• רשימת המועמדים המלאה לפרסי אופיר 2017 הגיעו
  • מחשבות ותובנות על המועמדים לפרסי אופיר 2017
  • סרטים חדשים: ״לוגאן לאקי״ של סודרברג
  • רטרוספקטיבה למקס אופולס בסינמטקים
  • ?פרסי אופיר 2017: אוטופיה אפשרית
  • הבית תמיד זוכה
  • ״רוחות קרות״, סקירה
  • פרסי אופיר 2017: הסרטים התיעודיים
  • פרסי אופיר 2017: החמישיות של סריטה
  • פרסי אופיר 2017: סיכום תקופת ההקרנות
  • ״מאהב כפול״, סקירה
  • חטוף
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 36
  • פסטיבל ונציה 2017: קצת על סרטי התחרות
  • אימת החודש - יולי 2017
  • ״דנקרק״, סקירה

״האפיפיור הצעיר״ וטרילוגיית היופי של פאולו סורנטינו (יחד עם ״נעורים״ ו״יפה לנצח״)

10 בינואר 2017 מאת עופר ליברגל

״האפיפיור הצעיר״ (The Young Pope), סדרת הטלוויזיה הראשונה של הבמאי האיטלקי האהוב על בלוג זה פאולו סורנטינו, שודרה לא מכבר בארץ (ב-HOT) ובעולם. דומני כי למרות המוניטין של היוצר היא כמעט ולא עוררה בארץ שיח, פרט למספר ביקורות שפורסמו עם עלייתה לאוויר. זאת למרות השיח הרב שמעוררת היצירה הקולנועית של סורנטינו בשנים האחרונות, בעיקר סביב סרטו ״יפה לנצח״ שזיכה אותו בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, ולמרות שקיים דמיון סגנוני רב בינו לבין הסדרה. למעשה, אני רואה בסדרה המשך ישיר לתחומי העיסוק של הבמאי בשני סרטי הקולנוע האחרונים שיצר, לצד קשרים גם לסרטיו הקודמים. אכנה זאת לצורך סקירה זו "טרילוגיות היופי", אף כי איני יודע האם העיסוק של הבמאי בנושאים יפסיק או יימשך בפרויקטים הבאים, כולל בעונה נוספת של ״האפיפיור הצעיר״ שהפקתה אושרה. למרות הצפי לעונה שנייה, אני רואה בעונה ששודרה יחידה סגורה אחת בעלת הרמוניה, שלמות פנימית ורגע סיום אשר מקרין על כל היצירה – כמו עוד מספר סצנות בסדרה.

אני מגדיר את שלוש היצירות כטרילוגיית היופי על שם הסרט אשר פתח אותה, אשר תרגום נכון של שמו לעברית יהיה ״היופי הגדול״ (La Grande Bellezza). מעבר לכך שזהו תרגום מילולי, אין בסרט הראשון דבר אחד ספציפי אשר היופי שלו נצחי, פרט ליופי עצמו. אותו סרט מתמקד במבט מן הצד על היופי, כמו עבודה של מבקר או של מי אשר חווה את העולם כאשר הוא בקושי מתאהב בו. הסרט הבא של סורנטינו, ״נעורים״ מתמקד ביצירת האמנות, כלומר בריאת היופי, או בביטוי ההתרשמות מן העולם. ואילו הסדרה, אשר הבמאי הצהיר כי הוא ניגש אליה כאל סרט באורך 10 שעות (ואף הציג את שני הפרקים הראשונים כסרט בפסטיבל ונציה האחרון) מתמקדת באמונה. אמונה באל היא סוג של אמונה ביופי, בטח בדרך שבה סורנטינו מציג זאת. יש לציין כי החלוקה הזו נוגעת לדגשים העיקרים – אלמנטים שונים של מבט, יצירה, ואמונה קיימים בכל חוליה בטרילוגיה. סוג של שילוש, בדומה לשילוש הקדוש. אף כי האמונה בסדרה עוסקת גם בגאולה, ריפוי מחולי, נקמה, ומוסר, ״האפיפיור הצעיר״ מדגישה בלי הרף את העיסוק שלה ביופי על סוגיו, דרך היופי של אוצרות האמנות המצויים בוותיקן ודרך הצגת סוגים שונים של בני אדם כאובייקטים יפים, בצורה מינית או לא מינית, מסורתית ולא מסורתית כאחד.

