• דוקאביב 2018: המלצות ואזהרות מסרטי התוכנייה
  • אימת החודש - מאי 2018
  • פסטיבל דוקאביב 2018: דיווח ראשון של עופר
  • פסטיבל קאן 2018 - דיווח רביעי ואחרון של אורון
  • דדפול 2
  • פסטיבל קאן 2018 - דיווח שלישי ואמריקאי במיוחד
  • סרטים חדשים: ״הרוכב״ של קלואי ז׳או
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - סיכום
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 82
  • פסטיבל קאן 2018 - דיווח שני של אורון
  • פסטיבל קאן 2018 - דיווח ראשון של אורון
  • הנוקמים: מלחמת האינסוף
  • ״העודף בשבילך״, סקירה
  • ״אל-שפויה״, סקירה לחדש של סטיבן סודרברג
  • ״יום נפלא״, סקירה
  • ״גבר מהסרטים״ ו״ערפל ירוק״, סקירה כפולה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת מאי 2018
  • הנוקמים: מלחמת האינסוף
  • אימת החודש - אפריל 2018

"הזאב מוול סטריט", סקירה

3 בינואר 2014 מאת עופר ליברגל

כאשר נתוני הפתיחה הם סרט בבימויו של מרטין סקורסזה, על פי תסריט מאת טרנס וינטר ("הסופרנוס", "אימפריית הפשע"), עם ליאונרדו דיקפריו ככוכב/מפיק שנאבק במשך השנים על עשיית הסרט, כאשר לומדים כי האורך של היצירה הינו שלוש שעות וכי הסרט עוסק בשחיתות במסחר במניות במהלך שנות התשעים – הציפייה היא לדרמת מוסר אפלה, עם אמירה על תאוות הבצע האנושי והקבלה לסיטואציה שהובילה את העולם למשבר הכלכלי הנוכחי. כל זה נמצא במידה מסוימת בסרט "הזאב מוול סטריט" (The Wolf of Wall Street) אבל די ברקע. הסרט הזה הוא הרבה יותר קומדיה מהירה מאוד ומטורפת מאוד. ליתר דיוק, זוהי כנראה קומדית הסמים השאפתנית בכל הזמנים, מין ניסיון להיות "האזרח קיין" של סרטי הסטלנים, כולל השאלת ג'ונה היל מסת' רוגן וחבורתו. מינון ההומור גבוה ממה שתצפו, ולמעשה, הוא גבוה יותר מאשר בכל קומדיה הוליוודית מן השנים האחרונות. יש הרבה ממנו והוא מגיע בקצב מהיר.

בעצם, הקצב המהיר בסרט בולט לא פחות מן ההומור שבו. מדובר בסרט המתרחש בין סוף שנות השמונים לסוף שנות התשעים, מה שמצדיק אמנותית סגנון של וידאוקליפ, שהסרט מאמץ מדי פעם, או רוב הזמן. התוצאה נראית לפרקים כמו טריילר של שלוש שעות, מה שיוצר חווית צפייה שהיא לא תמיד נוחה. זה סרט שלוקח קצת זמן להתאושש ממנו. אבל במקביל, גם סרט מהנה מאוד, מקורי ובעייתי מוסרית. יצירה שתוקפת את הצופה מכמה כיוונים ולי לא לגמרי ברור מאיזה כיוון עליי לתקוף אותה, או לדון בה.

אפשר אולי לנסות להתחיל מן העלילה. הסרט מבוסס על זיכרונותיו של ג'ורדן בלפורט (ליאונרדו דיקפריו) שבמהלך שנות השמונים היה צעיר נלהב שמנסה להיכנס לעולם הסחר במניות בוול-סטריט. הוא פוגש במנטור (מתיו מקונוהי, בהופעה נהדרת שלא כוללת הורדת חולצה ולו לשנייה אחת) וחושב שהוא בדרכו להצלחה. אלא שרגע אחרי שעבר את בחינת הברוקר שלו, השוק נופל, החברה שמעסיקה אותו נסגרת ואף אחד לא מעסיק יותר סוחרי מניות. טוב, לא בוול סטריט לפחות. בלפורט מוצא עבודה בחברה בלונג איילנד שמוכרת בנחת מניות זולות מאוד של חברות שלא שמעו על עצמן. תוך כמה דקות, גישת הוול-סטריט שלו, כלומר לשקר לכולם ולא לחשוב על דבר מלבד רווח אישי, מכניסה לו משכורת שחבריו לעבודה לא יכולים אפילו להגות אותה בקול רם.

