• רשימת המועמדים המלאה לפרסי אופיר 2017 הגיעו
  • סרטים חדשים:
  • הטרילוגיה האמריקאית של ג׳ורג׳ סטיבנס - ״שיין״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 37
  • לוגאן לאקי
  • ״טירת הזכוכית״, סקירה
  • מחשבות ותובנות על המועמדים לפרסי אופיר 2017
  • סרטים חדשים: ״לוגאן לאקי״ של סודרברג
  • רטרוספקטיבה למקס אופולס בסינמטקים

"המפסטד שלי", סקירה

29 ביולי 2017 מאת עופר ליברגל

הבמאי הבריטי ג'ואל הופקינס מצא את הנישה שלו בעשיית סרטים – התמקדות בגיבורים המצויים בשלב בחיים שבין גיל הפרישה לבין גיל הזהב, מתוך כוונה להראות כי נעורים יכולים לבוא גם בשלב מאוחר יחסית של החיים. הכותרת של סרטו השני, "הזדמנות אחרונה לאהבה", יכלה להיות מודבקת גם לסרטו הנוכחי ובמידה פחותה גם לסרטו הקודם, "אהבה בועטת". הופקינס עצמו צעיר מן הגיבורים שלו בכמה עשורים (הוא מצוי בשנות הארבעים לחייו) אבל ייתכן והוא מסונכרן עם הגיל של השכבה העיקרית אשר הולכת לקולנוע בימינו, ובמידה רבה הוא גם מסונכרן עם הטעם הקולנועי לגבי הסגנון – הסרטים שלו פשוטים במסר שלהם ובשפה הקולנועית, מכילים מעט שנינות בדיאלוג, והכוח העיקרי שלהם הוא שימוש בשחקנים אהובים, הן בתפקידים ראשיים והן בתפקידי משנה. עם זאת, דומה כי משהו מעט חורק במכונה שלו, כי בעוד שני סרטיו הקודמים היו רחוקים מלהבריק אבל בכל זאת מהנים למדי, הסרט החדש עובד הרבה פחות טוב, אף כי כל המרכיבים שיכולים להפוך את הסרט הזה לחביב על חלקים מן הקהל עדיין נמצאים שם.

"המפסטד שלי" (במקור רק Hampstead. איני יודע מי הדובר בכינוי השייכות בשם העברי, או שזו בכלל מחווה לשלי יחימוביץ') קרוי על השם אחד מאזורי המגורים הכי יוקרתיים בלונדון, אזור אשר ידוע גם בפארק הגדול אשר מצוי בו. כמו לא מעט סרטים בעת האחרונה, הגיבורה שלו היא אמילי, אישה אשר בגיל מבוגר מגלה כי הקיום הבורגני העשיר אשר התרגלה אליו גם חסם משהו פרוע יותר באופי שלה. את האישה הזו מגלמת דיאן קיטון, בתפקיד אשר דומה כי משחזר את רצף תפקידה האחרונים כאישה מבוגרת ומכובדת אך עדיין בעלת יצרים וחשיבה עצמאית. עוד לפני שהיא מגלה את הצד הפרוע בחייה, היא נמצאת במשבר: לאחר שבעלה נפטר, היא מגלה כי הוא ניהל רומן מתמשך עם אישה אחרת – וגם השאיר אותה עם דירה מלאה בחפצי יוקרה, אבל גם במצוקה כלכלית וחובות גדולים, אשר עלולים לאלץ אותה לוותר על מקום המגורים היוקרתי. שאר נשות הבניין בו היא חיה, בהנהגת ראש ועד הבית פיונה (לסלי מנוויל, שכיף לראות אותה גם בתפקיד שכתוב בצורה חד מימדית), מנסות לעזור לה מבלי להגיד בצורה מובהקת עד כמה הן מבינות כי מצבה קשה כלכלית, ובמקביל הן משדכות אותה לשורה של גברים. האחרון בניהם הוא רואה חשבון בשם ג'יימס (ג'ייסון ווטקינס, צעיר בהרבה מקיטון באופן מרענן), אשר אמילי לא דוחה לגמרי את החיזורים שלו כי הם כוללים בעיקר חבילת הצלה מן הבוץ הכלכלי. כמו כן, לאמילי יש בן בשם פיליפ ומגלם אותו ג'יימס נורטון – כמות האינפורמציה שתלמדו לגביו במהלך הסרט לא גדולה בהרבה מן הכתוב במשפט זה.