אלמנט נוסף אשר התגבש בשלושת היצירות הללו (והיה פחות מגובש ביצירות הקודמות של סורנטינו) הוא הגישה הנרטיבית שלו. בכל הסרטים, הנרטיב לא מונחה על ידי הגיון לינארי, אלא על ידי הצטברות של פרגמנטים, גם אם האירועים עוקבים בזמן. ההתפחות של הדמות הראשית קשורה בקשר ישיר של הקבלות למספר דמויות, קרובות ומרוחקות. אולם, הבמאי יוצר לא רק רשת של מערכות יחסים וקווי עלילה, אלא גם רשת של אלמנטים בעולם הפנימי של הגיבור ושל דמויות מפתח נוספות. התהליך שהגיבור עובר בהווה של היצירה קשור גם, אם לא בעיקר, לאירועים אשר התרחשו זמן רב לפני התקופה המתוארת. בכל הסרטים, העיקר קשור להשלמה עם העבר יותר משהוא קשור למעשים בהווה ואת התמונה המלאה לגבי היחס לכל התקופות וליופי אנו מקבלים רק עם סיום מערכת ההקבלות, כלומר עם סוף היצירה. העיסוק ביופי מועדף לא פעם על פני התקדמות העלילה, דבר אשר מאפיין את סרטי היוצר ולא תמיד מתאים לסדרת טלוויזיה. יש בסדרה חלקים רבים שהמשמעות שלהם יכולה להיות סמלית או להתקשר להיבטים אחרים ביצירה, אבל עיקר התכלית שלהם הוא יופי לשם יופי. אולי כי יופי הוא מקום בו ניתן למצוא נוכחות של אל.

היותה של ״האפיפיור הצעיר״ סדרת טלוויזיה יוצרת לסורנטינו אתגר מסוים לגבי הגישה הזו לנרטיב, ולדעתי הוא מבצע התאמה חלקית למדיום. חלק מעשרת פרקי הסדרה מנסים לבנות נרטיב מבודד שלם בפני עצמו לצד קטעים שמהווים חלק מן המכלול, אף על פי שכל פרק מנסה לייצר שיא בסיום, ולא תמיד מדובר בשיא שמותיר מתח לגבי אירועי הפרק הבא. סורנטינו משלב קטעי פלאשבק באופן ברור יותר ממה שעשה בסרטים ויש מספר עלילות ועלילות משנה אשר מתפתחות בקצב לינארי. אבל הוא לא מנסה לייצר מתח של ממש, אלא מראית עין של עלילת תככים שחשובה פחות מן העלילה התמטית, דבר אשר תסכל חלק מן המבקרים את הסדרה. זאת למרות שכן מדובר בסדרה שיש בה גם התפתחות מפרק לפרק ובסופו של דבר הפרקים האחרונים צובעים באור חדש את ראשית הסדרה ויוצרים יצירה אופטימית יותר.

כמו בסרטים במה שאני מכנה טרילוגיה, הסדרה יוצרת הקבלה בין סוגים שונים של תרבות, גבוהה ונמוכה. האמנות הרבה המוצגת בוותיקן זוכה לא פעם להתייחסות, לעתים בדיון ישיר ולא תמיד טיפוסי על ידי הדמויות. אבל יש גם דיונים על תרבות פופולרית וכמו בשני הסרטים האחרים בטרילוגיה, גם קטע ריקוד אשר קוטע את התקדמות העלילה בעיקר על מנת להראות ריקוד. כתוביות הפתיחה של הסדרה (אשר מופיעות רק לפני חלק מן הפרקים) מדגישות את הפער הזה – הפתיח מראה 10 יצירות אמנות הקשורות לנצרות מתקופות שונות. היצירות לא מוצגות לפי הסדר בו נוצרו, אלא כהקבלה חלקית לעלילת פרקי הסדרה.

אולם, היצירה העשירית היא המודרנית ביותר והיא גם זו אשר עוברת בין כל יתר היצירות ופוגעת בהם – הפסל "השעה התשיעית" של מאוריציו קטלאן, אשר מציג את האפיפיור ג'ון פול השני נפגע בידי מטאוריט. כל זה מלווה במוזיקת רוק בקריצה של האפיפיור לקהל (בדומה לסדרה ״בית הקלפים״, הרמז לכך שהסדרה של סורנטינו עוסקת גם בפוליטיקה). משמע – הוא הכוח החדש אשר הורס את הכנסייה הישנה. אך הוא גם זה אשר נפגע בידי כוח שלכאורה מרמז על כך שכדור הארץ אינו מרכז הבריאה, ואולי יש אלוהות אחרת וגם קיום אחרי שיושמד האדם. הסדרה מראה התנגשות בין תרבויות גם בנושא האמונה הנוצרית, בשלב מסוים גם לכנסייה יש מתחרה בדמות מטיף כפרי אשר מבצע נסים לכאורה. גם האפיפיור עצמו משלב בין התפילות המקובלות לתפילות פאגניות יותר, אשר כוללת דרישות ישירות כלפי האל, בחלקן יש מימד של זעם.

