• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״סוס מנצח״ עם טוני קולט
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992
  • ״לא לנשום 2״, סקירה
  • ״מסע בזיכרון״, סקירה
  • קנדימן
  • אימת החודש - אוגוסט 2021: צמדים וצרפתים

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 6, פרק 5: "ג'וליה"

22 באוגוסט 2021 מאת אור סיגולי

שנות השבעים ידועות כתור הזהב של הוליווד המודרנית, ובאמת קשה להתווכח עם זה. מדובר על תקופה קולנועית של משהו כמו תריסר שנים (בערך מ-1967 עד 1979) שבה האומנות הפכה להיות החזון השולט, הבמאים הצעירים והמסעירים קיבלו קארט בלאנש מהאולפנים לעשות מה שהם רוצים, וההשפעה של יוצרים מאירופה שינתה לגמרי את הנראטיב והמבע הקולנועי.
האקדמיה, כשיקוף של התעשייה, יישרה קו באופן כמעט מיידי, וכך הסבנטיז של האוסקר היו פשוט חגיגה של יצירות מופת שהפרס עזר להן לחקוק את מקומן בהיסטוריה. אמנם לא כל הזמן ולא תמיד באותה עוצמה, אבל בהתחשב בעשורים שיבואו אחר כך, השנים האלו הן פשוט דילוג מעורר התפעלות בעולם קולנועי מסעיר, חדשני וכזה ששרד היטב עד היום.

בתוך זה, 1977 היא שנה מאוד מוזרה. מאוד. בעיקר כי מאוד קשה להחליט האם היא טובה או לא. מצד אחד, זו השנה שממנה בקע הסרט המפורסם ביותר בכל הזמנים, ששינה את פני הקולנוע לחלוטין באופן מידי, "מלחמת הכוכבים" כמובן. לצדו, באופן פחות יותר אבל זה בגלל שפשוט אי אפשר להשוות, מהדהדים עוד שני סרטים שנכנסו לדברי הימים: הקומדיה הרומנטית "הרומן שלי עם אנני" ודרמת המד"ב של ספילברג "מפגשים מהסוג השלישי". מעבר לשלושת אלו, כמעט כלום (אפשר לזרוק פנימה את "לחפש את מר גודבאר", "שגעון המוזיקה", "אקווס" ו"חברי הדרקון אליוט", אבל זה רק מחזק את הטענה שלי). קשה לומר האם זה בגלל שבאמת הסרטים האחרים לא מאוד מוצלחים ולכן נשכחו ונעלמו, או שאולי המערבולת הפסיכית של "מלחמת הכוכבים" פשוט לא השאירה מקום לאף אחד אחר.
כך או כך, האוסקר הראה את זה במדויק. כאילו חברי האקדמיה ממש חיפשו מתחת לאבנים במה לבחור מעבר לשלושת הסרטים שהוזכרו, ואולי כי אלו פשוט שאבו את כל ההצבעות, שאר המועמדים נכנסו בזכות קולות בודדים. גם נראה שמעט הסרטים שכן השתחלו פנימה, נכנסו עם הרבה יותר ממה שמגיע להם. עד כמה המצב היה דל? שניים מתוך חמשת המועמדים לסרט הטוב ביותר היו של אותו במאי (!) ולא כזה שידוע כאוטר חשוב או בכיר הקולנוענים. שניהם גם על רקדניות.

תמהיל המועמדים של האוסקר ה-50 הוא מהמשונים והתמוהים ביותר בכל שנות הטקס, ואנחנו כמובן נצלול לזה. עד כה בפרויקט האוסקרים עסקתי בשתי המפלצות הגדולות של השנה, "הרומן שלי עם אנני" בפרויקט הזוכים, ו"מלחמת הכוכבים" בפרויקט המפסידים. הפעם בחרתי לחזור למפסיד אחר, שעל פי כל הנתונים האקדמיה אהבה מאוד ולכן סיקרן אותי מדוע הוא התפוגג מהזיכרון. במבט מדוקדק יתר מסתבר שהמצב היה די אחרת.