מהר מאוד, שכן מוזר (ג'ונה היל הנהדר) מחליט לעבוד עבורו והוא פותח חברה חדשה. תחילה הוא מתמיד במכירה של מניות קטנות לאנשים די עניים שמאבדים כנראה את כל החסכונות שלהם, אבל הסרט לא מתעניין בהם. בכל מקרה, בלפורט מחליט שיש יותר כסף בלעקוץ את העשירים. הוא חוזר לוול-סטריט, הפעם כראש חברה חדשה וחצופה – שמגזיני הכלכלה יודעים שהיא עובדת על לקוחותיה ומדביקים לו את הכינוי "הזאב מוול-סטריט" – אבל רוב הלקוחות לא ממש קוראים את העיתונות הרלוונטית ובלפורט מתמכר לחיים בחברה שהוא מקים.

חיי השיגרה בחברה כוללים סמים מכל סוג עליו שמעתם ולא שמעתם, נשים בעירום בכמות שגורמת לאדישות מעירום, אכזריות כלפי כל אחד שאפשר להתאכזר אליו – והכל מוביל לעוד רווחים. ואפשר גם לעסוק בזריקת ננסים למטרה, רק אם נערכים על כך דיונים מעמקים. על מנת לעשות קצת סדר בחברה, בלפורט ממנה לתפקיד את אביו (רוב ריינר, שאולי שכח איך לביים אבל מסתבר כי הוא זוכר איך לשחק) ודואג להעלים ממנו את הדברים שראוי להעלים. חוץ מזה, החברה עוברת על החוק – לפעמים הסרט יסביר איך ועל איזה חוק, לפעמים בלפורט/דיקפריו יטען כי לקהל לא איכפת – ולקהל לרוב לא יהיה איכפת. קבלו עוד מסיבת בריכה פרועה שהופכת לסצנת הזייה ביזארית.

The-Wolf-of-Wall-Street3

מדי פעם הסיפור מתקדם, אבל רוח המסיבה/עשיית כסף על חשבון הזולת נותרת המוקד. אז כן, יש שוטר (קייל צ'נדלר) שהופקד על הוכחת הפשעים שלכולם ברור שהחברה מבצעת. ויש גם אישה בה הגיבור מתאהב – הוא מחליט שהיא נראית הכי טוב ולכן תהיה כיבוש מוצלח במיוחד (מרגו רובי) והיא גם מציגה בפניו את דודה שלה, שמגולמת בידי ג'ואנה למלי, מה שמרמז שיהיה לה תפקיד בעלילה. ומגיעה גם נקודה בה צריך להפקיד כסף בשוויץ, מה שמאפשר לז'אן דוז'רדן לגנוב את ההצגה לכמה דקות. ותאמינו לי, זה רק חלק קטן מן הדמויות שהעלילה מציגה. לעזאזל, הייתה לגיבור גם אישה ראשונה שכלל לא הזכרתי, ודווקא יש לה כמה סצנות נחמדות לפני היא מוחלפת בדגם דוגמנית העל. התחושה היא שהכל משני לסיפור העלייה של ג'ורדן בלפורט וההנאה שלו מבצע הכסף והחיים בשולי וול-סטריט. לצופה הקולנוע הוותיק מובן כי סיפור ההצלחה צריך מתישהו להפוך לסיפור נפילה.

