• האביר הירוק
  • סרטים חדשים: ״האביר הירוק״ של דייויד לאורי
  • אימת החודש - יולי 2021: כריס רוק, נטפליקס ואנשי זאב
  • ״אחד בלב״, סקירה לסרטה של טליה לביא
  • ״זמן״ של שיאמאלן, סקירה
  • מתכוננים אל פסטיבל הקולנוע ירושלים 2021
  • פוקוס אלן דלון בסינמטקים ברחבי הארץ
  • רחוב הפחד - חלק 3: 1666
  • מילקשייק אבק שריפה
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח אחרון, ממסגרות המשנה
  • פסטיבל קאן 2021: שלושה סרטי תחרות מעולים
  • אגדת חורבן
  • רחוב הפחד - חלק 2: 1978
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח ראשון של אורון
  • האלמנה השחורה
  • רוכבי הצדק
  • רחוב הפחד - פרק 1: 1994

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 4, פרק 2: "נמל תעופה"

30 בנובמבר 2020 מאת אור סיגולי

אסונות לא מגיעים משום מקום. סרטי אסונות, מסתבר, גם להם יש מקורות וסימנים מקדימים. אחד מהם התרחש ב-1970, והרעיד כל כך חזק את הקופות שהאוסקר היה חייב להתייחס, ובעקבותיו נוצר תת ז'אנר קולנועי חדש.
את העונה הרביעית פתחנו עם "אמריקן גראפיטי", המקום ה-51 בטבלת שוברי הקופות של כל הזמנים (בארה"ב, אחרי חישובי אינפלציה). עכשיו הטבלה לוקחת אותנו בסך הכל מקום אחד למעלה, למספר 50, אך קופצים שלוש שנים לאחור, ל-1970, אז יצאו לבתי הקולנוע שני סרטים שהפכו למפלצות אימתניות בקופות הכרטיסים. האחד הוא "נמל תעופה" לשמו התכנסנו, והשני נמצא תשע מקומות מעליו. מכיוון שגם הוא הפסיד את האוסקר נגיע גם אליו, אבל בהמשך.

המורשת של "נמל תעופה" (Airport) גדולה יותר מהפסד האוסקר שלו, ולמעשה אפשר לומר שמבחינת ההשפעה שלו על הקולנוע שיגיע לאחריו, הוא גדול יותר לא רק מכל שאר המועמדים, אלא אפילו משאר סרטי השנתון שלו. האם הוא הטוב מכולם, או האם הוא בכלל מחזיק מעמד חמישים שנה לאחר יציאתו? אלו כבר שאלות נפרדות שאעשה את מיטב יכולתי על מנת לענות עליהן.

לפני שנתחיל באופן רשמי את הפרק, אני מזכיר לכם לגבי חובתכם האזרחית בהקשר לעונה החמישית – עונת בקשת הקהל. כבר קיבלתי מספר הצעות לסרטים שירכיבו את העונה האחרונה של הפרויקט, וגם אתם יכולים להשפיע. אתם לא צריכים לחשוב על עונה שלמה, רק על הסרטים שמעניינים אתכם. כתבו לנו בפייסבוק של סריטה או האישי שלי (פומבית או פרטית, הכל טוב) או ב"צור קשר" באתר. לינקים לכל פרקי העונות, כמו תמיד, בסוף הטקסט.

וכעת, הכינו את הדרכונים והדרמות, כי אנחנו עומדים להיכנס לנמל התעופה לינקולן באילינוי, ומשם לא בהכרח שכולם ייצאו שלמים ובריאים.

עוד לפני האוסקר…

מבוסס על ספרו רב המכר של ארתור היילי שיצא לאור ב-1968, "נמל תעופה" הוא דרמת אנסמבל רבת משתתפים וקווי עלילה, המתנקזים כולם ללילה אחד עמוס אירועים ב… ובכן, נמל תעופה.
החל מסופת שלגים שתוקעת מטוס על המסלול ומונעת ממנהל השדה להגיע לביתו ולתקן את נישואיו המתפוררים, דרך מומחה המטוסים העקשן, הטייס הבוגדני, מאהבתו הדיילת שגילתה כי היא בהיריון לא מתוכנן, הקשישה הנכלולית שמתפלחת לטיסות במיומנות מרהיבה, וכמובן הגבר המיואש שסוחב אתו פצצה אל תוך המטוס, "נמל תעופה" הוא אופרת סבון בקצב גבוה המתפרשת על פני 134 דקות.
על העיבוד המסועף והבימוי המורכב היה אחראי ג'ורג' סיטון, אישיות הוליוודית בכירה לו כבר שני אוסקרים בתחום הכתיבה, על "נס ברחוב 34" ו"נערת הכפר". במאי המערבונים הוותיק הנרי הת'וואי ("אומץ אמיתי") היה אחראי על סצנות החוץ המושלגות, אך לא קיבל על כך קרדיט.

