, אלא בבחור יהודי שממש לא ענה כללי היופי ההוליוודיים – השחקן הלא מוכר דסטין הופמן, שהיה בן 30, גדול מהדמות שלו בכעשר שנים.

לתפקיד של גברת רובינסון, אם להאמין לוויקיפדיה, נעמדו בתור מילולית כל השחקניות בהוליווד. ניקולס רצה מישהי צעירה יותר שתכנס לנעליה של רובינסון שנמצאת באמצע שנות הארבעים לחייה, ובחר בפלא המהלך המכונה אן בנקרופט, שכבר הייתה שחקנית ידועה וכלת אוסקר בשלב הזה. בנקרופט הייתה בת 36 במהלך הצילומים.
אז רק למקרה שטרם נשמטה לכם הלסת – בין בנג'מין וגברת רובינסון מפרידים בסך הכל שש שנים.

צלם הסרט היה רוברט סורטיס רב הזכויות, שהגיע לסט של ניקולס עם מעל לעשרים שנות קריירה שכללו את "מכרות המלך שלמה", "נבל היה האיש" ו"בן-חור". בשנת "הבוגר" הוא גם ביים את "דוקטור דוליטל" שעליו תשמעו בחלק הבא של הפרק. העריכה ניתנה לידיו המיומנות של סם או'סטין שיקצוץ ויבנה גם את "צ'יינטאון", "תינוקה של רוזמרי" ואת רוב סרטיו של ניקולס מאותו הרגע.

"הבוגר" זכה לתגובות מצוינות, גם אם כי חלק מהמבקרים לא קיבלו יפה את הופמן ומראהו ה"לא שגרתי" לשחקן ראשי. הקהל התחבר אף הוא, והסרט היה להצלחה עצומה, מקום ראשון בהכנסות הבינלאומיות של 1967, ייתכן ובעיקר בגלל המיניות שלו (שכיום איננה נספרת) אבל גם כנראה בזכות ההברקה של ניקולס להביא לפסקול את צמד המוזיקאים פול סיימון וארט גרפונקל, שהקליטו כמה שירים במיוחד לסרט כמו "גברת רובינסון" ו"סאונד אוף סיילנס", שהפכו להיות המנונים מאז.

מסלול הניצחון של ניקולס וההפסד של "הבוגר"

המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר של טקס האוסקר ה-40 היו:
"בוני וקלייד" ו"נחש מי בא לסעוד" הובילו עם 10 מועמדויות לכל אחד. שניהם נכחו גם בפרסי הבימוי, התסריט ובכל ארבעת קטגוריות המשחק.
"דוקטור דוליטל", המחזמר שנחשב מאז לאחת הפאדיחות הגדולות ביותר של קטגורית הסרט הטוב ביותר, צבר 9 מועמדויות – אף אחת מהן לא לבימוי, משחק או תסריט.
"הבוגר" ו"כחום הלילה" קיבלו 7 מועמדויות כל אחד, כולל בימוי, תסריט ופרסי משחק. היעדרויות בולטות של "הבוגר" היו בפרסי העריכה, ומסיבה שלא מצאתי לה תשובה טובה עדיין, בפרס השיר המקורי.

כמובן שיש כמה סרטים אמריקאים מצוינים שלא נכללו בחמישייה, ואני בטח לא טוען שהמועמדים הסופיים כולם נהדרים, אבל הרשימה הזו ייצגה באופן די מבריק את המצב המשתנה של תעשיית הסרטים האמריקאית בנקודת הזמן הזו.
"בוני וקלייד" ו"הבוגר" היו הוליווד החדשה, הבועטת, המשוחררת מינית, חסרת הבושה, שמביאה לתעשיית הסרטים האמריקאית ניחוחות אירופאיים; "דוקטור דוליטל" היה הדינוזאור, הפקת ענק רהבתנית שהמשיכה את קו המיוזיקלז של הסיקסטיז, שמהות הפקתה עולה על יתרונותיה האומנותיים; "נחש מי בא לסעוד" ו"כחום הלילה" היו איזשהו שלב באמצע – סרטים הנוגעים בנושאים עכשוויים בוערים, אחד עושה זאת בסגנון מחוספס וקולנועי מאוד, השני יותר בורגני ומלטף.

