אובססיה (2026), סקירה

מאז פסטיבל טורונטו בסתיו, סרטו של קארי בארקר, "אובססיה" (Obsession), זוכה לבאז כאירוע של ממש עבור חובבי קולנוע האימה, או הייפ של אחד מן הסרטים הטובים של השנה בתחום ובכלל. הביקורות האוהדות נכתבות בידי אנשים בטווחי גיל שונים, כולל כאלו שלא תמיד ממהרים להכתיר את להיטי האימה הבאים, בעידן בו תעשיית הקולנוע צמאה ללהיטי אימה. הז'אנר מופק בתקציבים נמוכים ויכול להניב רווחים גדולים ביחד להשקעה. כמו בכל מקרה של הייפ, התוצאה גם מגדילה את החשיפה לסרט, אך גם יוצרת מערך ציפיות שקשה לעמוד בו. או לפחות זה מה שהשפיע על חווית הצפייה שלי.

לאחר מחשבה, האכזבה שלי נובעת בעיקר מכך כי רוב הזמן, הסרט לא מקורי או מחדש במיוחד. אם יש בו בשורה חדשה, ייתכן ופספסתי אותה. אבל אולי הוא כן מצביע על קפיצת מדרגה של במאי מוכשר שמעניין לראות לאן הקריירה שלו תמשיך, מעבר לכך כי חובבי הז'אנר ימצאו ממה להנות בסרט. אפשר גם לציין כי לפחות מול האמריקאים, אני במיעוט. הסרט זוכה שם לחיבוק לא רק מן הביקורת, אלא גם מן הקהל. אחרי שבוע וחצי של הפצה בארה"ב והפצה בינלאומית מצומצמת, הסרט הרווחי כבר קרוב ל-85 מיליון דולר, כאשר תקציב ההפקה שלו הוא כמיליון דולר, מעט גם עבור סרט אימה. משמע, ״אובססיה״ בדרך להיות אחד מן הסרטים הכי רווחים של השנה.

קארי בארקר הוא מקרה מעניין של במאי צעיר (יליד 1999) שבנה לעצמו שם בסרטוני רשת, עד שהגיע לפיצ'ר ראשון, ״Milk & Serial״ שהופץ גם הוא ביוטיוב והפך ללהיט עליו כתבה כאן לירון. אבל זה ממש לא היה הלהיט היחיד שלו מבחינת מספר צפיות ולכן עוד לפני שהוא יצא, בארקר כבר החל לעבוד על הסרט הראשון בתקציב מקצועי, מה שהפך להיות סרטו השני, ״אובססיה״.

בדקות הראשונות, הסרט די קנה אותי. בר (מייקל ג'ונסטון) הוא בחור צעיר שרוצה להתוודות על אהבתו לניקי (אינדי נבארטי),  בחורה שהיא ידידה שלו במשך שנים, שתמכה בו כאשר אחרים לא יהיו שם בשבילו אבל גם מי שלא בטוח רואה בו אופציה רומנטית. אמנם הסרט קצת משחק יותר מדי עם הציפיות של הקהל סביב הווידוי שפותח את הסרט, אבל יש משהו מאוד אמין ונוגע ללב בדמותו של בר בדקות הראשונות. לא רק הביישנות מול האישה הצעירה שהוא אוהב, אלא מבוכה חברתית בכלל.

בהמשך הסרט מתגלה כי מעגל החברים שלו כולל פחות או יותר רק את האנשים שעובדים עמו בחנות לכלי נגינה. שם עובדת גם ניקי, יחד עם איאן (קופר טומלינסון, השותף של בארקר לסרטוני הרשת), שותף לסוד של בר לגבי הרגשות שלו כלפי ניקי, וגם שרה (מייגן לולס) הבת של הבעלים של החנות (אנדי ריכטר). ממש לא צפיתי שאנדי ריכטר יהיה הבן אדם הכי מפורסם שמופיע בסרט, אם כי התפקיד שלו קטנטן ולא דורש יכולות כלשהן.

