"אמונה אפלה" (Hokum), סקירה ועוד קצת על הקולות המתעצבים של יוצרי אימה

יש משהו מספק במיוחד בצפייה בזמן אמת ביוצר או יוצרת מתפתחים ומקבלים יותר עבודה מול עינינו. נכון, גם לצלול אל תוך יצירות עבר ראשוניות של במאיות ובמאים אהובים בדיעבד זה מרתק. למשל "אבסנטיה" של מייק פלנגן מחזיק בתוכו יסודות רזים מבחינת הביצוע אך רחבים ועמוקים מבחינת היציבות שלהם, של הכובד הרגשי שמאפיין את הסרטים והסדרות שלו מאז. בתוך יצירת אינדי דלת תקציב, ממומנת בחלקה על ידי תמיכת ההמונים, עם משחק בוסרי, אפשר למצוא שאלות על אהבה שמנסה לשרוד בתוך שאלות של קיום וסופיותו, על חיים והשאיפה לחוות אותם והמחירים והפחדים מהטעויות שממשיכות לרדוף אותנו עד שהכל יילקח מאיתנו. זו עבודת התפעלות או בילוש, של זיהוי רמזים מטרימים להצלחה ולמוטיבים ונרטיבים חוזרים. אבל כשהיוצר מתבשל לנגד עינינו, ההנאה היא מהתבוננות בצמיחה ובגיבוש הקול שלו תוך כדי שהדבר מתרחש.

התנודה הזו מתרחשת כעת אצל כמה יוצרי אימה צעירים יותר ופחות, והיא מסקרנת ומעניינת, גם כשהיצירות הגדולות יותר מתעלות על ההתחלות הצנועות, וגם כשנראה שמדובר במהמורה בדרך להמשך ההתפתחות היצירתית. גם אם חוויית הצפייה מאכזבת, מה שקרה יותר מפעם אחת עם כמה סרטים מצופים ומדוברים שזכו לשבחים בניכר, בכל צפייה יש ערך. וכאן הערך הוא התבוננות מהצד על מפה של גדילה.

בין השמות הבולטים אפשר למצוא יוצרים שגדלו בחיק היוטיוב, עם "אובססיה" שביים, כתב וערך קארי ברקר, שסרטו הקודם נמצא עדיין כולו בפלטפורמה, לצד סרטים ומערכונים קצרים שלו ושל חברים בערוץ הקומי-אימה שלהם. כאן אין קפיצה גדולה בתקציב, 200 אלף דולר לכאן או לשם, אבל ההפצה הרחבה כבר עושה כנפיים. גם האחים פיליפו עם "נגעת נרצחת" ו"להחזיר אותה" התחילו ביוטיוב עם מערכוני פעלולים מצחיקים ואלימים, כריס סטאקמן של "לשחרר את השדים" הוא מבקר קולנוע יוטיובר אהוב שגם יצר סדרת רשת, וקיין פרסונס שביים את "באקרומס" (עוד לא כתבנו עליו) קיבל את האפשרות להפוך את סרטי היוטיוב שיצר בגיל התיכון לסרט באורך מלא.

לעומתם, המסלול של דמיאן מקארת'י, בן ה-45 שזה כמעט כפול מגילם של חלק מהיוצרים שהזכרתי, לא כולל ויראליות ברשת. אבל גם הוא, כמו הרבה יוצרות ויוצרים כיום, רווי בעשייה עצמאית. לפני שיצא סרטו החדש והשלישי באורך מלא, "אמונה אפלה" (Hokum במקור) הוא נולד וגדל במחוז קורק שבאירלנד, ולפי ויקיפדיה התאהב בז'אנר האימה בזכות ספריית הווידאו של אביו. מסור וממוקד מטרה, הוא למד הפקת טלוויזיה וקולנוע עם התמחות בתסריטאות ובימוי, ויצר אי אלו סרטים קצרים שהציגו בשלל פסטיבלים. הסרט הראשון שלו באורך מלא יצא, שימו לב, בגיל 39. את ״Caveat״ מ-2020 הוא כתב, ביים וערך בעצמו, וכבר בו אפשר להתרשם מנרטיב מאוד ספציפי, מלא פיתולים משונים גם מבחינת עלילה, גם מבחינת פרטים ויזואליים וגם מבחינת אפיון הדמויות.