עוד לפני האוסקר…

ליליאן הלמן היא אחת מהנשים המשמעותיות ביותר בעולם הכתיבה בחלקה הראשון של המאה העשרים. היא נולדה בלואיזיאנה של 1905 למשפחה יהודית, ובשנות השלושים החלה לעבוד בהוליווד כקוראת תסריטים. שם פגשה את דאשיל האמט, סופר המותחנים המפורסם ("הנץ ממלטה") ועמו פיתחה מערכת יחסים עד יום מותו שלושה עשורים לאחר מכן.
בתחילת הרומן שלה עם האמט (לאחר שהתגרשה מבעלה), הלמן השלימה את המחזה "שעת הילדים", טקסט שובר מוסכמות במרכזו מערכת יחסים מפותלת וטראגית בין שתי מורות, וזה היה להצלחה גדולה. הוא גם עובד לסרט ב-1961 עם אודרי הפבורן ושירלי מקליין.
משם הקריירה של הלמן עברה עליות ומורדות, כאשר היא המשיכה לכתוב לבמה ולמסך, ואפילו הייתה מועמדת לשני אוסקרים, על עיבוד "השועלים הקטנים" שלה ועל כתיבת "כוכב הצפון".
ב-1973 פרסמה את הביוגרפיה השנייה שלה, "פנטימנטו: ספר דיוקנאות", שם פרק אחד ספציפי העוסק באישה אותה הכירה בשם ג'וליה, ובשבילה סיכנה את עצמה בימי מלחמת העולם השנייה, תפס את תשומת הלב של האנשים הנכונים.

התסריטאי אלן סרג'נט, לו אז הייתה כבר פילמוגרפיה ארוכה בטלוויזיה ובקולנוע ("ירח של נייר"), לקח את הפרק הזה ובנה סביבו סרט שלם, הקרוי דווקא על שם דמות המשנה, "ג'וליה" (Julia), שנע בין שתיים, לעיתים שלוש, נקודות זמן. העיקרית מתרחשת באמצע שנות השלושים, אז הלמן מנסה לאתר את חברת ילדותה ג'וליה, שעקבותיה נעלמו באירופה בה הרוע כבר התשלט, ומחליטה לעזור לכוחות המחתרת בסיכון עצמי גבוה. שני קווי הזמן הנוספים הם ימי ילדותה של הלמן בצדה של ג'וליה העשירה והמסעירה, וחלקים איפשהו באמצע, כאשר ג'וליה פיתחה את המצפון החברתי שלה.

התסריט נכתב בחסות פוקס המאה ה-20 והוא הועבר לידיו של אחד הבמאים הבכירים של הוליווד, פרד זינמן, שכבר ביים שני זוכי אוסקר, "מעתה ועד עולם" ו"אדם לכל עת". אבל לא רק אלו נזקפו לשמו של הבמאי בן ה-70, אלא גם "החיפוש", "בצהרי היום" ו"סיפורה של נזירה", בין היתר.
לתפקיד ליליאן הלמן לוהקה אחת הכוכבות הגדולות של התקופה, יופי שמיימי, אצולה הוליוודית וגם דמות פוליטית בפני עצמה, ג'יין פונדה (מיותר לציין שדמיון פיזי בין האישה האמיתית וזו המגלמת אותה איננו רב), שש שנים אחרי האוסקר שלה על "נערת הטלפון והבלש".
ג'וליה, שבאה מעולם של כסף ישן והחליטה להפוך לאשת מחתרת, גולמה על ידי השחקנית הבריטית ונסה רדגרייב, אז בת 40, כזו שזכתה להערכה גדולה על כישרונה אבל במקביל לא ממש התחבבה על יהודי הוליווד בעקבות התמיכה שלה במאבק הפלסטיני. היא בעצמה כבר הייתה אחרי שלוש מועמדויות לאוסקר, כולן הסתיימו בהפסד.
עוד בקאסט היו ג'ייסון רוברדס שזה אך זכה באוסקר על "כל אנשי הנשיא"; מקסימיאן של זוכה האוסקר על "משפטי נירנברג", האל הולברוק, רוזמרי מרפי, ולא פחות חשוב – הופעתה הקולנועית הראשונה של שחקנית אחת בת 28, מריל סטריפ שמה.

ההפקה המנצנצת והיקרה יצאה לבתי הקולנוע ב-2 באוקטובר 1977 וזכתה לחיבה מהקהל וליחס מכבד, בערך, מהביקורות. אבל כמו כל דבר אחר באותה שנה, תשומת הלב הייתה מרוכזת בכלל בגלקסיה רחוקה רחוקה.