החברים לעבודה הם גם אלו שיוצאים לבלות ביחד ולאורך הסרט גם לא נראה שיש להם אופציות רומנטיות אחרות. גם אם יש סצנה אחת בה המעגל החברתי הופך לרחב יותר. אולם ייתכן שזה רק המצב עבור בר, שכן נראה כי הוא די מתקשה לייצר קשרים חדשים. מעבר לכך הוא גר בבית של סבתו שנפטרה לא מכבר וסמוך לראשית הסרט מתמודד גם עם אסון פרטי קטן נוסף, מעבר לאהבה שהיא אולי נכזבת.

בנקודה זו, הסרט פונה לכיוון האימה דרך אלמנט לא-טבעי. והוא עושה זאת באמצעות וריאציה על הסיפור המוכר "כף הקוף", כלומר מכשיר שמעניק באורח פלא את המשאלות של מי שמבקש אותה, אך הגשמת המשאלה מתגלה כקללה יותר מברכה. את הסיפור על שמו קרוי המושג כתב ו. ו. ג'ייקובס בראשית המאה ה-20, אולם מאז קיימות עשרות וריאציות, מתכנית הטלוויזיה של אלפרד היצ'קוק ועד לפרק אייקוני במיוחד של ״משפחת סימפסון״, כולל עוד עיבודים רבים ישירים יותר או פחות. "אובססיה", על פניו, הוא לא עיבוד לסיפור הקצר. כאן לא מדובר בכף של קוף, אלא בעץ ערבה שמגשים משאלה אחת לכל אדם, במידה שהוא שובר אותו ברגע שהוא מביע אותה. זה נראה כמו פריט רטרו משנות השמונים שנמכר בחנות של רוחניות בגרוש, אבל בר מקבל רמיזה לכך שהוא עובד ואנשים מסוימים מתלוננים על כך.

יש לציין כי הסרט לא בהכרח מציג מציאות בה כל משאלה הופכת לקללה, אלא שעניין הניסוח הוא מאוד בעייתי. בר, בעודו לא ממש חושב כי החפץ יגשים את המשאלה, מבקש שניקי תאהב אותו יותר מכל אדם אחר בעולם. ואם חושבים על זה בתור ניסוח מדויק, זה לא בהכרח משהו שהוא רוצה. מעבר לשאלה הגדולה ביותר על מה מצפים ממערכת יחסים והאם מישהו שאוהבת אותך בגלל משאלה ולא בגלל בחירה חופשית שלה זה אכן מה שבר מחפש, מעבר לכך שזה ניצול בעייתי עד פסול מאוד מבחינה מוסרית.

בר רואה מהר מאוד שניקי מתחילה לחבב אותו יותר ואז לחזר אחריו באגרסיביות, כפי שהוא רואה שהיא מתנהגת בצורה שונה מאיך שהתנהגה כרגיל. תחילה הוא מנסה לא לנצל את זה, אבל השאלה היא עד כמה הוא מתאמץ. או אם בכלל יש לו ברירה מול ההתנהגות של ניקי שהופכת לאובססיה, כולל התנהגות מוזרה ואלימה עם או בלי צורך לשמר את הקשר שנוצר. קשר שקשה לקרוא לו רומנטי או אוהב, אבל הוא משקף מערכות יחסים בעייתית במידה מסוימת. משמע, כמו הרבה סרטי אימה אחרים מהעת האחרונה, הסרט דן בפוליטיקה מגדרית ובדיכוי הרצון החופשי של נשים.

מה שמוסיף לסרט עניין מסוים הוא שניקי שראינו בדקות הפתיחה של הסרט היא הקורבן, אבל ניקי שעל המסך רוב הסרט היא הדבר המאיים ביותר/הנבל המפחיד. גם אם בפועל בר הוא אולי הנבל ומידה פחותה גם חבריו יכולים להיחשב כאנוכיים או ספק שותפים למצב החברתי שמוביל להתדרדרות, שכוללת רגעים שמזכירים את "חיזור גורלי" בגרסה צעירה יותר ועם חברות במקום משפחה. רגעים בהם ניקי מתנהגת בעיקר באופן ביזארי ובנייה איטית לקראת הרגעים היותר-אלימים שעוד יבואו. והבנייה היא איטית. הסרט נמשך כמעט שעתיים וזה מורגש, בעיקר כי העלילה עצמה הייתה יכולה להיות אפקטיבית גם בתור סרט קצר. בעוד שהסרט בונה היטב מבוכה שלפני כניסה לקשר, הוא לא ממש מציג מודל מתמשך של מערכת יחסים בין בני אדם, וייצוג החברות שבו הופך לפחות אמין והגיוני ככל שהסרט נמשך.

