פסטיבל ירושלים 2026: הזוכים, "לב זהב", "17", "המצוקים האדומים"

הפסטיבל מתקרב לסיומו וכבר חולקו בו הפרסים אמש, כפי שתוכלו לקרוא מיד. אבל יש עוד סוף שבוע אחרון ואז יום בונוס ביום ראשון, למי שירצה. בדיווח זה, אחרי רשימת הזכיות, סרט ישראלי נוסף מהתחרות העלילתית, הזוכה בתחרות הביכורים הבינלאומית, וסרט בולט ממסגרת המאסטרים. יהיה לפחות עוד דיווח אחד מהפסטיבל, לא כולל עמיתיי לסריטה שאולי יצטרפו.

הזוכים

לאן لوين

תחרות חג'ג' ודיאמונד לקולנוע ישראלי עלילתי ותיעודי באורך מלא

פרס חג'ג' לסרט העלילתי הטוב ביותר באמצעות הקרן לירושלים: ״לאן لوين״. בימוי: אסף מכנס, הפקה: חיים מקלברג – תותים הפקות
פרס ענת פרחי לתסריט: אסף מכנס, ״לאן لوين״
פרס ענת פרחי לשחקנ/ית הטוב ביותר מוענק: איהאב סלאמי, ״לאן لوين״

פרס דיאמונד לסרט התיעודי הטוב ביותר: ״אני ניו״. בימוי: יעל אבקסיס, הפקה: שלומי אלקבץ, גלית כחלון
פרס GWFF לסרט הביכורים הישראלי הטוב ביותר: ״תמצאו אותי, טוב?״. בימוי: יולה גדרון, הפקה: ג'ף הופמן, הילה מדליה, מריה יונובה, יניב הופמן, עומר חזן

פרס אהרון עמנואל לצילום: מידן ארמה על הסרט ״איך להרגיש״
פרס עליזה ומיכה שגריר לעריכה: גל רוזנבלוט על הסרט ״אמל״
פרס יוסי מולה למוזיקה מוענק לאסף תלמודי על הסרט ״הבדחן״

תחרות דיאמונד לקולנוע ישראלי קצר

פרס דיאמונד לסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר: ״הגוף האחר״. בימוי: אורית פוקס רותם, הפקה: דייזי פילמס
פרס דיאמונד לסרט העלילתי הקצר, מקום שני: סרט הסטודנטים ״זיקוקים״. בימוי: עילי פריד, ביה״ס: סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה
פרס דיאמונד למשחק בסרט קצר: דר זוזובסקי, על הופעתה בסרט ״פפה הגדולה״. בימוי: דילן יוסף שטרית
פרס לסרט אנימציה הטוב ביותר באמצעות אנימיישן ישראל: ״סבא״, בימוי: לירון טופז, הפקה: לירית רוזנצויג־טופז
ציון לשבח: סרט הסטודנטים ״לרנקה״. בימוי: טליה טאי ביטון, גיל פלד, ביה״ס: סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה

התחרות הבינלאומית

פרס נחמה ריבלין לסרט הבינלאומי הטוב ביותר: ״ההרפתקה החלומית״. בימוי: ולסקה גריסבך, גרמניה
פרס המשחק: קארליס ארנולדס אבוטס, ״אוליה״. בימוי: וייסטרוס קייריס, לטביה, פולין, אסטוניה וליטא

התחרות הבינלאומית לסרטי ביכורים

פרס GWFF לסרט הביכורים הבינלאומי: ״17״. בימוי: קוסארה מיטיץ', צפון מקדוניה
ציון לשבח: ״פנדה״. בימוי: שיניאנג ז'אנג, סינגפור, הונג קונג, סין

תחרות ברוח החופש

פרס קאמינגס לסרט הטוב ביותר: ״סקייטבורד זה לא לבנות״. בימוי: דינה דומה, צפון מקדוניה

תחרות לקולנוע תיעודי נסיוני על שם שנטל אקרמן

פרס לסרט תיעודי ניסיוני על שם שנטל אקרמן: ״שיטפון חרישי״. בימוי: דמיטרו סוחוליטקי־סובצ'וק, אוקראינה, גרמניה

תחרות פיצ'פוינט ירושלים לסרטים באורך מלא

הפרס הגדול: ״שלושה ימים בבאנגי״. בימוי: יונתן גורפינקל, הפקה: שמי שינפלד, יואב הלוי
פרס השופטים: ״לעזוב את גור״. בימוי: ברכי היישריק, הפקה: תמי כהן
מענק שירותי עריכה אדיט ומענק שירותי סאונד די.בי לסרט באורך מלא: ״אני רוצה לספר את הסיפור שלי״. בימוי: תומר הימן, הפקה: לי הימן

תחרות הפיצ׳ינג לסרט קצר בשיתוף קרן גשר לקולנוע רב-תרבותי

פרס מטעם קרן גשר לקולנוע רב-תרבותי ומענק פוסט מטעם אולפני אדיט ודיבי: ״אקוסטיקה״. בימוי והפקה: איתמר אלקלעי, תסריט: תמי רם־קוכמן ואיתמר אלקלעי