מסלול ההפסד של "ג'וליה"

על המועמדים לאוסקר ה-50 פירטתי בפרק של "מלחמת הכוכבים", אז כמו במקרים אחרים של עצירה בשנה שדנו בה כבר, הפעם עשה את זה קצר יותר. זמן טוב להזכיר שלינקים לכל הפרקים נמצאים בסוף הפוסט. כרגיל.
"ג'וליה" ו"נקודת מפנה" עמדו בראש הרשימה עם 11 מועמדויות; "מלחמת הכוכבים" פיגר במעט עם 10 מועמדויות (בגלל ההשמטה מפרס הצילום); "הרומן שלי עם אנני" ו"דירה לשניים" צברו 5 מועמדויות, נוכחים בעיקר בפרסי התסריט והמשחק.
הסרט השלישי הגדול של 1977, "מפגשים מהסוג השלישי", אותו הזכרתי בפתיחה, צבר 8 מועמדויות כולל בימוי, שיהיה ברור כמה קרוב היה לפרס הגדול.

פסקה קצרה לפני שצוללים אל מעמקי "ג'וליה", בהקשר של סרט אחר: בעקבות הטקס ה-50 הפך "נקודת מפנה" להיות פאנץ-ליין אוסקרי כאשר קיבל את תואר "הלוזר הגדול ביותר בתולדות הפרס" עם אפס זכיות מתוך 11 מועמדויות. תואר שהוא מחזיק לעצמו עד היום בתיקו עם "הצבע ארגמן".
זו המורשת העיקרית שלו, אבל האמת היא שמדובר בסרט ממש לא רע, עם תסריט די מרשים רוב הזמן והופעות מפוארות של שירלי מקליין ואן בנקרופט. הבעיות שלו, בעיני, הן הגלוסיות המשונה שלו, שיותר מרגישה מהאייטיז מאשר סבנטיז, וקו העלילה הדי משעמם באמצעו שעוקב אחרי שני נאהבים צעירים. רציתי להזכיר את זה. ואם כבר אנחנו פה, שלוש מילים על המועמד החמישי – "דירה לשניים": סרט חמוד מאוד.

קל לראות כמה יוצאי דופן היו שנת 1977 והאוסקר שלה על פי רשימת המועמדים. זה באמת מרגיש כאילו חברי האקדמיה גירדו פינות כדי למלא את הקטגוריות.
זה מתחיל עם זה ששני סרטים קיבלו סכום עצום של 11 מועמדויות, ועוד אחד עם 10. זה ברמה של פרסי אופיר ממש. כאילו לא היו סרטים להצביע להם בקטגוריות המשחק והכתיבה, אותם סרטים הוזכרו שוב ושוב ושוב. הדבר השני הוא היכולת של במאי כמו הרברט רוס להכניס שני סרטים לחמישייה הגדולה. זה אמנם קרה בעבר לבמאים כמו אלפרד היצ'קוק, ג'ון פורד, ויקטור פלמינג ופרנסיס פורד קופולה, אבל רוס, על אף שביים כמה סרטים נפלאים, לא בדיוק בקאליבר הזה.
עוד דבר מעניין הוא שיש שתי קומדיות רומנטיות בפרס הסרט ("הרומן שלי עם אנני" ו"דירה לשניים"), סוגה שלא בדיוק מדגדגת את ההתלהבות של האקדמיה בדרך כלל. שתיהן גם מתרחשות בניו יורק.
אנומליה קיצונית אחרת היא שרק שני סרטים משותפים לפרס הסרט הטוב ביותר והשחקן הראשי הטוב ביותר (שתי הקומדיות הרומנטיות). לעומת זאת, כל המועמדות לפרס השחקנית הראשית עשו זאת בזכות סרט שנמצא בחמישייה הגדולה – כלומר ארבעה סרטים מתוך מועמדי הסרט עסקו בגיבורות ראשיות. מכיוון שאנחנו יודעים כמה פתוחה האקדמיה לנראטיביים נשים (רמז: היא לא), הקשר ההדוק והמפתיע הזה בין פרס הסרט לפרס השחקנית ב-1977 מעיד על כך שבעיני האקדמיה לא היו הרבה אופציות. נגיד את זה ככה – האם אתם יודעים מתי עוד נוצר מצב שאפשר לנראטיבים נשיים להיות במרכז הבמה עד כדי כך שכל השחקניות בקטגוריה הראשית הן ממועמד לפרס הסרט (מאז שינוי שיטת ההצבעה ב-1944)?
התשובה היא: אף פעם. לא לפני ולא אחרי.
בכוכבית אסייג שאמנם היו חמש מועמדויות, אבל רק מארבעה סרטים. בכל מקרה, אדגיש את הנקודה ששני סרטים היו מועמדים לאוסקר הסרט, מאותו במאי, בשניהם השחקנית הראשית היא רקדנית, זה לא בדיוק שגרתי.