אבל סיפור עלייתו ונפילתו של הגיבור לא ממש מעניין את הסרט. זאת משום שג'ורדן בלפורט הוא לא דמות אשר מאבדת את הנשמה שלה בעבור בצע כסף. כנראה שלא הייתה לה נשמה מלכתחילה, או שהסרט לא טורח להסביר לנו אותה. בעבור הגיבור, כסף הוא הדבר העיקרי עד היחיד, כאשר סקס, סמים ושליטה באחרים היא קישוט יפהפה. כל העדפה תרבותית או תכונה אשר אינה תאוות בצע צריכה להיעלם. עם הדמות הזו הסרט רוצה שנבלה שלוש שעות. גם בקטעים בהם הסרט לכאורה מראה אותו סובל, אנחנו מבלים עימו כי החגיגה הקולנועית לא פוסקת, והיא עתירת המצאות ושליטה מדהימה של סקורסזה בכלי העברת הסיפור והרגשות דרך הקולנוע, מה שמוכיח שהוא עדיין מאסטר. וגם אם ביים מעט קומדיות במהלך הקריירה (למשל, "שיגעון של לילה") גם את זה הוא יודע לעשות היטב. ובטח שהוא יודע משהו על התמכרות. הוא ו-וינטר גם יצליחו מדי פעם לדחוף סצנה של ריב בין בני זוג, אבל הרבה פחות ממה שהיה מצופה. מהר מאוד חוזרים לדפוק את האויב – שהוא כל אחד שאינו ג'ורדן בלפורט.

"הזאב מוול-סטריט" הוא גם חגיגה קולנועית המקבילה לחגיגה של הגיבורים שלו. ניתן לאתר בו התכתבות עם האישיות הקולנועית של דיקפריו (יש הרמז ל"טיטאניק") והסרט מרגיש לעיתים כהדגמה עד כמה גדול היה גטסבי לו היה מקדיש את חייו לתשוקה לכוח ולא לתשוקה לא יעילה לאישה. ג'ונה היל הוא הסייד-קיק המושלם ששמח להיות חלק מן המסיבה ומן הסמים. בלפורט הוא פשוט הכי טוב במה שהוא עושה – כמו יוצרי הקולנוע שחברו לסרט. בלפורט האמיתי אפילו מופיע לתפקיד קטן בסוף הסרט.

המסר הביקורתי של הסרט מופיע מחוץ לפריים. הסרט לא מראה, או לא מתמקד, בנזק שתאוות הבצע מביאה על הגיבור שלה. אכזריות ואנוכיות מנצחות בעולם הקפיטליסטי, כפי שהוא מוצג בסרט. אם הגיבור נופל, זה רק מפני שיש אריות שמשחקים את המשחק טוב יותר משועלים כמוהו. מי שמשלם את המחיר על ההתנהגות של האנשים שאנו רואים על המסך הם האנשים שלא נמצאים אפילו בשולי המסך – קוני המניות ואלו שלא יכולים לקנות מניות, אך חיי העשירים שמבזבזים כסף על…(טוב, לא נחשוף את כל הדברים המוזרים שרואים בסרט – כמעט כולם קרו בצורה זו או אחרת במציאות) מובילים לכך שאין להם כסף לאוכל פשוט. בדרך זו, הסרט יכול להתפרש כביקורת חריפה על הקפיטליזם. הוא מראה כי מי שמבין את השיטה ומוכשר במה שהוא עושה – והגיבור של הסרט מוכשר – יצליח גם ובעיקר אם אין לו ערכים. אני מניח שלשם היוצרים כיוונו. אבל הסרט יכול גם להתפרש כתענוג קולנועי וכחגיגה עם הדמויות – וזו חגיגה בעייתית, במקרה הטוב.

