• סרטים חדשים: ״אל תשכחי אותי״
  • ערב זומבים בסינמטק הרצליה עם שני סרטים שווים
  • מה לראות בפסטיבל סרטי הסטודנטים 2019
  • למרטין סקורסזה יש סרט חדש בנטפליקס, על בוב דילן
  • גברים בשחור: אינטרנשיונל
  • אלאדין
  • The Souvenir :מחכים לתרגום
  • לכבוד אוסקר על מפעל חיים: הקולנוע של לינה ורטמולר
  • דאבל דוקו: ״החבר דב״ ו״לאה צמל עורכת דין״
  • ״אקס-מן: הפניקס האפלה״, סקירה
  • ״ברייטברן״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת חודש יוני
  • רוקטמן
  • חורשות את הלילה
  • אימת החודש - מאי 2019

למה מרטין סקורסזה עדיין במאי ענק – חלק ב'

24 במרץ 2013 מאת אורון שמיר

לפני כחודשיים, החל עופר במלאכת הקודש של סקירת סרטיו המאוחרים-יחסית של מרטין סקורסזה, כמעין תגובה לשורה בטקסט של יניב על "ג'אנגו ללא מעצורים". חוקי המשחק: למצוא סרט (אפשר גם יותר מאחד) של מרטי משלושים השנים האחרונות שלא הולל מספיק בזמן אמת, או שנחשב בעינינו ללא מוערך מספיק – ולהאיר אותו מזווית אישית, כפי שאנחנו נוהגים כאן בסריטה. בחלק א', עופר בחר בסגמנט "שיעורי חיים" מתוך "סיפורי ניו יורק" וב"לגעת במוות". אני אכתוב על שני סרטים וחצי, סתם כדי לכתוב יותר. ואתחיל עם הסיבה, או הטריגר, לכל הפולמוס הפנימי הזה.

שגעון של לילה
After Hours
1985

after-hoursלגמרי במקרה נזכרתי בסרט הזה של סקורסזה, האהוב עליי לפחות כמו "רחובות זועמים" (Mean Streets) בעת שיטוט עם חבר באוזן השלישית. החלטנו לצפות בו באותו ערב, למחרת דיברתי עם עופר על אותה השוואה של יניב והשאר ייכתב בהיסטוריה של הבלוג. הצפייה החוזרת הזכירה לי מדוע אני כה מחבב את הסרט הזה – הוא לא ממש דומה לאף סרט אחר שראיתי. אם ראיתם את כל הסרטים של ז'אק טאטי, למשל, אתם בבעיה. חוץ מסילבאן שומה ("שלישיית בלוויל", "האשליין") או "המנון" הישראלי – אין לי שום דבר דומה להמליץ עליו. כנ"ל לגביי "שגעון של לילה" – יש בו משהו כה ייחודי עד כי קשה לי למצוא סרט שמספיק דומה לו. אני יכול לחשוב על מיליון סרטים שמתרחשים על פני לילה אחד, על קומדיות מטורפות שאין לדעת איך ייגמרו, על דמויות שעוברות חוויות סוראליסטיות – אבל לא ככה. אחד מהמקרים האלה בהם צריך לראות את הסרט כדי להבין, כי קשה לשים את האצבע.

הרבה מאוד קרדיט הולך אל תסריט הביכורים של ג'וזף מיניון, מהפעמים הללו בהן יוצר משחרר את יצירת המופת שלו כבר בתחילת הדרך ולכן אין לו באמת סיכוי להתעלות עליה בהמשך הדרך. והוא ניסה. העובדה שסרט משנת 1985 הצליח לעבוד עליי מבחינה עלילתית כל-כך הרבה פעמים מרשימה לפחות כמו הדיאלוגים המשעשעים, הדמויות שמתאפיינות כבר במשפט הראשון שלהן, וההיגיון הפנימי שבורא הסרט תוך כדי זרימה. נשגב מבינתי איך מתבנית קלאסית של "בחור פוגש בחורה" מגיעים שיאים קטנים של טירוף בלי שארגיש מרומה בדרך, ולעיתים אני אוהב דברים שנשגבים מבינתי. אפשר גם לשבח את גריפין דאן בתפקיד הראשי, על בריאת דמות מספיק חביבה-אך-בעייתית כדי לעבור יחד איתה את הגיהנום המענג שהוא חווה. או את צ'יץ וצ'ונג בתפקידי משנה גונבי הצגה, ובטח שאת כל הנשים בסרט – במיוחד רוזנה ארקט ולינדה פיורנטינו – כל אחת יותר מטורפת-אבל-אמינה מקודמתה.