ההפקה המורכבת הייתה לשמו של רוס האנטר, אבל נדמה שכל הפירוטכניקה, המודלים והאפקטים היו משניים לקאסט הלא סביר שהורכב לסרט הזה. איזה כאב ראש בטח היה לבנות את לו"ז הצילומים. מדובר באחד מהסרטים הכי מרהיבים מבחינת צוות שחקנים שאי פעם היה.
את התפקידים הראשיים – באופן יחסי כמובן – מגלמים האצולות ההוליוודיות ברט לנקסטר כמל, מנהל שדה התעופה, ודין מרטין כ-ורנון הטייס, שנשוי לאחותו של מל, אותה גילמה ברברה הייל. התפקיד הנשי הגדול ביותר, מזכירתו של מל בה הוא כנראה מאוהב בסתר, היה של ג'ין סיברג היפה להדהים, בדיוק בנקודת האמצע בין "עד כלות הנשימה" לבין מותה בגיל 40. מישהי שנתנה לסיברג פייט על תואר "הדבר הכי יפה בסרט" היא ז'קלין ביסט כדיילת הראשית. עוד בתפקידים מרכזיים היו ג'ורג' קנדי, שלוש שנים אחרי האוסקר על "המורד"; הלן הייז שהייתה בת ה-70 בעת הצילומים ובדרכה לשבור שיא אוסקר אותו היא מחזיקה עד היום; ואן הלפין בתפקיד הטרגי של המפציץ, שהפך להיות אפילו טרגי יותר לאחר שהשחקן נפטר שנה לאחר מכן וזה היה סרטו האחרון, ומורין סטייפלטון כאשתו, הם רק קומץ מהפרצופים המעטרים את הסרט. חלק למספר סצנות ספורות, חלקם מובילים קווי עלילה.

הביקורות לא התעלפו, אם להיות מעודנים, אבל "נמל תעופה" הפך ללהיט עצום, ואת התקציב שלו, שעמד על 10 מיליון, הכפיל בקופות פי עשרה. ההצלחה שלו הולידה שלושה סרטי המשך שיצאו במהלך הסבנטיז, אבל יותר מזה – הוא בעצם הסרט שיצר את התת-ז'אנר הפופולרי "סרטי אסונות", שימשיכו לאחר מכן עם "רעידת אדמה", "המגדל הלוהט" ו"הרפתקה בפוסידון"; ויקבלו גרסה נוספת לקראת תום האלף עם "טיטניק", "וולקנו", "פגיעה קטלנית" ו"פסגת דנטה" בין היתר.

אבל זה משהו שאולי כדאי לדעת על "נמל תעופה". הוא אולי התחיל משהו, אבל יהיה מאוד קשה לשייך אותו אליו. בואו נגיד את זה ככה, סרטי אסונות – לרוב – הם סרטים של שתי מערכות: החצי הראשון הוא הכרת הדמויות והדרמה של חייהן האישיים, והחצי השני הוא הישרדות אל מול סכנה בסדר גודל עצום. כלומר, האסון צריך להיות בערך שווה ערך לדרמה מבחינת הזמן שהוא תופס.
"נמל תעופה" איננו כזה. אמנם אלמנטים של מתח משולבים בעלילה עם אותו גבר נושא פצצה, אבל "האסון" מתרחש רק אחרי כמאה דקות סרט, והקטע המצחיק הוא שלא נראה שעושים מזה עניין כזה גדול. אז בהחלט יש אסון ב"נמל תעופה", ובהחלט מוציאים כמה דקות מסך על הניסיון לפתור אותו, אבל זה רק חלק ממארג גדול הרבה יותר. זה בערך כמו להגיד ש"מגרש השדים" הוא סרט על ארכיאולוגיה, או ש"פורסט גאמפ" הוא סרט מלחמה.