youngpope2

מבחינת מבנה היצירה, למעשה לסדרה יש שני חלקים שונים וכל אחד מהם מבצע מהלך אחר. החלק הראשון שלה כולו תככים, פירוד, ריב וקנאות אשר מהווים את הצד השלילי של הדת. בחצי הזה של הסדרה, דומה כי הבסיס הוא ביקורתיות כלפי המנגון הפוליטי של הכנסייה ואולי של כל גוף בעל כוח. חלק זה של הסדרה קרוב בתחומי העיסוק שלו אצל סורנטינו לסרטו ״האלוהי״ (Il Divo), שעסק בחיי ראש ממשלת איטילה ג'וליו אנדראוטי ודרכו בשחיתות שלטונית (אם כי הסגנון של הבמאי בסרט זה היה קצבי בהרבה). למרות האמונה כי רוח הקודש בוחרת את האפיפיור, בפרק הראשון נאמר כי מי שבוחר את זהותו הוא למעשה מזכיר המדינה, הקרדינל וויילו (סילביו אורלנדו). הוא מי שלמעשה שולט בכנסייה/מדינה מאחורי הקלעים במשך שנים, ואף אפיפיור לא ממש עושה צעדים בלי הבחישה שלו. אלא שהפעם, האפיפיור שהוא כנראה כיוון לבחירתו, מורד בכללים.

האפיפיור החדש (ג'וד לאו) מודגש בכותרת היצירה כצעיר, אבל הגיל הוא רק חלק מן השינוי שהוא מייצג – הוא צעיר ויפה. אילו ההצבעה על האפיפיור הייתה מתקיימת כמו תכנית ריאלטי (ולמעשה היא סוג של תחרות פופולריות בין מנהיגי הכנסייה), הוא כנראה היה הזוכה. הוא מתגלה לא רק כמי שמשנה את הדימוי החיצוני המיושן של הכנסייה (מבלי לפגום בשמרנות המינית) אלא כבעל רעיונות משלו בנושא שיווק, כמו גם על כל נושא אחר. מדובר באפיפיור שלא ניתן לשלוט בו, דמות אשר אומרת בגלוי את התת-מודע האפל של הכנסייה – גוף אשר הקשר שלו למאמינים מבוסס על פחד ושנאה לא פחות מאשר על האהבה ועל תחושת עליונות. השם אשר בחר לעצמו האפיפיור החדש מראה עד כמה הוא רוצה להדגיש את מה שהכנסייה מנסה להסתיר – הוא בוחר להיות פיוס ה-13, שם מתסיס גם בגלל המספר אשר נחשב לחסר מזל בנצרות וגם בגלל השם שהוא משותף גם לאפיפיורים השנויים במחולקות ששלטו בכנסיה בתקופה הפאשיסטית והנאצית.

ניתן לראות את פיוס ה-13 כסוג של דונלד טראמפ של הכנסייה – אומר בגלוי את האמירות שאינן תקינות פוליטיות, שכל האחרים שמרו בלב או ניסו להכחיש, משנה את כל הכללים בהם הטקסים התקיימו, משנה את היחס לתקשורת (אם כי בדרך הפוכה – הוא בוחר לא להראות את עצמו במקום להשתמש בטוויטר). רוב האנשים סביבו מזועזעים ממנו, אך בו בזמן לא יכולים להסיר ממנו את העיניים ובסופו של דבר מסתדרים לפי דרכו, אף על פי שהם מטילים בו ספק. כפי שאנשי הוותיקן מתחיל להיות בספק לגבי התפקוד של מנהיג הכנסייה, גם לו עצמו מתחיל להיות ספק (או ממשיך להיות ספק) לגבי קיומו של האל. אם כי משבר האמונה שלו אינו גדול כפי שהאחרים מקווים – יותר חושב לו להנהיג מאשר למצוא את הקשר עם הבורא. שכן בתוכו הוא יודע כי האל אכן קיים עבורו, כפי שהוא יודע שאכן יש לו הורים והוא לא נולד יתום.