מי שזוכה לשבחים רבים ואפילו לבאז על אפשרות למועמדות לאוסקר היא נבארטי, שחקנית בלי הרבה קרדיטים טרם הסרט הזה, שמקבלת את התפקיד הכי ראוותני. מבלי לחשוף יותר מדי, אפשר להגיד כי הדמות שהיא מגלמת עוברת שינוי שהופך אותה למספר דמויות. עבורי, נבארטי הייתה אפקטיבית יותר דווקא בדקות הראשונות, בהן היא בונה את דמותה של ניקי במעט זמן כמשהו שהוא יותר מנערת חלומות, גם אם התסריט לא מאוד ספציפי לגבי מה שמבדיל אותה מדמויות אחרות.

בחלק הארי של הסרט, היא מציגה סוג של טירוף המתבטא במשחק אקספרסיבי וחיוך רחב ומטריד. נבארטי בהחלט מתמסרת לתפקיד ולוקחת את הקיצונית עד הקצה עם עדינות מתפרצת, אבל יש במשחק שלה גם משהו שמסתמך יותר מדי על האקסצנטריות והמוזרות, באופן שעבורי בסופו של דבר היה לא מגוון דיו. כלומר לא בלתי נשכח, כפי שהחוויה של הופעתה הייתה עבור צופים אחרים. בנוסף, יש משהו חסר בכימיה בין כל השחקנים בסרט, לפרקים נראה שהם בסרט אחר וזה ספק מכוון, אבל התחושה היא לא של אנשים שמכירים זה את זה היטב.

בארקר והצלם של הסרט, טיילור קלמונס, בחור להעניק לסרט מראה אפל (שייתכן והפך אפילו אפל יותר בגלל המקרן בהקרנה בה הייתי), כסוג של פילם נואר של צעירים שנע לאט לתוך האימה, בעוד רוב הסצנות מתרחשות בלילה. לפרקים זה מייצר פריימים מעניינים, אבל הסרט לא מרפה מספיק את המתח ברגעים של אור. האפלה הזו קיימת כבר מן הפתיחה, מה שמעניק לסרט גוון של פרק בסדרת אנתולוגיה נוסח ״אזור הדמדומים״/״מראה שחורה״, ופחות של יצירה שבראה עולם מלא ועשיר. כל זאת בטרם נכנס לתפקיד הקונספט של הסרט, המשאלה המקוללת, שהוא כאמור די פשוט וקצת משומש.

עדיין, גם צופה מאוכזב חלקית כמוני יכול לראות מה הופך את הסרט ללהיט, מעבר לנושא האופנתי. יש בו שפע של רגעים שיכולים להפוך לממים וזה דבר מהותי בקולנוע של ימינו. החלק המסיים מגיע אחרי יותר מדי זמן של צפייה במצבי הקיצון השונים של ניקי, אבל הוא מציג סוג אחר של אימה, מדממת ומרשימה יותר בהתחשב בתקציב הנמוך. מבלי לחשוף את הסיום של הסרט, אומר שהוא לא בהכרח מפתיע אבל סוגר היטב את הסיפור. בכלל,  "אובססיה" לא ממציא מחדש את סרטי האימה על מערכות יחסים, אבל הוא עושה את העבודה שלו. אפשר לצפות לו ברשימות סיכום 2026 כאחד מן הסרטים הכי בולטים של השנה, גם אם הוא לא יהיה ברשימה שלי. מצאתי אותו בסך הכל סביר, אפשר אף להגיד סביר פלוס.