כך או כך, הסרט רחוק משלמות – שלוש שעות הן פשוט הרבה יותר מדי, כאשר חלק ניכר מן הסצנות היו צריכות לרדת בעריכה. והייצוג הנשי כמובן תוקף את הגברים שמחפיצים נשים וכו' – אבל הוא עדיין פוגעני. זה שהסרט ביקורתי כלפי הריקנות של הדמויות שלו לא בהכרח פוטר אותו מכללי תקינות פוליטית מינימליים. ולא רק לגבי נשים – אחת מן הסצנות הטובות בסרט עושה צחוק ממגזר שאני באמת חש אי נחת לצחוק עליו (וזו סצנה מבריקה). אולי תחושת חוסר הנוחות מן התקינות הפוליטית הוא חלק מכוונת היוצרים, ויש משהו לא נוח בסרט האגרסיבי למדי בהצגת הדימויים שלו. המשפט הזה לא הגיוני עבורי, אבל נדמה לי שזה הכי קרוב לתאר את מה שחשתי במהלך הצפייה. מן הצד החיובי, צוות השחקנים כולו, בראשות דיקפריו והיל, מוצלח עד נפלא ועל כל סצנה מיותרת יש אחת שמפילה את הלסת לרצפה מרוב צחוק. מרטין סקורסזה יצר את הסרט שהכי הצחיק אותי מזה שנים רבות. לא ראיתי את הטוויסט הזה מגיע.

the-wolf-of-wall-street4

תגובות

  1. ג'וי הגיב:

    די כבר עם הצדקנות הזאת, אתם הורגים את הקולנוע. סרט זה לא בית משפט וזה אמור להיות די ברור שמה שמוצג על המסך לא הופך אוטומטית לחלק ממניפסט מוסרי נתמך של היוצר. הביקורות האלה הן תוצר של דידקטיות ושמרנות בתחפושת של ליברליות מתקדמת וזה עצוב. תקינות פוליטית מינימלית? אוי ואבוי לנו אם סרטים היו מתנהלים ככה. ממתי סרט צריך לגרום למישהו להרגיש בנוח? האם כשמעורב צחוק בזעזוע זה הופך את הרגע ללא מוסרי? האם זה לא הופך אותו מורכב יותר? אם מישהו מצליח להזדהות עם הדמות של דיקפריו בסרט וחולם להיות כמוה זוהי בעיה עמוקה שלו ולא של הסרט, וגם הצפייה שלו בו לא ממש יכלה לשנות או להעצים את תפיסתו המוסרית המעוותת. מוזר שכשווס אנדרסון ושאר הבמאים העכשוויים הרגישים לכאורה מייצרים סרטים חלולים, מוגבלים ומרוכזים בעצמם ההשלכות המוסריות של ההתעלמות שלהם משאר העולם מחוץ לפריים לא מפריעה אף פעם למבקרי הקולנוע הנכבדים. תתבגרו כבר.

    1. נדמה לי שקראת מפשט אחד שאתה לא מסכים עימו ולכן פסלת את כל הטקסט, בעוד אני ממש לא פסלתי את כל הסרט. הטענה שלי הייתה שהזעזוע לא ממש מגיע – ושהסרט לא מאזן מספיק בבינו בן הצוחק. למעשה, גם כתבי כי מה שאתה משוכנע כי הסרט ביצע הייתה כוונת היוצרים. עד כמה זה עבד זה פשרנות אישית. כשם שאני מואשם בחיבה אוטומטית לווס אנדרסון, אני מואשם בחיבה אוטומטית לסקורסזה – ואני לא חושב שהסרטים של אחד מהם חללים- או לא מציגים דמויות בעיותיות. ולפתור אותם במפשט לא מנומק אחד זה גם לא באמת מעשה בוגר בעיניי.

  2. מולכו הגיב:

    מאז goodfellas סקורסזי לא עשה סרט טוב.

  3. ג'וי הגיב:

    למי אכפת אם פסלת את הסרט או לא. זה ממש לא חשוב או מעניין, מה שהעליתי לדיון הוא הסברה שלך (שמן הסתם מונעת על ידי פרשנות אישית, כיצד היא יכולה להיות אחרת??!) שמדובר בסרט "פוגעני". הוא פוגעני רק אם אתה מאמין שהסרט מטיף להתנהגות כזאת או חולק עמה השקפת עולם. סרט אינו אמור להיות "אחראי" כלפי אף אחד, ואם אתה בטוח שכוונות היוצרים אינן זהות לסיבות הפוגעניות של הדמויות כמו שעשית בטקסט (ובאותו זמן האשמת אותו בחוסר תקינות פוליטית כאילו משפטים סותרים מרככים את העובדה שזאת הטפת מוסר מצידך) אז ההסתייגות שלך מונעת כנראה על ידי תחושת עליונות הנגועה בצביעות. אתה צודק משפט אחד לא מנומק זה לא בוגר, ולכתוב "המשפט הזה לא הגיוני גם בעבורי" זה חתיכת משפט לא מנומק ולא בוגר.