בתחילת הפרק השישי של הסדרה (כלומר בדיוק באמצע) מתבצע שינוי הטון, תחילה באופן סמלי – מוות של קרדינל, ולידה של תינוק שקיומו מוגדר כנס. בין לבין – מופיעה הכתוביות המפתיעה המבשרת שעברו תשעה חודשים. השמדת הישן הגיע לשיא, כך גם ההתרסה של מנהיג הכנסייה כלפי יתר העולם, גם אם זו לא נאמנה. אף כי השינוי בסדרה אינו חד משמעי והיא מוסיפה להראות גם תככים פוליטיים וגזרות לא תקינות פוליטיות של פיוס ה-13, הדגש עובר לחיבור ובנייה מחדש של משהו טהור יותר. הקפיצה בזמן מראה לנו כי האפיפיור אכן הצליח לחולל נס, הראשון מבין שורה של מקרים בהם כוחו הופך ליותר ויותר אלוהי. פתאום הדרך שלו לדעת את הכל לא נתפסת כפלישה לפרטיות, אלא כמתת אל. בכוחו של הגיבור להעניק חיים, ולצבוע אותם בגוון חדש. המוות בפתיחת הפרק אינו המוות האחרון בסדרה, אבל המקרים האחרים היו מנומקים, ביותר מדרך אחת.

בחלק השני של הסדרה, גם האפיפיור עובר שינוי, אשר מתבטא לא רק בכך שהוא מתחיל בהדרגה לנוע בעולם ולהראות את עצמו בפני הקהל. הוא מבין כי הכוח של האמונה הוא באהבה ונתינה ולא בהפחדה. למעשה, הוא מבין כי הוא צדק בנאום שלו אשר פותח את הסדרה. באותו נאום, הוא מטיף למען אהבה ואומר כי על כנסייה להתאים את עצמה לעידן המודרני ולקבל גם מיעוטים מיניים. ברגעים אלו עימם נפתחת היצירה, הקהל של הסדרה והבמאי (הליברלי ברובו) יכול לחשוב כי הוא חוזה באפיפיור שהוא כל התקוות שלו. אולם, מדובר רק בחלום של גיבור הסדרה, אשר רואה במילות הנאום דבר מתועב. במקום זאת, לבסוף הוא נושא נאום שכולו הפחדה ושנאה. הוא אומר כי על הכנסייה לסגור את דלתה לחוטאים, כולל לכל מי שעברה הפלה. שני הנאומים, זה שבחלום וזה שבפועל, מתחילים בשאלה "מה שכחנו?". בסופו של דבר, דומה כי החלום נועד כלפי הגיבור עצמו אשר מתחיל להשיב לו בחצי השני של הסדרה, בעיקר בפרקים האחרונים. הוא שכח לאהוב, אבל נזכר באהבה בהדרגה. למעשה, היחס שלו לאל דומה ליחס שלו למאמינים – פיוס ה-13 זועם על האל כפי שהוא זועם על המעריצים, ולחילופים גם אוהב אותו.

young-pope4

הלמידה הזו קשורה גם להכרה שלו בכך שמשבר האמונה שלו הוא למעשה משבר פסיכולוגי של חיפוש אחר הורים. הורים אשר השאירו אותו להשגחת הכנסייה והרצון שלו למפגש עימם הוא למעשה הגרסה שלו לשאלה "אלי, אלי למה עזבתני" – כלומר למילים האחרונות של ישו. אין בו הכעס על ההורים, רק שאלה. זאת בעודו יודע כי השקפת העולם של הוריו הייתה כנראה מנוגדת לזו שלו. וגם בעודו יודע כי האחות מרי (דיאן קיטון) היא בשבילו אמא הרבה יותר מכל אם ביולוגית. סיפורים של הורות ביולוגית או לא ביולוגית עוברים לאורך כל הסדרה והאפיפיור הוא גם אב מעצם התואר שלו. הורות היא גם סוג של אלוהות – יצירת אדם, שליטה בעולם, עזרה לצאצא שהוא לכאורה חסר ישע.