מסלול ההפסד של "נמל תעופה":

המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר של הטקס ה-43 היו:
"נמל תעופה" והביוגרפיה "פאטון" חלקו כל אחד 10 מועמדויות. עם זאת, הראשון לא היה מועמד על בימוי, שזו מהמורה מאוד גדולה.
"סיפור אהבה" סוחט הדמעות, היה מועמד (די בהפתעה, אם להסתמך על עדויות מאז) ללא פחות מ-7 אוסקרים כולל בימוי, תסריט ושלושה פרסי משחק.
"מ.א.ש", יצירת המופת הסאטירית של רוברט אלטמן, ניצבה לאחריו עם 5 מועמדויות כולל בימוי, משחק (שחקנית משנה – סאלי קלרמן) ותסריט, אבל ללא שיר. שזה פשע, בעיני.
"רסיסי חיים" ניצב במקום האחרון עם 4 מועמדויות, כולל משחק ותסריט, אך ללא בימוי.

שני הבמאים שהחליפו את "נמל תעופה" ו"רסיסי חיים" בקטגוריה הייעודית היו פליני ("סאטיריקון") וקן ראסל ("נשים מאוהבות").

אל הטקס שהתקיים ב-15 באפריל 1971, הגיע "נמל תעופה" עמוס מועמדויות אמנם, אבל בהתחשב בהיעדרות מקטגורית הבימוי והביקורות המתנשאות, קשה להאמין שמישהו הימר עליו כזוכה הגדול. למעשה, הטקס ה-74 נודע לימים כאחד הצפויים ביותר שהיו, וזה עוד יותר יוצא דופן בהתחשב בכך שהוליווד החלה להתעצב מחדש והרגישויות שלה השתנו. אבל גם אם האקדמיה הייתה ממשיכה בקו של המנצחים הקודמים "כחום הלילה" ו"קאובוי של חצות", לא הייתה זו דרמת האנסמבל הפופולרית שתצא עם היד העליונה, אלא דווקא סביר להניח שמשהו כמו "מ.א.ש" ינצח. בסופו של דבר "פאטון" סיים את הערב עם שבעה פרסים, פער גדול בהרבה מהסרט במקום השני, "בתו של ריאן" עם שניים, והוא אפילו לא היה מועמד לפרס הסרט.
"נמל תעופה" הפסיד את פרסי הבימוי, הסאונד, העיצוב האומנותי והעריכה ל"פאטון", פרס התסריט המעובד ל"מ.א.ש", המוזיקה ל"סיפור אהבה", את פרס התלבושות ל"קראמוול", ופרס הצילום ל"בתו של ריאן".

החלק המעניין במרוץ של "נמל התעופה" לאוסקר התרכז במשחק, בעיקר כי הוא ההגדרה ההוליוודית של "תפסת מרובה לא תפסת". זה עניין של כל סרט אנסמבל באשר הוא – באלו שחקנים כדאי להשקיע כסף בקמפיין, ובאלו קטגוריות. בכל שנה אנחנו רואים איך האסטרטגים של האוסקר שוברים את הראש, ולעיתים עושים טעויות קשות.
השנה זה הולך לקרות עם "משפט השבעה משיקגו" אחרי שנטפליקס החליטו שכל הקאסט נשלח לקטגורית המשנה. ב-2015 היה כאב ראש כללי לא רק עם "ספוטלייט" שבסופו של דבר הוביל לשתי מועמדויות משנה (מארק רופאלו, די השחקן הראשי של הסרט, במקום מייקל קיטון; ורייצ'ל מקאדמס, האישה היחידה בקאסט), אלא גם עם "מכונת הכסף" שהעביר את סטיב קארל לקטגוריה הראשית ותקע אותו מחוץ לקטגוריה, בזמן שכריסטיאן בייל דילג את דרכו פנימה למועמדות משנה. בתחום השחקניות אפשר להיזכר ב-2009 למשל, אז מאריון קוטיאר כנראה שילמה במועמדות בגלל שעל "ניין" נשלחה כראשית ולא כמשנה כדי לפנות מקום לפנלופה קרוז, וכמוה מלאני לורן על "ממזרים חסרי כבוד" לטובת דיאן קרוגר. "העזרה" גם בלבל את כל הסדר הטוב עם ויולה דיויס כראשית ואמה סטון כלא קיימת, "השתולים" שלח את דיקפריו ודיימון לכל כיווני הרוח, ואפשר לכתוב שתי כתבות שונות על החלוקה המשונה של שחקניות "השעות" שהושפעה בכלל משני סרטים אחרים: "אדפטיישן" ו"הרחק מגן עדן"; על "שיקגו", "מגנוליה", "התרסקות" ו"טראפיק".