במרכזו בחור שמשום מה הסכים לעבודה תמוהה של להיות קשור ברתמה שמגבילה את תנועתו ברחבי עוד בית גדול מדי, בו יש אישה צעירה שהופכת קטטונית כל כמה זמן – ולכן עליו לשמור עליה. למה הוא צריך להיות קשור, למה יש לו חורים בזכרון ואיך בובת הארנב המתופף המחרידה ביותר קשורים אלו לאלו? הכל מתחבר בסופו של דבר, גם אם מדובר בחיבור מלא קרקושים מסובכים. יש בסרט הזה תחושה של עשייה עצמאית, עם מגבלות, והוא נע לכן בין רגעים שבהם אין אלא לגחך מהאיפור והתפאורה הגרועים בסצנה שאמורה להיות מבעיתה. מצד שני, יש בו אווירה ורגעים אחרים מפחידים באמת, וכמכלול הוא מסקרן ולרגע לא משעמם.

לסרטו השני שיצא ב-2024, "Oddity", יש עדיין איכויות של סרט קטן ומוזר. הוא כבר מתייצב לאותו הכיוון עם דמויות תמהוניות ועלילה שלא מתיישבת באופן מיידי עם תבנית ברורה מראש, כזו שמאפשרת לנו לתהות לאן כל זה הולך. כאן במרכז הסרט יש מוכרת בחנות עתיקות משונות, עיוורת אך חדת אבחנה, שמוצאת את עצמה מעבירה לילה ביחד עם גולם גדול ומלבב בבית שקשה להבין למה גיסה, שעובד כפסיכיאטר בבית חולים, ירצה לרכוש ולשפץ. יותר מזה יהרוס סרט שכדאי לצפות בו אם טרם יצא לכן, שגם זכה בפרס הקהל בפסטיבל SXSW. הוא מבסס גם את היכולת וכנראה החיבה של מקארת'י לכתוב דמויות שתענוג לבהות בהן, אבל לא תמיד קל לחבב אותן. מרכיב בולט שהוא לוקח איתו גם ל"אמונה אפלה" החדש והמתוקצב מעט יותר.

הסרט מופץ על ידי חברת ניאון, ותקציבו הצנוע מוערך ב-5 מיליון דולרים אותם כבר החזיר אי אלו פעמים. גם הוא מתרחש באירלנד, הפעם מוביל אליה בן סורר, הסופר המצליח והמריר אוהם (אדם סקוט). קשיים לסיים את טרילוגיית ספרי ההרפתקאות המדכאים שלו לצד רוחות מנטליות ואולי גם אמיתיות מהעבר דוחפות אותו לבקר בבית המלון שכוח האל בו הוריו, שניהם מתים זה מכבר, בילו את ירח הדבש שלהם. כל הדרך מארצות הברית, הוא פוגש שם אי אלו אנשים אקסצנטריים, אלא שהם הרבה יותר טיפוסיים מבסרטים הקודמים: בעל המלון (ברנדן קונרוי) שנראה מהז'אנר שנהנה להבהיל ילדים קטנים עם אגדות מקומיות על מכשפות ביערות, עוד עובדים ידידותיים יותר ופחות, אנשים אליהם אוהם מפליא להתנהל בנבזיות סרקסטית. חלקה עוברת להם מעל לראש, חלקה אכזרית ברמה הפיזית ממש ועשויה לגרום לשתי תגובות – תהייה מה כואב לסופר המצליח, או רצון עז שיקרה לו משהו רע.

יש אי אלו עיזים שמתעקשות לטפס על מכוניות, שמטשטשות את הגבול בין היער הפראי למלון המסודר, כלי נשק פאליים שמבליחים ברגעים ובידיים המתאימות ברגעים הנכונים, ג'רי שוטה הכפר (דיוויד ווילמוט) שגם שותה אלכוהול תוצרת עצמית וחלב-פטריות שטוב להזיות, והוא יהיה בין הבודדים שיצליח לעורר אצל אוהם מעט תקשורת בין אישית שאיננה מורכבת רק מאנחות קיומיות ותגובות מרושעות. השנייה שלא מתרגשת מהמרירות האינסופית שמרכיבה את הנשמה שלו היא פיונה (פלורנס אורדש) – עובדת המלון שהיא גם ברמנית (בר-וומנית?). פיונה מסוגלת להקשיב כמו כל ברמן טלוויזיוני או קולנועי טיפוסי לפניה, אך היא גם מגיעה עם חיבה יתרה לנושאים לא פתורים, כמה שיותר רדופים, יותר טוב. כך אך הגיוני שהיא תפנה את אוזנה הקשובה והרגישה לאוהם, וגם תספר לו איך היא סקרנית לגבי חדר מסוים שאסור לגשת או לשהות בו במלון. הסקרנות שלה לצד גישה חומלת יותר לבני האדם שסביבה מייצרת מתח נעים – ולא מיני בינה לבין אוהם, שמגולם באופן מוצלח ורווי כישרון כך שהוא שומר אותנו כל משך הסרט בין הרצון להשליך עליו משהו, לבין הרצון לשלם עבורו על טיפול פסיכיאטרי טוב.

