• פסטיבל הסרטים חיפה 2018: המלצות ואזהרות
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • אוסקר 2018/17: המתמודדים לפרס הסרט בשפה זרה
  • בקשה מסתורית
  • !יום הולדת 8 לסריטה
  • סרטים חדשים: שובו של ג׳וני אינגליש
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן - פרק 9
  • כל המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק ב
  • נקמה חריפה
  • מחכים לתרגום - Eight Grade
  • סיכום שנת תשע״ח בקולנוע הישראלי
  • פסטיבל ונציה 2018: דיווח תשיעי ואחרון של עופר
  • ״שרוכים״ ו״הנשף״, סקירה ישראלית כפולה
  • אוסקר 2018/19: המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק א
  • טקס פרסי אופיר 2018: ״האופה מברלין״ הוא הזוכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת ספטמבר 2018
  • יונתן אגסי הציל את חיי
  • אימת החודש - אוגוסט 2018
  • ״עשיר בהפתעה״, סקירה

למה מרטין סקורסזה עדיין במאי ענק – חלק א'

21 בינואר 2013 מאת עופר ליברגל

כשכמה אנשים שונים כותבים יחד בבלוג, לא תמיד כולם מסכימים על כל דבר. למשל, לא כולנו אהבנו את "ג'אנגו ללא מעצורים" באותה מידה. במקרה הזה, הדעה שלי על הסרט די קרובה לדעה של יניב, אותה הוא הביע בסקירה היפה שלו. אבל יש משפט אחד באותה הסקירה שאיני יכול אפילו להיות קרוב ללהסכים עימו: "טרנטינו הוא יוצר טוב יותר מסקורסזה – בהחלט יותר מסקורסזה של שלושים השנים האחרונות, ואולי יותר מסקורסזה בכלל. לפחות טרנטינו לא משעמם אותנו אף פעם…". אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל.

סקורסזה לא משעמם אותי בדרך כלל – וכשהוא כן משעמם אותי, זה בסרטים שהם בסופו של דבר מעניינים ומורכבים כיצירה שלמה, ברמה שלא הרבה יוצרים אמריקאים מסוגלים להגיע עליה. לכן "שעמום" הוא לא ממש פקטור בעיניי בסרטיו. להפך, כמה מן הסרטים שלו בהם לא השתעממתי הם דווקא אלו שאני בדיעבד אוהב פחות. טרנטינו עושה סוג קולנוע אחר – שונה מאוד, לפעמים גם עמוק, אבל בטכניקה אחרת. לכן אני לא יכול באמת לעלות כאן את הטיעון הנגדי "סקורסזה טוב מטרנטינו" אבל כן את הטיעון "סקורסזה היה – ונשאר במאי ענק".

לכן, אפתח בפוסט זה סקירה של פוסטים אשר ידונו בקצרה בסרטיו של סקורסזה, בדגש דווקא על אלו הפחות ידועים – אני מניח ש"נהג מונית" "השור הזועם" ו"החבר'ה הטובים" (האחרון כבר שייך לתקופה שידידי יניב מבקר) מוכרים ומוערכים מספיק. סקורסזה עשה הרבה דברים נהדרים וייחודים אחרים. למשל, שני הסרטים הנהדרים בהם אעסוק בטקסט זה.

"סיפורי ניו יורק" – New York Stories
(הסגמנט "שיעורי חיים")
1989

סיפורי ניו יורק

ייתכן וגורלם של סרטי אפיזודות להישכח. ייתכן גם שהחלק של סקורסזה בטרילוגיה הזו סובל מן החולשה היחסית של הסרטים שביימו חבריו – וודי אלן חתם את "סיפורי ניו יורק" עם סרט פואנטה חביב מאוד – אבל כזה שלא ממש החזיק את מולוא אורכו הקצר. פרנסיס פורד קופולה לקח תסריט ראשוני מאוד שכתבה בתו סופיה (שלאחר מכן ביימה כמה סרטים שאהבתי) ויצר סרט חלש, דבר נדיר בקריירה המפוארת שלו. אחרי זה, מה זוכר שהסרט השלם התחיל בסרט של סקורסזה שהוא סוג של יצירת מופת?

ניק נולטי מגלם בסרט צייר היוצר בלהט וחי בלהט גדול יותר. הוא שרוי בתחילת הסרט במשבר יצירתי, אבל כשהוא יוצא ממנו סקורסזה מעניק לנו ביטוי ויזואלי מהפנט למושג "פרץ יצירתיות" – לצלילי הופעה חיה של בוב דילן, האמן מתיז צבעים על הבד ובורא בהם עולם מופשט וסוחף. באותו זמן שהוא מצייר בפראות, סקורסזה יוצר אמנות באיפוק, בשילוב של יצר ומחשבה. פלא שאקירה קורוסוואה חשב שסקורסזה הוא זה שראוי לגלם את דמותו של וינסנט ואן גוך?