עונת הפרסים של 1967 עצמה התפזרה למספר כיוונים. "הבוגר" צבר חמישה פרסי גלובוס הזהב כולל סרט-קומדיה/מחזמר, בימוי, שחקנית ראשית-קומדיה/מחזמר ושני פרסים מיוחדים להופמן ורוס; פרס איגוד התסריטאים בקטגורית הקומדיה האמריקאית; וניקולס לקח גם את פרס איגוד הבמאים, והמבקרים של ניו יורק.
"כחום הלילה" זכה מהצד השני של גלובוס הזהב עם פרס הסרט-דרמה, שחקן ראשי-דרמה ותסריט; ולקח את פרס הסרט והשחקן של מבקרי ניו יורק.
"בוני וקלייד" לקח שני פרסים באיגוד התסריטאים, והיה היחיד מבין מועמדי הסרט באותה שנה שגם קיבל מועמדות מקבילה מטעם איגוד המבקרים. בגלל שהם חייבים להתחכם, פרס הסרט הטוב ביותר של האיגוד באותה שנה היה בכלל "פרסונה".

כשזה הגיע לאוסקר, נראה ש"כחום הלילה" היה באופן טבעי המועמד הטבעי ביותר לזכייה. האילימינציה קלה – קודם כל אנחנו מנכים את "דוקטור דוליטל" כי רלוונטיות למשהו לא הייתה שם, ואם מסתכלים על שלושת הנותרים רואים קצוות מאוד ברורים. "הבוגר" ו"בוני וקלייד" היו ודאי אלימים ומיניים מדי בשביל האקדמיה הלבנה שהורכבה בעיקר מוותיקי מלחמת העולם השנייה, ו"נחש מי בא לסעוד" היה סרט שזכה אמנם לחיבה רבה – והצלחה נאה בקופות – אבל לא היה מספיק סוחף או זכיר ביחס לסרט הנוסף שעוסק בגזענות בחברה האמריקאית.
"כחום הלילה" היה גם הזוכה הגדול של הערב עם חמישה פרסים בסך הכל: סרט, שחקן ראשי, תסריט מעובד, סאונד ועריכה.

"הבוגר" הפסיד את פרסי הסרט, השחקן הראשי והתסריט ל"כחום הלילה"; את פרס השחקנית הראשית ל"נחש מי בא לסעוד", ואת פרס שחקנית המשנה והצילום ל"בוני וקלייד".
סביר להניח שהקרב על פרס הבימוי גם הוא היה מאבק בין "הבוגר" ו"בוני וקלייד", ואנחנו יודעים מי ניצח. שנה אחרי שהפסיד את האוסקר לדרמה הממלכתית "אדם לכל עת", מייק ניקולס הצעיר נקרא לבמה. "הבוגר" היה לסרט השביעי בתולדות האוסקר שזוכה בפרס הבימוי בלי שום דבר נוסף, וגם האחרון. מאז 1967 ההישג הספציפי הזה לא התרחש שוב.

האם ההפסד היה מוצדק?

חמישיית מועמדי הסרט של האוסקר ה-40 הייתה מורכבת משתי קלאסיקות מודרניות, אבני דרך קולנועיים אפשר אולי לומר, מדרמת מתח משובחת, מדרמה קומית שהיא גם גל-עד לאצולה הוליוודית, ומהגזמה מזמרת של שעתיים וחצי.
אם הייתי צריך לדרג את החמישייה הזו, "הבוגר" ו"בוני וקלייד" היו גבוהים יותר מהזוכה "כחום הלילה", אבל זאת עדיין זכייה חשובה ומוצלחת, כזו שהפגישה בין עשייה קולנועית מעודכנת ונושא חשוב. ובואו נגיד את ככה – אם "נחש מי בא לסעוד" היה זוכה, היינו בדיוק באותה ממלכת פייס-פאלם של "הנהג של מיס דייזי" מול "עשה את הדבר הנכון" ו"שחור על לבן" מול "הספר הירוק". אז מזל שזה לא קרה.

"כחום הלילה" הוא יופי של סמל למעבר אל הוליווד החדשה, זו שנתגעגע אליה מאוד עם תום הסבנטיז. זה גם הסרט הראשון שלו גיבור שחור שזוכה בתולדות האוסקר, וזה כבר עניין לכשלעצמו.
לכן יש אפילו משהו בפיצול בין פרס הבימוי לפרס הסרט שעובד טוב. נורמן ג'ואינסון באמת עשה עבודה נפלאה ב"כחום הלילה", אבל מייק ניקולס הגיע לדרגות של קדושה ב"הבוגר". הדבר היחיד שחבל לי, הוא שמאסטרפיס כמו "בוני וקלייד" נפל בין שניהם.