    1. אני לא חושב שסרט אמור להיות "אחרא" או אמור להיות דבר מסוים* ולא כתבתי כך. אני גם לא סובר כי כל מגזר שזוכה ליחס לא "תקין" בסרט יפגע מן הצפייה -רובם בטוח לא. אבל זה לא הופך את הסרט ללא פוגעני, אם אנשים מסוימים אני לא מאמין שהסרט מטיף להתנהגות כזו ולא כתבתי כך. אבל זה בכלל לא משנמה מה כתבתי, אתה רק רוצה לתקוף את כל הביקורת המתנשאת והצבועה מבלי להתייחס לכך שהסרים לפעמים הם אמביוולנטים יותר – הטקסט שכתבתי הוא אמביוולנטי. אתה גם יכול לכתוב שאתה לא מסכים מבלי לרדת לעלבונות אישיים וכללים.

      * אבל ליוצר תמיד צריכה להיות בעינייי גם עמדה מוסרית, גם אם היצירה לא צריכה לשקף זאת

  4. ג'וי הגיב:

    סרט לא יכול להיות גם פוגעני וגם לא. אמביוולנטי זו מילה נהדרת, אך היא לא שייכת לביקורת שלך. ברגע שהטפת מוסר משחקת תפקיד בביקורת האמביוולנטיות מתבטלת. לטעון שהסרט פוגעני בגלל שהוא מציג דברים לא נעימים על המסך זו חתיכת הצהרה. כשאתה מציג אי נוחות כדבר שלילי, ולפי חלוקת הדברים שלך בפסקה האחרונה זה בדיוק מה שאתה עושה, אז אתה נוקט עמדה ממש לא אמביוולנטית. עלבונות אישיים כמו "ילדותי" הם מנת חלקך. התחסדות, מוסרנות וצביעות הן הדברים בהן עוסקת הביקורת ולדעתי באופן מוזר גם חוטאת בהן. אין סיבה להיעלב אישית

    1. לא, אתה זה שאמרת שמבקרים, כלל, הם לא בוגרים, חבל לי שהדרדתי להשמות בתגובה ואני מתנצל. אבל בוודאי שסרט יכול להיות גם פוגניו גם לא, זה נתון לפרשנות, כפי שאתה מפרש את מה דכתבתי בצורה שונה לגמרי ממה שהתכוותני – וזו אשמתי במידה רבה. להמליץ על הסרט בלי לדבר על אופיו ומה שיכול להתפרש כבעייתי בו זה לא משהו שרציתי לעשות, לכן הצעבתי על הנקודה הבעייתית בעיניי.

  5. Omri הגיב:

    ראיתי את הסרט ותגובתי היא
    שישבתי בעולם ופשוט לא התחברתי לכלום הסרט היה מאכזב ומשעמם אחרי 20 דקות הבנתי למה אני לא רואה קולנוע הוליוודי בשנים האחרונות …הסרט פשוט מגיש הכל לא היה שניה שחשבתי למה או שחשבתי בכלל שום גירוי לא על. במוחי למעט הציצי שראיתי, ופשוט גם לא היה אכפת לי מה יקרה בסוף או בכלל.
    יצירת מופת זה מילה ענקית לסרט הבמאי גדול מהחיים לא הסרט הזה…כנראה אני ואתה לא ראינו את אותו סרט.ספרינג ברייקרס מזעזע ומעורר פי מאה בתקציב של עשירית מזה, משום מה אני משווה בינהם כי מצאתי דימיון בעריכה.

    1. רגע, כתבתי שהוא "יצירת מופת" – אם כן, ממש לא התכוונתי לכך

השאר תגובה