"ג'וליה" הוא בהחלט חלק מהמוזרות הזו של האוסקר ה-50. מצד אחד, הוא משהו שמרגיש כמו סרט אוסקר קלאסי, רק נוצר וכבר מחכה שייקראו בשמו לבמה: במאי מוערך, סיפור היסטורי אמיתי עם בונוס של נאצים, כוכבי ענק, שחקני אופי, הפקה עצומה, הכל שם. ואכן, 11 מועמדויות לא הולך ברגל.
לא רק זה, "ג'וליה" זכה בארבעה פרסי באפט"א כולל הסרט, היה מועמד לשבעה פרסי גלובוס הזהב (מספר שיא), לקח שלושה פרסי מבקרים מטעם לוס אנג'לס (שחקניות וצילום), זכייה בפרס איגוד התסריטאים ומועמדות לפרס איגוד הבמאים. הוא לא איזה משהו שהשתרך בטעות לעונה.
מצד שני, הוא זכה בסכום פעוט של שלושה מתוך 11 (כאשר לפחות שניים מתוכם היו ברירות מחדל מוחלטות, ועוד נגיע לזה) – במהלך כל 94 שנות האוסקר רק חמישה סרטים היו מועמדים ל-11 פרסים ומעלה, וזכו בפחות מארבעה: "הסיפור המופלא של בנג'מין באטון" עם 3, "רבקה" ו"ג'וקר" עם שני אוסקרים (שניהם קרו בתקופות עם שיטות הצבעה שונות של מעל לחמישה מועמדים בפרס הסרט), ו"הצבע הארגמן" ו"נקודת מפנה" עם אפס. זה נדיר מאוד.
אבל יותר יוצא דופן מכך, את הרוב המוחלט של הפרסים שלו הפסיד "ג'וליה" לקומדיה רומנטית קטנה וסרט פיצוצים בחלל. נשמע משונה, נכון? אז איך זה קרה?

קודם כל, קונטקסט. הדבר הראשון שמאוד בולט בצפייה ב"ג'וליה" הוא שהסרט לא מתאים לשנות השבעים, אלא נראה כמו תוצר של תקופה אחרת, כזו שמאפיינת דווקא את העשורים לפניו ואחריו. הגלוסיות והשיוף של ההפקה, יחד עם הסיפור רחב היריעה וההיסטורי, מרגיש כמו האוסקר של שנות השישים והשמונים, משהו בין "דוקטור ז'יוואגו" ל"אדומים".
אמנם היה רצף של זוכים תקופתיים באותו עשור ("פאטון", שני סרטי "הסנדק" ו"העוקץ") אבל הם היו מחוספסים וגבריים יחסית, במרכזם אנטי-גיבורים. "ג'וליה" הוא הוליווד הרומנטית-קלאסית עם התאורה הרכה והצבעים הרוויים. הוא יכל להביס די בקלות סרטי סיקסטיז כמו "טום ג'ונס" או "אדם לכל עת" או סרטי אייטיז כמו "מרכבות האש" ו"זיכרונות מאפריקה", אבל בשנות השבעים פשוט לא היה לו מקום.
עדיין, אני חייב לומר, ההפסד של הסרט בקטגוריות הצילום ("מפגשים מהסוג השלישי") כמו גם העיצוב והתלבושות ("מלחמת הכוכבים") רק מראה איזה כוח היה לסרטי הפנטזיה של אותה השנה עם הפופולריות של יצירות ספילברג-לוקאס. אני לא חושב שקרה דבר כזה עד הניצחונות של "הפנתר השחור".
מעבר לשלושת אלו, את פרסי הסרט, הבימוי, והשחקנית הראשית "ג'וליה" הפסיד ל"הרומן שלי עם אנני"; ואת פרסי העריכה והמוזיקה, שוב, ל"מלחמת הכוכבים". באמת שכל מתמודדי האוסקר באותה שנה היו כינורות שניים לסרטים האלו.