אולם, אני באמת ובתמים חושב שסקורסזה התעלה על עצמו במקרה הזה, והוא הוא האחראי לרגשות האהדה שלי כלפיי הסרט. איזה עוד במאי היה מתחיל סרט עם סצנה משמימה במשרד שגרתי, בתנועת מצלמה היסטרית לחלוטין? לפתוח סרט בזום כל-כך חד ועוצמתי עושה את מה שאני מתפלל חרישית לפני כל תחילת צפייה בכל סרט שהוא – לשאוב אותי, מילולית, פנימה אל עולם אחר. לו הייתי רואה את הסרט בבית קולנוע, אין לי ספק שכל המפטפטים למיניהם גם אחרי שהאור נדלק היו סותמים באחת, נוכח הידיעה החד משמעית שהסרט התחיל ואסור למצמץ. זה אמיץ וזה משתלם, משום שהקינטיות שמזריק סקורסזה להצגת שגרתו האפרפרה של הגיבור שלו מאפשרת לו לרמז על הבאות, ומסיעת לצופיו לקבל ביתר קלות את כל השגעת שתתחולל בהמשך. גאונות נמדדדת בפרטים קטנות ובהחלטות שלכאורה אינן חשובות.

בנוסף, הבימוי של מרטי הולך ונרגע ככל שהעלילה משתגעת, מה שתורם ליצירת דיסוננס קומי. באמת שפול, זה שמו של גיבור הסרט, הוא הבנאדם האחרון שצריך או אמור להיקלע לסיטואציות אליהן הוא נקלע. ובכל פעם שהוא מנסה לפעול נגד האופי שלו ולהיות קליל עם המצב, הוא רק מסתבך. ובכל פעם, שהוא מנסה לצאת בכוח מרשת קורי העכביש שטווה לעצמו עם רצף בחירות שגוי בפתיחה – הוא רק מסתבך. כיוון שקומדיה חיה ועובדת על יצירת והעמקת פערים שכאלה, הבימוי הכה רגיש של סקורסזה, שמבין את המצבים המשתנים ומתנועע במקביל אליהם, מתאים מאוד לז'אנר. במאי גדול באמת, כמו סקורסזה, מתמחה בסוג אחד של ז'אנרים והופך אותם לשלו, אבל מספיק מבין בקולנוע בכדי לביים גם בז'אנרים שאינם מזוהים עימו. ובכלל, מרטי הוא אדם מאוד מצחיק ונוירוטי, לפחות כמו וודי אלן. רציתי ללנקק לקטע מתוך האוסקרים של 2006/7, בו הוא מגיב להוראות בימוי של המנחה אלן דג'נרס, אבל לא מצאתי אותו ברשת. ואתאפק מלאמבד את הסצנה שלו ב"נהג מונית", אז תאלצו להמתין לחצי-סרט בהמשך. אבל קודם, אם כבר הזכרנו את האוסקרים ההם.

השתולים
The Departed
2006

thedeparted

איך אפשר לקרוא לסרט שזכה באוסקר לא מוערך מספיק? אז זהו, שכאן בדיוק קבור הכלב. קודם כל, נניח בצד את הטענות המוכרות על כך שהאוסקר אינו מדד לאיכות ושקרנו ירדה בשנות האלפיים ונתרכז בשאלה (המטופשת, בואו נודה בזה) בנוסח "איך יכול להיות שעל זה הוא זכה באוסקר ועל השור הזועם או נהג מונית לא?", שמגמדת את הסרט הזה אל מול סרטיו הנחשבים יותר של הבמאי. יש שיגידו שהאוסקר הנ"ל הוא אפילו פיצוי על התעלמות בזמן אמת מאותן יצירות שהפכו לקאנוניות. אבל אני אומר בולשיט, ודווקא משום שהייתי חותם על משפט כזה בדיוק לפני שנתקלתי בתובנה של רנה רודריגז מהמיאמי הרלד לגביי סדר המיתות בסרט והשימוש של סקורסזה בפריים.