אבל הסרט הוא לא על היצירה עצמה, אלא על נפש האמן שיוצר אותה. ולא מדובר ביצירה העושה חסד עם נפש היוצר. רוזנה ארקט – לדעתי, בתפקיד הכי טוב שלה אי פעם – מגלמת אמנית צעירה שמתמחה בסטודיו של האמן הידוע ועוזרת לו. היא זוכה להכרה מצד עולם האמנות והיא רואה איך הגאון יוצר. היא גם שוכבת עימו ואחרי כמות גדולה מאוד של התקפי טירוף, רוצה לנתק את הקשר. אבל האמן הזה הוא לא אדם אשר קל לנתק עימו את הקשרים.

ב-45 דקות סקורסזה מצליח להעביר קשר סוער ומרוכב באופן שבמאים רבים לא הצליחו בפיצ'רים שלמים. מערכת היחסים בסרט אמינה, מטרידה, מהפנטת ומרתיעה. דמות האמן הנשקפת בסרט היא מאוד עגומה, אכזרית – אך עדיין נערצת. חוץ מזה, סקורסזה גם נתן לסטיב בושמי לכתוב ולבצע את הקטע הזה –

האפיזודה של סקורסזה ב"סיפורי ניו יורק" היא חדה, מדוייקת ולא מכילה ולא שנייה אחת מיותר – וגם לא נראה שניתן היה להרחיב אותה בלי לפגוע בה בהרבה. לא פשוט ליוצר הרגיל כבר לעבוד בקנה מידה של פיצ'ר לחזור לפורמט קצר יותר, המקביל לפרק בודד בסדרת טלוויזיה, ולהפיק את המיטב מן המדיום, וגם לייצר את אחד מסרטי המפתח לגבי הקריירה שלו – זה שבו הוא מראה את ניו יורק הזוהרת והאליטיסטית כלא שונה בהרבה מניו יורק האפלה שהוא אוהב לתאר. מה שמוביל אותי לסרט הבא.

"לגעת במוות" – Bringing out the Dead
1999

לגעת במוות

במהלך כתוביות הפתיחה של "לגעת במוות" יש קלוז-אפ על פניו של ניקולאס קייג'. את פניו העייפות מאירים מעט אורות, מבחוץ הפריים נצבע בגוון חזק של אדום. הפריים הזה אומר להיראות מוכר, הוא כמעט זהה לפריים על פניו של דה נירו מראשית "נהג מונית". "לגעת במוות" מבקש במידה מסוימת להיות גרסת שנות התשעים של "נהג מונית" – הטראומה היא לא ויטנאם או שחיתות פוליטית, אלא החיים עצמם בכל הגוונים של מנהטן. הגיבור הוא אדם משכיל יותר, אבל עדיין מכור לעבודה הלוקחת אותו לצדדים האפלים של הלילה הניו יורקי.

לראשונה מאז 1980, סקורסזה שב לעבוד עם פול שרדר, שכתב את התסריט ל"נהג מונית" והפעם עיבד את ספרו של ג'ו קונלי, פראמדיק ניו יורקי שכתב את הספר על סמך חוויותיו מלילות קשים למדי בניו יורק. סקורסזה הכניס את עצמו למשימה כמעט בלתי אפשרית – לעשות סרט שיעמוד ללא ספק בהשוואה לאחת מן היצירות הזכורות ביותר בתולדות הקולנוע – יצירה שהוא במקרה ביים. "לגעת במוות" לא הפך להצלחה בקרב הקהל והביקורת כמו "נהג מונית" ואני לא טוען כי הוא משתווה לאותו סרט מבריק. אבל ככל שחולף הזמן אני חושב שהוא אחד מן הסרטים הייחודיים והמבריקים של סוף שנות התשעים שראוי למבט נוסף.