עוד משהו שצריך לקחת בחשבון הוא הפוליטיקה. הוליווד היא מקום שמרני מאוד, וגם אם הסרטים עצמם ליברליים, הכסף נמצא אצל גווארדיה אחרת לגמרי. כך שאם אתה עושה סרט על אישה אמיתית שהייתה ידועה בקשריה עם הקומוניזם ובחברתה האקטיביסטית – כאשר אפשרי לומר שאולי זו הייתה חברות מעבר לאפלטונית ברגעים מסויימים – ועוד מלהק את שתי השחקניות שהכי מזוהות עם השמאל, ייתכן ותפסיד כמה קולות.

ובכל זאת, "ג'וליה" כן ניצח שלוש פעמים, אבל היו אלו המקומות שבהן "מלחמת הכוכבים" ו"הרומן שלי עם אנני" לא איימו עליו – התסריט המעובד ושחקני המשנה. הבעיה היא שהזכיות האלו מרגישות בחסד ולא בזכות.
נתחיל עם קטגוריית הכתיבה, שם ל"ג'וליה" לא הייתה תחרות כלל וכלל. לא רק שהוא היחיד מהחמישייה שהיה מועמד לפרס הסרט, יתרון עצום בכל פרמטר, שאר הסרטים היו זניחים להפליא מנקודת המבט האוסקרית. "ג'וליה" התמודד מול "תשוקה אפלה" של בונואל, שבהיותו סרט שאינו דובר אנגלית כבר היה בעמדת נחיתות קיצונית; מול "אקווס" הפרובוקטיבי שאולי היה הכי קרוב לתת לו פייט; והסרטים "מעולם לא הבטחתי לך גן של שושנים" ו"הו, אלוהים", שאם יש ביניכם הקוראים יותר מחמישה שאי פעם שמעו עליהם אני מאוד אתרשם. זו הייתה גם המועמדות היחידה שלהם.

וזה מביא אותי לשני הניצחונות הנוספים של "ג'וליה", שניהם בקטגוריות שחקני המשנה, שם המצב לא פחות קיצוני.
על פניו יש המון היגיון בזכייה של ונסה רדגרייב. בראש ובראשונה היא בתפקיד הנושא את שם הסרט והיא בעצם הסיבה לעלילה, כך שזכרה נמצא גם בסצנות בהן היא איננה נמצאת, ואלו ללא ספק רוב הסרט. אני חושב שזמן המסך שלה לא עולה על רבע שעה בתוך כל השעתיים של "ג'וליה", וייתכן ואני אפילו נדיב. בנוסף, זו הייתה כבר מועמדותה הרביעית, מה שמעיד על חיבת האקדמיה.
עם זאת, התחרות שלה כל כך דלה שכל אלו אפילו לא שיחקו תפקיד. רדגרייב התמודדה מול לזלי בראון בת העשרים, ש"נקודת מפנה" היה סרטה הראשון. זה לא תפקיד רע כמו שזה לא תפקיד טוב, אבל כן אחראי על החלקים פחות מוצלחים של הסרט; מול קווין קאמינגס של "דירה לשניים" שאולי הייתה מקסימה למדי, אבל גם בת 10, וארבע שנים אחרי טייטום או'ניל מ"ירח של נייר" לא נראה שזה עומד לקרות שוב (באמת יעברו עוד כמעט עשרים שנה עד זכיית אנה פאקווין ו"הפסנתר"); מול מלינדה דילון של "מפגשים מהסוג האישי" בתפקיד קטן שלא מצריך המון; ומול טיוסדיי וולד בדרמה הפרובוקטיבית "לחפש את מר גודבאר", שאני אהיה מאוד מופתע אם מעל לעשרים אחוז מחברי האקדמיה בכלל ראו. אפילו המתקפה על מועמדותה של רדגרייב הפרו-פלסטינית לא מנעה בעדה לזכות.
הזכייה הזו של רדגרייב כמובן קשורה לנצח לנאום הניצחון השנוי במחלוקת שלה, לאחר שלפי מה שקראתי הוכנסה לטקס בדלת אחורית בגלל ההפגנות נגדה בחוץ. בנאומה אמרה לחברי האקדמיה "אתם צריכים להיות גאים שבשבועות האחרונים עמדתם בגבורה וסירבתם להיות מאיומים על ידי קבוצה קטנה של חוליגנים ציוניים, שההתנהגות שלהן היא עלבון לתדמית היהודים בכל העולם…". היא חטפה כמה קריאות בוז על העניין הזה.