זה חידד אצלי שני דברים. ראשית, במאי גדול הוא במאי גדול, נקודה. אין דבר כזה "סתם סרט" של מרטין סקורסזה, הוא תמיד בא לעבודה במלוא הרצינות, לעד ינסה לייחד ולנצח יביא את עצמו ומעצמו ליצירה. הוא אינו במאי להשכרה (גם בכך אדון בקצרה בהמשך), או שאולי הוא אשף שכל-כך מוכשר במלאכתו עד כי המקצועיות שלו גורמת לאשליה שהוא משקיע את נשמתו בכל יצירה ויצירה. כך או כך, אני לא רואה מצב שבו אזלזל בסרט של סקורסזה בלי לצפות בו פעמיים ולחפש, אפילו בכוח, רבדים נוספים. שנית, אולי יש סיבה ש"הטייס" (The Aviator) לא זכה באוסקר שנתיים לפני "השתולים". זאת משום שמדובר בסרט הרבה יותר מתוחכם ממה שהוא נראה בתחילה, ולמרות שאני עדיין אוהב יותר את המקור הקוריאני ("דרך ללא מוצא") אין ספק שנעשתה כאן עבודת אדפטציה שחורגת מסתם חיקוי אמריקאי של הסרט הבכור.

זו לא רק השליטה של מרטי בקאסט עצום ועתיר אגו (מדובר בבמאי שחקנים ענק, ולראייה – ההופעה הטובה בקריירה של מארק וולברג, לטעמי), ובטח שלא רק האלימות הגראפית והמתפרצת. זו גם היצירה של תחושת פראנויה מתגברת, ערעור הביטחון של הצופה במי "בטוח" ומי לא, והעריכה המופתית של תלמה סקונמייקר (שותפתו הקבועה של סקורסזה, וכן, גם לדעת עם מי לעבוד זו גדולה) שעורמת שכבה על שכבה הן סיפורית והן ויזואלית. בהמשך למה שכתבתי קודם לכן על ז'אנרים, כאן סקורסזה חוזר אל כור מחצבתו ומגיש סרט פשע אפי ואופראי. לנצח על תזמורת שכזו בהנאה שממש קורנת החוצה מן המסך, שווה לעניות דעתי יותר מאוסקר. נגיד,הכרה והוקרה בקרב חובבי הקולנוע היותר מתוחכם. ואם כבר הזכרתי תזמורת, הנה הבונוס שהובטח.

The Key to Reserva
2007

key-to-reserva

שנה לאחר "השתולים" והאוסקר המיוחל, ביים מרטין סקורסזה סרט בן כעשר דקות, בו הוא כביכול מצא חתיכה מתסריט אבוד של אלפרד היצ'קוק והחליט לשמר אותה על-ידי כך שביים את העמודים האבודים והעניק להם חיי נצח באמצעות צריבתם על פילם. זה מתחיל עם הסברים של מרטי, אשר בעיניי מוכיחים כי הוא שחקן קומי לא רע בכלל ואיש בעל חוש הומור חריף לפחות כמו האינטלקט שלו. אחר-כך מגיע הסרט עצמו, מחווה מן המבריקות והמדוייקות שנעשו להיצ' אי פעם: מהמוטיבים, דרך התסרוקות ועד הסטים, המוזיקה ותנועות המצלמה (כולל נפילה כפי שהייתה מצולמת לפני עידן המחשב) – היצ'קוק לא היה עושה זאת טוב יותר בעצמו. לדעתי, ההומאז' כאן מוצלח יותר מאשר "שאטר איילנד" (Shutter Island) שיבוא כמה שנים לאחר מכן, ואף מעורר תהיה מה היה קורה אילו מרטי היה מביים את התסריט של "היצ'קוק" (Hitchcock), הסרט על הפרק בחייו של הגאון ההוליוודי בו ביים את "פסיכו"ֿ, שיצא השנה. סקורסזה מבין את ההבדל בין התכתבות ריקה מתוכן לבין לכידה אמיתית של מהות ושימוש מחודש בה. אז כן, בסוף זאת פרסומת לשמפניה, אבל עבורי זה לא הוזיל את העניין כלל. צפו בסרט במלואו:

תגובות

  1. מיכאל גינזבורג הגיב:

    'שיגעון של לילה' הוא אכן פנינה קולנועית יוצאת דופן ומשעשעת להפליא!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.