התחרות לאמנות וידיאו וקולנוע ניסיוני בשיתוף ״מעמותה – מרכז לאמנות ומחקר״

פרס Afterglow לסרט הניסיוני הטוב ביותר: ״הפלגה נעימה באדמה״. בימוי: גדי ימפל
פרס עליזה ומיכה שגריר לסרט נסיוני: ״קרב מגע״. בימוי: טל אלקים
ציון לשבח: "תנין". בימוי: נטליה ריס
פרס היוצר הירושלמי מטעם המיזם למדיה בירושלים מוענק ליוצר עמרי לוי.

לב זהב

מלי (חן אמסלם זגורי) גיבורת סרטה השני של אפרת כורם (״בן זקן״), פועלת מהלב. בשני אירועי קיצון בראשית הסרט, היא בוחרת בפעולה שמאוד קל להזדהות איתה בצורה רגשית, אבל לא מבחינת השכל. פעולות שיש בהם אהבה וצדק, אבל לא חשיבה לתווך ארוך, או אפילו קצר מבחינת ההשלכות. מלי עובדת בתור כרטיסנית באוטובוס ועומדת בפני פיטורים בעקבות תקרית בה היא מתעמת עם נער שמתנהג בצורה אנוכית ומטרידה באוטובוס. רגע לפני שהיא צריכה להתנצל ולהציל את עורה, אירוע לא סביר אף יותר מתרחש בתוך אוטובוס חונה: היא מוצאת תינוק שננטש. במקום לדווח לרשויות החוק, היא מאמצת אותו לביתה, בניגוד לכל הגיון ולמה שהסביבה הקרובה אומרת לה.

הסביבה הקרובה שלה היא הסביבה שניתן  לקרוא לה "השקופים" בחברה. בראשית הסרט היא מבקרת בכלא את אחיה (ישראל אטיאס), אבל מה שנראה קולנועית כמו ביקור אסיר מתגלה כביקור של אחיה הסוהר, שעזב את בית אשתו. הגבר האחר בחייה הוא בן זוג, עם כי אולי זו מילה שלא כל הצופים יחשו עמה בנוח. מדובר בגבר מבוגר ממנה בהרבה (מנשה נוי), המעורב גם בעסקים לא חוקיים ובהמשך מסתבר כי הוא היה שכן של מלי החל מילדותה וסוג של עזר לגדל אותה.

כמו שהביקור של האח מתחיל בכלא ומתגלה כדאגה בין אחים, גם הקשר הבעייתי בינה ובין הפרטנר מתחיל כסנסציוני אבל מתגלה כמורכב יותר וגם דואג בדרכו. אפילו אם אין שלב בו הוא לגמרי מחליק היטב בגרון. הסרט רואה את הלב בקשרים האנושים, גם אלו הבעייתיים, כפי שמשתקף בכותרתו. כותרת שממש נאמרת בידי מלי בניסיון לשכנע דמות אחרת, בסיטואציה אחת מני רבות בסרט בה היא מתנהגת בצורה לא צפויה. זהו מהלך רב תושייה שגורם לבלבול בצד השני, בלבול שקונה לה עוד זמן. והיא צריכה עוד זמן, שכן לטפל בתינוק בלי עזרה מגורמים חיצוניים שיבדקו אותו ברשומות זו משימה קשה למדי בסביבה המודרנית.

סרטה של כורם מתכתב עם מצבי קיצון ומלודרמה, עד לרמה הגובלת בחוסר אמינות. אבל כמו הגיבורה שלו, הוא תמיד פונה קצת הצידה ולא נכנס אל תוך המקום הצעקני מדי. במקום זאת הוא משלב את האווירה הריאליסטית הנובעת מעצם העיסוק במעמד הנמוך (על פניו) במימד פיוטי. זה סרט שאין בו "מסכנים", לפחות לא בתפקיד הראשי. יש בו מצבים מורכבים שנראים לא סבירים או אפילו בלתי אפשריים בתקציר, אבל נחווים כמשפחה אמינה בסרט עצמו.

17

למביט מבחוץ, בני נוער שנהנים בטיול שנתי יכול להיראות כמו סיוט: התנהגות פרועה והתרסה כנגד המורות כדרך להפגין הנאה, או לשמור על מעמד חברתי. בסרט הביכורים של קוסארה מיטיץ', אווירת הסיוט עוברת היטב עוד לפני היציאה לטיול, דרך דמותה של שרה בת ה-17 שלא ממש רוצה לצאת לטיול. או להסביר את גודל המשבר התוקף אותה וגורם לה להסתתר ולהיות פחות חברותית כלפי חבריה לכיתה, כולל רצון להיות בחדר לבד בניגוד להנחיות ולנוהג. דומה כי היא לא אחת הפופולריות ביותר בכיתה, אך היחס כלפיה חיובי יותר מן הבידוד שהיא מחפשת. סצנת הפתיחה נותנת סיבה להבין למה, כאשר מה שנראה תחילה כמפגש מיני בהסכמה עם שני נערים אחרים הופך להיות כפוי ואלים, באופן שמצריך קריאה מחדש. אותה פתיחה צולמה קרוב מאוד לפני הדמויות ובעיקר לפניה של שרה, מה שקובע גם את השפה החזותית של רוב הסרט.