אמרתי זאת בעבר, ואין סיבה לא לעשות זאת שוב: אני חושב שאפשר להעביר סמסטר שלם בנושא בימוי קולנוע רק על "הבוגר". זה מסוג הסרטים שאם תראו אותם מדובבים לשפה שאינכם מכירים, אתם עדיין תבינו כל דבר שקורה על המסך, כל דינמיקה בין דמויות, וכל רגש שמניע סצנה, רק בזכות ההעמדה והמעברים שיצר ניקולס. לחשוב שזה רק הסרט השני שלו זה מפוצץ את המוח.
ואפילו יש לי דוגמא שאני אוהב להשתמש בה, וזה סיפור קצת ארוך, אבל תהיו אתי, מה אכפת לכם.

לפני כמה שנים טובות נסעתי לסינמטק ירושלים להעביר שיעור בנושא ביקורת קולנוע, לילדים שהיו בסוף היסודי או תחילת החטיבה. ממש קטנים. זאת הייתה הפעם השנייה שהעברתי את השיעור הזה, ובפעם הקודמת זאת הייתה חוויה נפלאה וחיובית. זה לא מה שקרה הפעם. הילדים היו בלתי נסבלים, לא מרוכזים, והשעה הזאת נדמתה שלא נגמרת. אבל היה רגע אחד מופלא, זה שהתרחש כשהראיתי להם את סיקוונס הכתוביות של "הבוגר" – מהפריים הראשון של בנג'מין במטוס ועד הקלוז אפ שלו ממוסגר האקוואריום.
לא הסברתי להם על מה הסרט (כמובן) לא נתתי שום אינפורמציה מקדימה, אבל בסוף הדקות האלו שאלתי אותם מה הם יודעים על הגיבור, למרות שלא נאמרה אף מילה. הילדים עצמם היו לא לגמרי אתי אבל לפתע אחד מהם, שלא ממש הראה עניין עד כה, הרים את היד ואמר "הוא מרגיש תקוע". זה הדהים אותי לגמרי. אפילו ילד לא מרוכז בגיל חד ספרתי הצליח לקלוט את זה. רחוק מלהיות מובן מאליו.

אין בחירת בימוי אחת של ניקולס שהיא לא ספוט-און לרגש של הסצנה. המוטיב של המים, למשל, שמתחיל כאשר בנג'מין מצולם ממוסגר באקוואריום שבחדר, ממשיך עם הצלילה לתוך הבריכה כאשר הוא כלוא בחליפת הצלילה, הציפה שלו בזמן הרומן ועד שהוא סחוט מגשם וזיעה בערך כל המערכה האחרונה של הסרט. או הזום-אאוט המטורף מגברת רובינסון אחרי שדבר הבגידה התגלה, שגורם לנו לחשוב שהיא מאיימת ומפלצתית אבל אז במחי תנועת עדשה אחת נחשפת לנו כאישה עצובה ונזנחת. או השימוש בקופים בסצנת גן החיות. או הרגע בו בנג'מין לא יכול להיכנס למלון כי עוצרים אותו קבוצה של קשישים אבל אז עוקפים אותו שני זוגות צעירים, מבהיר לנו שהוא לא מוצא את מקומו. אפשר לתאר ככה את כל הסרט.

אל שבחי המיזנסצנה מצטרפים דברי ההלל על עבודת השחקנים. דסטין הופמן, אן בנקרופט, קת'רין רוס כאיליין, וויליאם דניאלס כאביו של בנג'מין ומוראי המליטון כבעלה של גברת רובינסון, מעולים וטבעיים להפליא אפילו – והנה מגיע הרגע הפרובוקטיבי יותר של הפרק – כשהתסריט הבעייתי של הסרט לא ממש נותן להם הצדקה לאיך שהם מתנהגים.