כמו בסרטים האחרים בטרילוגיה, ההיזכרות בעבר אינה רק של הדמות הראשית, כשם שהקשרי האמונה וההורות משותפים לכל הדמויות. דמותה של מרי גם היא מהרהרת לא אחת בעבר, כסוג של כמיהה נטולת חרטה לנעורים. החזרה שלה למשחק הכדורסל מזכירה את החזרה של בן דמותו של מארדונה לכדורגל בסרט ״נעורים״. רוב הדמויות האחרות בסדרה מבוגרות יותר מן האפיפיור ובהדרגה, השינוי הדרסטי בכנסייה גורם להם להרהר מחדש על חייהם, אחרי שהם עוברים את שלבי הזעם והפחד מפני הגיבור הראשי. המסע של כל דמות הוא למעשה מסע פנימי, לגאולה או לחטא, לחיים עם אנשים אחרים או לעבר מוות בודד.

יש בסדרה הזו לא מעט אנשים שחוטאים בדרך זו אחרת, בעיקר בכל הנוגע ליחס לחסרי ישע, כמו ילדים העוברים התעללות. בכך, הסדרה מתייחסת לשערוריית הפדופיליה בכנסייה גם בדרך ישירה וגם בדרכים עקיפות יותר. אבל בסופו של דבר, זוהי סדרה בלי נבלים וכל דמות אשר נראית שלילית מקבלת רגעים בהם היא מעוררת הזדהות. למשל דמות של וויילו, אשר מצד אחד הוא פוליטיקאי דורסני ומצד שני מטפל בנכה קשה ומתאהב אהבה נואשת וחסרת סיכויים באחות מרי, לכאורה הכוח המנוגד לו במסדרונות הוותיקן.

הסדרה מציגה גישות שונות למושג ההנהגה כשם שהיא מציגה גרסאות שונות למוצג האמונה. הגיבור מערער על הדרך שבה הדברים נעשים מתוך מחשבה כי הנהגה צריכה להיות נאמנה לדרכה ולהשתנות בצורה בוטה, בעוד מזכיר המדינה מאמין שהנהגה תפקידה בעיקר לשמר על הקיים. אבל כל כומר אשר נראה בסדרה הוא גם סוג של מנהיג של קהילה – חלקם מנהיגים בצורה תקיפה, חלקם בצורה אוהבת שיוצרת קשר עם המאמינים וחסרי הישע. חלק מנהיגים בצורה שמרנית מבחינת הערכים וחלק מחפשים פתיחות ודיבור בגלוי על סוגיות קשות.

כמעט כל הכמרים, פרט לגיבור הראשי, נופלים לחטא מסוג מסוים – שקרים, מין, או ניסיון התאבדות. חטא האנוכיות שותף לכל הדמויות, כולל לפיוס ה-13 עצמו, אשר התפלל על מנת לקבל את התפקיד לפני המורה שלו, ספנסר (ג'יימס קרומוול). המנטור ראה בעצמו מועמד טבעי ביותר לתפקיד וראה כיצד בן טיפחו עקף אותו לא רק בקבלת המשרה, אלא גם בהליכה כנה עם הערכים השמרניים. לכן ספנסר מתחיל את הסדרה עם החטא הגדול של ניסיון התאבדות – כפירה בערך החיים, שהוא אולי העליון עבור הכנסייה. בסופו של דבר, דרכי ההנהגה השונות מחוברות לדרכי האמונה השונות, כל אחד מנהיג, או כופר, בהתאם לדרך שבה הוא מאמין.

כמו בסרטיו של סורנטינו, היופי של הסדרה נראה במבט הראשון כתצוגת ראווה כמעט נטולת עומק, שכן הבמאי חוגג את תנועות המצלמה והכוח הפיוטי של הדימויים שהוא מייצר. אבל עם כל הקבלה שהוא יוצר בעזרת העריכה או וריאציות על קווי העלילה (בפרקי הסיום חלק ניכר מן העלילה יוצא הרחק מגבולות הוותיקן), נחשף יחס מורכב יותר לכל דימוי. ישנם עוד סוגים של יופי ושל כאב אשר חבויים בגוף היצירה, אשר רק לחלק קטן מן ההיבטים בה התייחסתי בטקסט זה. הסדרה בסופו של דבר דנה בכנסייה באופן מתריס ומקבל כאחד והיא לא חד-משמעית לגבי הנושאים הפוליטיים אשר עולים בה ולגבי צדקת הדרך הקתולית. היא מטיפה רק לאהבת הזולת – את הדרך צריך למצוא לבד.

young-pope3

תגובות

  1. צופיה הגיב:

    סדרה נהדרת ומעוררת השראה

השאר תגובה