פרס שחקן המשנה בכלל היה עולב בליגה אחרת לגמרי. אולי אוסף שחקני המשנה החלש ביותר בתולדות האוסקר, ואם מוסיפים לכך את הזוכה, אז בכלל התסכול עולה על גדותיו.
היה זה ג'ייסון רוברדס של "ג'וליה", כמובן, שניצח במהלך שבלתי ניתן להסביר. לא רק שרוברדס, שחקן ענק ושלא יובן אחרת, בתפקיד דאשיל האמט, ניצח בזכות דקות ספורות של זמן מסך בלי שום מטען דרמטי ועם אותה הבעה (בעיקר כי הוא לא התבקש ליותר מזה), אלא שגם האיש זכה בדיוק שנה לפני זה! זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו ניצח בקטגוריה הזו שנתיים ברציפות, וזה תואר שפשוט לא מגיע להופעה הזו.
ומה שעוד יותר משונה הוא שאם לאקדמיה כל כך בער לתת אוסקר נוסף לשחקן אהוב, ותיק ומוכשר, שמשמש על פני כמה סצנות בודדות כמנטור הקשוח-אך-אוהב של הגיבור, הם יכלו פשוט לתת את זה לאלק גינס של "מלחמת הכוכבים". זה היה ממש פאקינג שם, ועוד לדמות איקונית של הקולנוע.
בנוסף לגינס, גם זכייה פיטר פירת' מ"אקווס", בתפקיד הנער הרדוף שמפתח גישה מאוד לא בריאה לסוסים, הייתה יכול להציל את המצב. מצד שני, "אקווס" לא היה מועמד לפרס הסרט, וגם במקרה הזה, קשה לי להאמין שהאקדמיה ממש השקיעה זמן בסרט עוכר השלווה הזה.
שני המועמדים האחרים המשיכו את קו הגירוד בראש: מקסמיליאן של ב"ג'וליה", תפקיד קטנטן וצנוע שממנו ועד לאוסקר יש מרחק כברלין ממוסקבה, ולא אחר מאשר מיכאיל בארישניקוב עם הופעת הבכורה שלו ב"נקודת מפנה". אין לי שמץ של מושג מי רא/תה את הסרט הזה ואמר/ה "זה מחייב את ההצבעה שלי. זאת הופעה לאוסקר, אין פה שאלה". ועם יד הלב, אני ממש אשמח לדעת מי אלו ואיך הם מצדיקים את זה.

לזכות האקדמיה אומר שלחפש מועמדים אחרים במקום הנוכחות המשונה (והאוטומטית להדהים) של "ג'וליה" ו"נקודת מפנה" בקטגוריה הזו גם לא משימה קלה. ולראייה, אלו גם חמשת המועמדים של גלובוס הזהב באותה שנה (פירת' זכה). אבל בכל זאת ניסיתי. חשבתי רק על האריסון פורד ב"מלחמת הכוכבים", ואולי מישהו מ"ליל הבכורה" של קסאווטס. זה לא הרבה.

האם ההפסד היה מוצדק?

כמובן שכן. אולי אני צריך לחשוב מחדש על הכותרת לחלק הזה של הפרקים, כי לאחרונה התשובות ברורות מדי. אבל במקרה דנן, "הרומן שלי עם אנני" הוא אחד הזוכים האהובים עלי בכל הזמנים, והמקום השני הוא אחד הסרטים הגדולים והחשובים בכל הזמנים (אולי אפילו בלי "אחד ה"), כך שבאמת אין פה עניין קונטרוברסלי מדי. לכן אפשר פשוט לדבר עם "ג'וליה" כסרט שעומד בפני עצמו, או אולי לנסח את זה אחרת – האם ההיעלמות היחסית שלו מתולדות הקולנוע היא עוול, או שמא קיבל את מה שמגיע לו?