אני לא אומר שהתסריט של "הבוגר" רע, אלא רק שהוא לא ברמה של שום אלמנט אחר ממנו. הדמות של איליין כתובה לא טוב, המעברים הרגשיים שלה מול בנג'מין לא ברורים כלל, הגיבור עצמו הוא דמות בעייתית שאפילו עוברת לפסיכוטית באיזשהו שלב, ורוב המהלכים של הדמויות מרגישים נמהרים ואקראיים. בשבילי לפחות. סצנת הדייט הראשון של בנג'מין ואיליין היא רגע שאני שונא, לא רק כי הוא מעורר חוסר נעימות קיצוני, אלא בגלל הדרך שהיא סולחת ומתמסרת אליו לאחור מכן.
כמובן שכל זה נשכח עם שוט הסיום של הסרט (טכנית זה שוט אחד לפני שוט הסיום, אבל אתם מבינים את הכוונה) שהוא כנראה בין עשרת הסיומים הטובים ביותר של הקולנוע. אפילו עשו עליו בדיחה ב"500 ימים עם סאמר". וכולם יודעים שמעמדך כנכס צאן ברזל נחקק ברגע שהיית רפרנס בקומדיה עם זואי דשאנל.

טקס האוסקר ה-40 הוא כמו הגמר של עונה 12 בדראג רייס – יש שלוש מלכות שלכולן מגיע לזכות, ובזמן שלזאת שזכתה מגיע קצת (אבל ממש קצת) פחות, זה עדיין משמח ונהדר בתמונה הגדולה. אני באמת לא בטוח אם היסטורית היינו רוצים ש"הבוגר" ייקח את "כחום הלילה", מה גם שהתוצאות הסופיות לא פגעו באף אחד, וזה לא שסרטו של ג'ואינסון הפך להיות מהמושמצים א-לה "אנשים פשוטים" ו"שייקספיר מאוהב". העיקר ניקולס זכה בבימוי, כי כאלו דברים באמת שלא רואים הרבה. מבחינתי זה אוסקר עם האפי-אנד מוחלט.

לאחר "הבוגר" הפך דסטין הופמן לאחד השחקנים המהוללים ביותר אי פעם, היה מועמד לאוסקר שש פעמים נוספות וזכה פעמיים, על "קרמר נגד קרמר" ו"איש הגשם". הוא עדיין פעיל ומוערך, אבל יש יותר מדי שמועות על כך שהוא דוחה על סטים ובאופן כללי איש מגעיל אז קצת ירד לנו ממנו.
אן בנקרופט חזרה לאוסקר פעמיים נוספות לאחר מכן, ועזבה את עולמנו בשנת 2005 והיא בת 73, עדיין אחת הנשים היפות בעולם. בפרויקט המפסידים הזכרנו אותה כשהשתתפה במפסיד הנהדר שהפיק בעלה מל ברוקס, "איש הפיל".
מועמדת המשחק השלישית של הסרט, קת'רין רוס, עדיין חיה בינינו, ואפילו ממשיכה לשחק, כאשר התפקיד האחרון המשמעותי שלה היה, נראה לי, הפסיכולוגית ב"דוני דארקו". 1967 הייתה הזמנתה היחידה לאוסקר.

מייק ניקולס היה מועמד שלוש פעמים נוספות לאחר "הבוגר". פעמיים על בימוי ("סילקווד", "נערה עובדת") ופעם אחת על הפקה ("שארית היום"). הוא המשיך לביים בקצב אחיד סרטים בסגנונות שונים מקומדיות ("כלוב הציפורים") לדרמות ("גלויות מהקצה") לאימה ("זאב") ומצא מקום מכובד בעולם הטלוויזיה כאשר צבר לעצמו ביליון פרסים על "שנינות" ו"מלאכים באמריקה". שני סרטיו האחרונים היו "קרוב יותר" ו"מלחמתו של צ'ארלי ווילסון", שניהם הגיעו לאוסקר רק בקטגוריות המשחק.
ניקולס הלך לעולמו ב-2014, והוא בן 83. התסריטאי באק הנרי הצטרף אליו שש שנים מאוחר יותר.

מאז 1967 "הבוגר" הפך לקולו של דור, הפסקול שלו לאחד הפופולריים ביותר אי פעם, נעשתה לו גרסה בימתית מצליחה, ואפילו סרט המשך עם ג'ניפר אניסטון בשם "השמועה אומרת ש…" שכל העולם עובד מאוד קשה להכחיש שאי פעם היה.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
מג'וזף ל. מנייקביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"