אבל בסופו של דבר, מה שמחייה את רגשותיה של אמילי הוא מפגש עם מי ששאר נשות הבניין מנסות להעיף משם על מנת לבנות במקום שיכון יוקרה חדש – נווד בשם דונלד (ברנדן גליסון), אשר בנה לעצמו סוג של בית מאולתר בפארק הסמוך וחי שם מבלי לעורר עניין במשך לא מעט שנים . דונלד מתבודד מבחירה – הוא לא משלם מסים, אבל גם מגדל את כל המזון לו הוא זקוק ומייצר בעצמו את החשמל למקום מגוריו, חי קרוב לחברה ובמנותק ממנה. כאשר מנסים לדבר איתו, לרוב התגובה שלו היא זעם, אך הוא גם יכול להיות עדין ומזמין, כפי שאמילי מגלה בהדרגה. או בצורה של התאהבות מהירה למדי. הקסם של דונלד נובע לא רק מסיפור חייו אשר נחשף מבלי להפתיע או לרגש יותר מדי, אלא מפני שהוא מהווה אלטרנטיבה לשגרה הבורגנית ולצביעות של המאבקים של בני המעמד הגבוה. איתו אמילי גם נזכרת כי פעם היא למדה אמנות והתעסקה בצילום (כי צילום הוא תמיד התחביב של בחורה עם צד פרוע, מסתבר). אבל העימות בין אורח החיים של דונלד, אשר מבוסס בצורה חופשית על סיפורו אדם אמיתי, לבין החיים הבורגניים הוא יחסי – אמילי אומנם תתגייס על מנת לעזור לו להילחם על העולם אשר בנה לעצמו, אבל היא לא ממש שוקלת לאמץ את אורח חייו, אלא שואפת להכניס אותו לתוך אורח חייה, או למצוא איזה שילוב אשר יאפשר לה לשמור על הצד שלה, הכולל גם עיסוק כושל במסמכים בירוקרטיים.

במהלך הסרט נזכרתי בסרטו של ז'אן רנואר "בודו ניצל מטביעה" (Boudu sauvé des eaux) משנת 1932. יש דמיון פיזי מסוים בין המראה של גליסון בסרט זה למראה של מישל סימון בסרטו של רנואר. סימון גילם בסרט נווד החי בפארק אשר מוכנס לבית בורגני כאקט של צדקה, רק על מנת לזעזע לחלוטין את כל היסודות הערכים בבית, באופן אשר מעדיף בגלוי את החיים הפרועים ונטולי החוק על השגרה, אך במקביל מציג אותם גם כגסים, מלוכלכים ונטולי מצפון. בסרטו של הופקינס אין קמצוץ מן המרדנות או הכנות בסרטו של רנואר, ודומה כי מציע לקהל סוג של נווד אשר קל לחיות עמו – נווד שהוא בעצם בורגני בתחפושת, מינוס הצורך בחשבון בנק קבוע. אף כי הייתה במציאות דמות אשר חיה בפארק המפסטד, וכאמור, על המאבק המשפטי שלה הסרט מתבסס בצורה חופשית (ומשמיט את דרכי הפרנסה של הנווד המקורי, שכללו קבלת עבודת זמניות מטרי גיליאם), התחושה בסרט היא של התרחקות מכל כנות ופער גדול אשר היה במפגש בין שני סגנונות חיים שונים כל כך – הסרט מעדיף את הרומנטיקה על פני עימות שלם בין עולמות. אומנם השוואה לאחד מענקי הקולנוע בכל הזמנים יכולה להיות מעט לא הוגנת עבור במאי צנוע כמו הופקינס, אבל דומה כי ההליכה בתלם היוותה בסרט זה מכשול מהותי. הסרט כל כך מתאמץ להשאיר רושם טוב ונעים, עד שבסופו של דבר הוא אינו מותיר רושם כלל.

את התסריט לסרט כתב האמריקאי רוברט פסטינגר, אשר הסרט הראשון אשר השתתף בכתיבתו היה "בחדר המיטות" האפקטיבי של טוד פילד, סרט בו המבט על חיי זוג מבוגר מגיע למקומות מורכבים ולא טיפוסיים. מאז הסרט ההוא, דומה כי הוא כותב בצורה אוטומטית, דבר אשר ניכר במיוחד בסרט זה אשר מרגיש צפוי פחות במהלכי העלילה, אלא יותר באופן בו הדיאלוגים כתובים ובמעט שהם חושפים. הפיצוי היחסי הוא בגזרת המשחק, שהוא במקרה זה לא רק הסיבה העיקרית שבגללה אנשים ילכו לסרט ,אלא גם הדבר הטוב היחידי בו. אולם לא מדובר במצטיינים הצפויים – בעוד קיטון וגליסון עושים תפקידים סבירים אך נמצאים רחוק משיאם, בכמה מתפקידי המשנה הסרט נעזר בליהוק אשר משדרג אותו, בעיקר כאשר הופקינס בוחר לעבוד עם שחקנים ששיתפו פעולה בעבר עם מייק לי – יש בסרט הזה כמה רגעים נהדרים של הופעות משחקנים של סצנה בודדת. זו רחוקה מלהיות סיבה להצדיק את הצפייה בו, אבל זה בכל זאת משהו אשר מונע ממנו להיות אסון טוטאלי והופך חלקים מן הסרט לסבירים לצפייה, אם במקרה נכנסתם לבית הקולנוע על מנת ליהנות מן המזגן והנופים של לונדון.

השאר תגובה