דבר ראשון שאולי כדאי לפתוח עמו בהקשר של "ג'וליה", הוא שמדובר בסרט מרהיב ויזואלית. ממש. גם היום, האימג'ים של דאגלס סולוקומב (אחד מצלמי הדגל של אולפני אילינג הבריטים ובהוליווד האיש עם המצלמה של "אריה בחורף", "גטסבי הגדול" וטרילוגיית "אינדיאנה ג'ונס") יחד עם עיצוב התפאורות של ג'ין קלהאן, קרמן דילון ו-ווילי הולט, עדיין נראה נפלא. וכמובן שלשים באמצע הפריים משהו בסדר גודל של ג'יין פונדה, זה בכלל תאווה לעיניים. פשוט לא סביר כמה יפה האישה הזו.
הדברים האלו באמת מצליחים להחזיק את הצפייה בו, למרות שכפי שכתבתי, הוא לא מרגיש שייך לתקופתו. גם קשה לומר שזוהי אחת מפסגות העבודה של פרד זינמן, כאמור אחד הקולנוענים הגדולים של הוליווד הקלאסית. אמנם השליטה שלו בפריים היא ללא רבב, אבל איכשהו הוא משום מה איבד את המושכות בשאר הדברים, בעיקרם הנראטיב של הסרט.

כמו שהיופי של הסרט בולט ומהדהד, ככה גם בעיות התסריט שלו. אני באמת חושב שזו אחת הזכיות החלשות ביותר בתולדות קטגוריית התסריט המעובד, שגם ככה לרוב בעייתית למדי. היי, "פרשס".
"ג'וליה" בנוי ממש מוזר, כאילו טלאים על טלאים שהורכבו יחד בחדר העריכה, שם היה ניסיון להציל את המצב. בניית המהלך העלילתי כל כך מגושמת, שלא נאמר אקראית, שכמעט בלתי אפשרי להתרכז. זה כולל וויס-אובר מלאכותי שהודבק ברגעים מאוד ספציפיים כשהסרט החליט שהקהל צריך אינפורמציה מסויימת, ומעביר זאת בצורה הבוטה והצורמת ביותר שאפשר. הסרט מרגיש כאילו הוא סוחב שעה שלמה של אקספוזיציה, ואולי בונה יותר מדי על כך שאנחנו מכירים את ליליאן הלמן. אני לא ממש שחיתי בחומר בזמן הצפייה, ולכן יכול להעיד ש"ג'וליה" באמת לא איפשר לי לדעת מי היא, מאיפה היא באה, מדוע היא רוצה להיות מחזאית, ומהו עברה. זאת על אף שיש בסרט פלאשבקים. בלאגן אמיתי. כך נוצר מצב שעל אף שהוא מתרכז בנקודה ספציפית אחת בחייה של הלמן, "ג'וליה" מרגיש הרבה פעמים כמו אותן ביוגרפיות קולנועיות בלתי נסבלות בהן הסרט מקפץ לרגעי השיא בחייה של דמות, כמו רצף היילייטס שלא מצטבר לכדי מהלך רגשי כמו שצריך.

עם זאת, יש בו באמת שני סיקוונסים נפלאים שכדאי לדבר עליהם. הראשון הוא נסיעת הרכבת של הלמן ממוסקבה לברלין, שממש מרגיש כמו סצנה משובחת של היצ'קוק, איפשהו בין "הגברת נעלמת" ו"מזימות בין לאומיות". במהלך דקות ארוכות, כמעט נטולות מוזיקה, זינמן יוצר מתח מצמית כאשר הלמן מנסה לעקוב אחרי הוראות המחתרת ולהתחמק מהשלטונות. ההופעה המצוינת של פונדה בהחלט עוזרת. השנייה היא המפגש המאוחר בין הלמן וג'וליה, הסצנה שהביאה לרדגרייב את האוסקר. מדובר בשיחה ארוכה ושקטה של השתיים במסעדה ברלינאית, שהיא חד משמעית בית ספר לאיך יוצקים כל כך הרבה לסצנה סטטית אחת.

זה לא ששאר הסצנות לא עובדות, או שמדובר בסרט רע, אבל מאוד קשה לעקוב אחריו. אפילו שיש בליבתו דרמה ענקית, הוא לא מצליח לנצל אותה עד הסוף, בעיני, ונע באופן מסורבל בין ביוגרפיה לבין סרט מתח היסטורי.