ניקולאס קייג' מגלם בסרט נהג אמבולס ופראמדיק, הנוסע בצוות בשעות הקטנות של הלילה במנהטן שלא נראתה כל כך מכוערת מאז… אתם יודעים איזה סרט. הוא בקושי אוכל ומכור לקפה ואלכוהול כנראה. הוא גם לא פוחד לנסות סמים אחרים, בין אם מדובר בתרופות עימן הוא עובד או סמים חברתיים, כאשר כל הזמן הוא נאלץ להציל, או להיכשל בניסיונות להציל, אנשים הגוססים ממנות יתר, או גוססים מסיבה אחרת. הסרט מלא במוות. בית החולים בסרט מוצג ככאוס אשר לא מעוניין לקבל פציינטים נוספים, אולי אפילו מעדיף שהם ימותו מחוץ לדלתותיו. קייג' וחבריו המתחלפים באמבלונס (ביניהם ג'ון גודמן ו-וינג ריימס) הם לעיתים מלאכים בלבן המצילים ממוות, לעיתים קובעים את המוות ולכמה סצנות גם קרובים למות בעצמם.

כמו "נהג מונית" גם חלקים נרחבים מאוד בסרט הזה מועברים דרך התודעה של הגיבור , שנראה כאילו הוא מצוי בטריפ רע תמידי. השילוב בין חלום למציאות נעשה בצורה ברורה שהיא לעיתים מצמררת ומוביל לכמה מרגעי השיא של הסרט. לפעמים זה נעשה בצורה גסה וישירה – למשל בשילוב פנים של בחורה אשר הגיבור נכשל בהצלתה שוב ושוב, לעיתים פניה הופכים לפנים של כל בחורה ברחוב.

סקורסזה נעזר בצלם הוירטואוז רוברט ריצ'ארדסון (שמרבה לעבוד גם עם טרנטינו) על מנת לייצר סרט שהוא לא רק אפל ומרהיב ויזואלית, אלא גם הסרט הכי מופרע ומגוון בסגנונו בקריירה העשירה של סקורסזה. זהו סרט שחוגג את החיים במקומות הכי אפלים, סרט בו הבניין הכי מפחיד בניו יורק הופך ברגע לזירה של לידה, שהיא אולי גם הלידה של ישו, לפחות מבחינה מסויימת. יש הרבה אור בסרט הקודר הזה, הרבה דימויים מהבהבים שמגיעים משום מקום. סוחר סמים התקוע על סורגים בקומה גבוהה רואה לפתע את היופי של ניו יורק, כאשר מסביבו ניתזת אש כתוצאה מניסור הברזל לו הוא כבול. ויש גם את נקודת האור הגדולה.

פטרישה ארקט מגלמת אישה די מסובכת בעצמה – נרקומנית שאולי מצויה בגמילה ואולי לא, שלא דיברה עם אביה במשך שלוש שנים ומעולם לא עזבה את השכונה הגרועה בה היא והגיבור גדלו. הגיבור מנסה במהלך הסרט להציל את אביה – או לעזור לו למות – והוא גם מנסה להציל אותה ובעיקר להיות מוצל על ידה. האם יש גאולה באופק? סקורסזה רוצה להאמין שכן. אבל בינתיים הגיבור שלו לא מצליח להיות מפוטר. הרחובות האלימים והקשים של ניו יורק סוגרים עליו.

מצד שני, הסרט מציין בראשיתו כי הוא מתרחש בחצי הראשון של שנות התשעים, לפני שג'וליאני שיפץ את פני העיר, כך שניתן לדבר על כך שהגאולה בכל זאת באה. אבל הסרט הזה הוא יותר מסרט על נהג אמבולנס סהרורי אחד ובית חולים אחד בעומס יתר – הוא סרט על הצד בחיים שאנחנו יודעים שהוא שם ומעדיפים לא להסתכל עליו. יש בו ברוטליות שלא ניתן לחמוק ממנה, כמו בסרטים הראשונים של סקורסזה. אבל עדיין, סקורסזה מצליח לשלב גוונים של אור גם במציאות הכי קודרת והסרט הזה מסתיים בהצפה של אור – שמייצג יותר תקווה לתקווה מאשר תקווה אמיתית. אך גם זו, כאמור, סוג של תקווה. סוג של אור שלא כבה.

תגובות

  1. 'לגעת במוות' באמת מצוין, חכה לחלק ב'!

  2. איתן הגיב:

    טרנטינו במאי אדיר בכל מה שקשור בשליטה במרכיבי העשייה הקולנועית – בליהוק, בצילום, בהדרכת שחקנים, בפס קול כמובן, אבל אף פעם הוא לא יהיה בין הגדולים, כי חוץ מבסרטיו הראשנים בהם היה גם עומק רגשי ניכר שמה שמעניין ומרגש אותו אלו בעיקר ה"דאחקות". וככה גם נראים כל הסרטים האחרונים שלו – מרשימים בעשייה אבל מותירים, אותי לפחות, בעמדת המשקיף שמחייך אבל לא מעורב רגשית.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.