לפעמים הסרט יוצא מנקודת מבטה של שרה או נקודת המבט על פניה, אבל רוב הזמן היא במרכז. ברגעי השיא, ממש במרכז: המצלמה רועדת סמוך לפני השחקנית הצעירה אווה קוסטיץ', מה שמייצר תחושה של לחץ, בלי קשר לכך כי הנראטיב עצמו מלחיץ מאוד משלב מוקדם. ברור כי הסיוט של שרה לא קשור רק התנהגות של חבריה לכיתה, אפילו לא רק לתקיפה או התעללות מתמשכת שהיא עוברת. להודות בה היה אקט של השפלה עבורה, שכן המשבר שלה הוא גדול אף יותר ומקרב את הקהל להבין מעשה קיצוני שהיא מבצעת במשך תקופה, בדרך אולי למעשה קיצוני יותר.

זהו אולי הסרט הכי מלחיץ בפסטיבל עצמו, בייחוד בחלקו האחרון בו הבמאית מייצרת מתח גם דרך השהייה של הפעולה ושל הצילום באופן שלא מרפה או מאפשר תחושת הקלה. זה אינטנסיבי, קשה לצפייה ומרשים מאוד בדרכו, בעיקר הדרך בו בה מתוך מצב הקשה עולה גם דמות אמינה ומלאת סתירות של מתבגרת, ובהדרגה גם מבט אחר על דמות של חברה לכיתה שהופכת שותפה לסוד. לא קשה לנחש לאן הסרט הולך, אך זה לא מקטין בכלל את האפקטיביות שלו. בעיקר של הסיום.

המצוקים האדומים
Red Rocks

סרטו החדש של ברונו דומון מהווה סוג של שינוי עבורו. במקום הנוף הטיפוסי עבורו של החופים של צפון צרפת, הוא מצלם בחוף המזרחי של צרפת, סמוך לגבול עם איטליה. מבחינה סגנונית, הוא נמצא איפשהו באמצע הדרך בין הקומדיות הפרועות שהן רוב מה שהוא עושה לאחרונה, לבין הסרטים הקודרים יותר של תחילת הדרך, אלו שזוכים להדהוד בסצנה סמוכה לסיום. רוב הזמן, זה סוג של בילוי עם ילדים בגיל בית ספר יסודי, שבעצמם המבלים בחופשת הקיץ בעיירת חוף בעלת צוקים אדמדמים. מחלק מהם הם יכולים לקפוץ לים בסצנות שדי מפחיד לצפות בהן, גם בגלל שניכר כי הילדים לא יודעים לשחות היטב.

למעשה, רוב הזמן זה סוג של סרט בילוי עם קבוצה של ילדים, מבוגרים נראים רק לעתים נדירות. העלילה מתקדמת לאט ודרך אפיזודות, מה שיכול לתסכל חלק מן הצופים, או לעצבן בגלל פרק הזמן שמבלים עם הילדים. אני מצאתי את זה מקסים, בעיקר בזכות ההקבלה שאפשר לייצר ליחסים בין מבוגרים דרך הסיפור. למשל, סיפור על קבוצה של חברים עם מתח בתוך השלישייה שהופך להיות שונה בעקבות מפגש עם קבוצת ילדים אחרת. או קשר של התאהבות ראשונית היוצרת מחיצה בין הצדדים, קשר שמילולית גם חוצה גבול בנקודה מסוימת.

זה מוביל לסיום שכולל את הצדדים השונים שהקולנוע של דומון מציע: מבט לא שגרתי על הנוף, שבירה של הריאליזם, פרץ של אלימות וגם סוג של חמלה פיוטית. תענוג למעריצי הבמאי ואולי סרט מפצל למי שזה מפגש ראשוני עמו. לטעמי הוא שווה את החוויה רק בזכות הדקות האחרונות, שאני סבור שנבנות היטב קודם לכן בעזרת עוד מספר סצנות מקסימות ופשוטות לכאורה. בחלק מהן אפילו מקבלים הצצה לכך כי יש סיפור משפחתי לכל הילדים, שעל פניו מתרוצצים בלי השגחה באופן שיש בו הנאה וגם סכנה. סרט שהוא בו בזמנית חמוד ומטריד, מלחיץ בגלל דאגה לגורל הילדים והעדר השגחה, מעורר התפעלות בשל היופי של הדימויים. הוא מתרחש בעולם לא בדיוק ריאליסטי ולפרקים ממש לא, אך יש בו משהו אמין.