…אחרי האוסקר

הדבר הכי משמעותי, ומבאס, בהקשר של "ג'וליה" הוא שכנראה כל הפרק הזה מהאוטוביוגרפיה של ליליאן הלמן היה המצאה מוחלטת. או שבמקרה הטוב הסופרת לקחה לעצמה כמה חרויות אומנותיות קיצוניות. זה הפך את הסרט מסיפור אמיתי לבדיה. זה לא שבאמת אכפת למישהו שסרט הוליוודי "עבד" עליו (הבמאי והתסריטאי לא ידעו זאת, כפי הנראה, באותו הזמן), אלא שפשוט אילולא הניסיון לדחוף פנימה את קורות חייה של הלמן היה אפשר לבנות אותו אחרת לגמרי ולהפוך אותו לטוב יותר.

פרד זינמן עשה רק עוד סרט אחד לאחר מכן, "חמישה ימים בקיץ" שיצא ב-1982. הוא נפטר 15 שנה לאחר מכן, בגיל 89. אלווין סרג'נט התסריטאי המשיך להיות אחד התסריטאים הבכירים בהוליווד, ושלוש שנים לאחר מכן זכה באוסקר על "אנשים פשוטים". באלף החדש זכה אפילו לפרק נוסף בקריירה שלו, כשהיה חתום על "בוגדת" שהעניק לדיאן ליין מועמדות לאוסקר, ואיכשהו הפך לאחד ממובילי עלילות איש העכביש, כשתרם לשני סרטי ההמשך של "ספיידר-מן" והאתחול מ-2012. הוא נפטר שבע שנים לאחר מכן, בגיל 92.

ג'יין פונדה, שהייתה שקועה עמוק בפרובוקציות פוליטיות, הצליחה לזכות באוסקר ממש שנה לאחר מכן עם "השיבה הביתה" והמשיכה להיות אצולה הוליוודית. היא צברה מועמדויות נוספות על "הסינדרום הסיני", "האגם המוזהב" שגם הפיקה ו"הבוקר שאחרי". אחרי שהפכה לגורו של קלטות כושר ביתי (לזילנילאז – "קלטות" זה אומר וידאו) ונעלמה מהמסכים ב-1990, באלף החדש היא שבה אל הקולנוע בעיקר בקומדיות, הזכירה לנו כמה היא מדהימה ב"נעורים" של סורנטינו, השתתפה בתפקיד משמעותי ב"חדר חדשות" של סורקין, ולאחרונה כיכבה בסדרה "גרייס ופרנקי" שהביאה לה מועמדות לאמי. בטקס של סרטי 2019 הייתה זו שהכריזה על הזוכה ההיסטורי, "פרזיטים".
ונסה רדגרייב גם היא ממשיכה לעבוד ללא הפסקה, הייתה מועמדת שוב לאוסקר על "הבוסטוניאנים" ו"זיכרונות מאחוזת הווארד", וכנראה הייתה קרובה לכמה מועמדויות נוספות עם "קוריולנוס" ו"כפרה". היא ממשיכה לעבוד גם היום בקצב גבוה כאילו היא לא בת 84.
ג'ייסון רוברדס גם הוא לא נח אחרי האוסקר השני שלו, ועבד בלי הפסקה עד מותו בשנת 2000. תפקידו המשמעותי האחרון היה ב"מגנוליה", עליו גם כנראה היה קרוב לקבל מועמדות.
צלם הסרט, דאגלס סוקולמב, חי עד גיל 103. חשבתי שיהיה נחמד להזכיר את זה.

לפרק הבא אני מתלבט בין שנות הארבעים לשישים לאלף החדש. תשובות בקרוב, תישארו בסביבה.

הפרקים הקודמים של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
ג'וזף ל. מנקייביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"
ג'ון פורד ו"האדם השקט"

עונה 4 – הבלוקבאסטרים
"אמריקן גראפיטי"
"נמל תעופה"
"סיפור אהבה"
"קיד וקאסידי"
"מרי פופינס"
"אוואטר"
"מלתעות"
"עשרת הדיברות"
"צעצוע של סיפור 3"
"מלחמת הכוכבים"

עונה 5 – בחירת הקהל
"האשליה הגדולה"
"הנעליים האדומות"
"מקום בצמרת"
"מי מפחד מווירג'יניה וולף?"
"הצגת הקולנוע האחרונה"
"רשת שידור"
"טוטסי"
"נמר, דרקון"
"פארק גוספורד"
"זה ייגמר בדם"

עונה 6 – אין נושא. תרקדו!
"חשמלית ושמה תשוקה"
"כנופיות ניו יורק"
"האמת האיומה"
"נסיך הגאות והשפל"