העניינים כמובן מסתבכים, חלקם באופן לא צפוי, ואוהם הוא דג מחוץ למים במלון המבודד וסביבותיו שאמורים להיות מוכרים לו בגלל עברו המשפחתי אבל הוא רחוק מהם כמו אלפי הקילומטרים שהפרידו בינו לבין המקום עד כה. הידיעה שהמקום הזה היה חשוב להוריו, מול העמימות והמסתורין הקלאוסטרופובי אליו הוא נקלע בהווה, מוסיפים שכבה של בלבול וחרדה. אלו מתובלים בחזיונות, או מחשבות טורדניות, או סיוטים, או רוחות מעברו. הם מתבהרים די מהר וצפויים למדי – בור שמקארת'י הצליח לחמוק ממנו בסרטיו הקודמים.
בזמן שסקוט מחזיק את רוב הסרט על כתפיו בהצלחה יתרה, והוא חוקר את המלון באופן שמצולם ומשוחק נהדר ואף מצמרר לפרקים, החיבורים בין הייצוגים הוויזואליים של העול שרודף אותו, תעלומות חדשות ומיתוסים על מכשפה לא באמת מתחברים כולם יחד באופן שמייצר הנאה. גם כאן הם מקרקשים, לא כולם קשורים, חלקם הגדול לא מנוצלים או מפותחים עד הסוף, כשדווקא דימויים מסקרנים ודמויות מעניינות מקבלים פחות זמן מסך, מפנים מקום לטובת דימויים ומוטיבים מרכזיים שיוצאים חלשים וכמעט גנריים.

אולי זו ההפקה המהודקת וסביר להניח המפוקחת יותר, העובדה שיש כאן משהו שנראה ומרגיש הרבה יותר כמו סרט יותר מהוקצע, גם אם עדיין צנוע, שלא עושה חסד עם מרכיבים שמתחברים בצורה קצת עקומה. מה שנבלע בקלות בתוך הסלחנות של יצירה בוסרית יורד קצת פחות טוב בגרון כשמדובר בסרט שמרגיש משויף יותר. החלקים שלא מתיישבים בולטים וחורקים פי כמה. עדיין, המשחק של כולם משובח, לא משנה גודל התפקיד. הנושאים שהוא מעלה מסקרנים, וכך גם הפולקלור שהוא טווה. אימה פולקלורית טובה היא כזו שעושה לך חשק לבדוק האם המקור קיים גם בחוץ במיתולוגיה מקומות כלשהי, או שהיא פרי מוחו הקודח של היוצר. מהבחינה הזו, המרכיבים כולם לוקחים השראה ממיתולוגיות קלטיות, אבל התבשיל פה הוא של מקארת'י.

שם הסרט במקור משמעו סוג של שטויות או קשקוש בלבוש. הוא לא בהכרח מחליט בשבילנו אם מה שרואות עינינו ועיניו של אוהם, לצד האמונות של המקומיים, אמיתי או בדיוני, אלא יותר מעיד על הלך הרוח של אוהם, החשיבות או אי החשיבות שהוא מתעקש לייחס לאירועים, לכאבים וליחסים בתוך חייו, וכן על התפיסות של עובדי המלון ושוטה היער. האם סט האמונות והפחדים שלהם בא להגן עליהם מפני משהו, מפני מישהו, מעצמם, לשמור על ילדים שלא יילכו לאיבוד, או שהוא עוזר להם לשמור את עולם הערכים שלהם פעיל ולא מעורער על ידי תפיסות חדשות? הסרט מניח את כל השאלות האלו, ויש בו צביר רעיונות ורגשות יפים, לצד רגעים מבהילים. רק חבל שלא כולם מתלכדים לכדי יצירה שלמה ומקורית יותר.

ועם זאת – למרות האכזבה על הייחודיות שקצת הלכה לאיבוד עם ההפקה, יש משהו כמעט עוצר נשימה בישיבה באולם קולנוע ולצפות בסרט שיוצא להפצה כאן, של יוצר שעד לפני רגע, כך זה מרגיש, היה נחלת הפסטיבלים והחיפושים העיקשים אחרי אפשרויות לצפות בסרטים שלו. הקצב שלו עומד כרגע על שלושה סרטים בשש שנים, אז אם ימשיך ככה, אני מחכה לראות לאן הקול שלו ימשיך להתפתח, בתקווה שהוא יישאר ויתייצב, ולא יילך לאיבוד.