בקאסט של "נמל תעופה" היו כמה מהשחקנים הכי מוכרים ואהובים של הוליווד לאורך כל תולדותיה, והמצב בטח יצר לא מעט בלבולים. בגלובוס הזהב, למשל, הסרט צבר שתי מועמדויות על משחק בקטגורית המשנה: שחקן לג'ורג' קנדי (כאמור, טרי מהאוסקר על "המורד") ושחקנית למורין סטייפלטון – שגם זכתה, בתיקו עם קארן בלאק של "רסיסי חיים". סטייפלטון הייתה מועמדת גם לבאפט"א.
באוסקר, לעומת זאת, קנדי הושמט כליל (די בצדק), ובפרס שחקנית המשנה סטייפלטון מצאה את עצמה מתחרה נגד הקולגה שלה הלן הייז. אני מניח שג'ין סיברג נשלחה כשחקנית ראשית אם בכלל, כמוה דין מרטין וברט לנקסטר, שני שחקנים שלא היו ממהרים להכריז על עצמם כשחקני משנה בשלב הזה של הקריירה שלהם.

המאבק בין סטייפלטון והייז לא מאוד קל לשיפוט, בגלל שהן מייצגות את הצדדים הכי הפוכים שאפשר לחשוב עליהם. לסטייפלטון אין הרבה דיאלוגים, אבל קו העלילה שלה הוא הכי רגשי ודרמטי מכולם, ובסופו של דבר גם הכי טראגי. היא זו שגורמת לנו לחרדה וכאב לאורך רוב הסרט, וכמובן שעושה את זה מצוין כי זאת מורין סטייפלטון. הייז, לעומתה, היא גונבת ההצגה הרשמית. היא חצופה, משונה וכולה טכניקות של תפיסת תשומת לב. היא הדמות שלא שוכחים, לטוב ולרע.
שני התפקידים מאוד מאתגרים ושניהם לחלוטין ראויים לזכייה. מה שמאוד מפתיע הוא שהנוכחות שלהן לא פיצלה קולות באופן דרמטי, ובסופו של דבר הלן הייז הוכרזה כזוכה. זה היה האוסקר השני שלה אחרי "החטא של מדלון קלודט" ב-1931 – מה שהפך אותה לשחקנית עם הפער הכי גדול בין שני אוסקרים. תואר שהיא מחזיקה אפילו היום, 27 שנים לאחר מותה.
סטייפלטון, שזו הייתה מועמדותה השנייה, תחזור שוב לאוסקר ב-1978 עם "רגשות" של וודי אלן ותפסיד, ואז שנתיים לאחר מכן עם "אדומים". שם גם תזכה בפרס שיהיה יותר פיצוי מאשר עיטור תפקידה הטוב ביותר.

פרס שחקנית המשנה היה האוסקר היחיד אותו קיבל "נמל תעופה", וזה שמנע ממנו מלהיות אחד הלוזרים הגדולים של האוסקר יחד עם "הצבע ארגמן", "נקודת מפנה", "חלום אמריקאי" ו"כנופיות ניו יורק". האירוניה היא שבגלל הדאבל בקטגוריה, אפילו כשהסרט ניצח – הוא בעצם גם הפסיד.

סטייפלטון, בזמן נאום התודה של הייז

האם ההפסד היה מוצדק?

1970 הייתה שנה נהדרת לקולנוע, אבל לא בהכרח האמריקאי. לא יהיה זה פרובוקטיבי מדי להגיד שזהו "מ.א.ש" שניצב בראש היבול ההוליוודי של אותה שנה, כאשר הזוכה "פאטון" די נזנח. לעומת זאת, מחוץ לארה"ב קרו דברים נפלאים כמו תחילת הג'יאלו ו"הציפור עם פלומת הזכוכית", הדאבל המפואר של ברטולוצ'י שכלל את "הקונפורמיסט" ו"אסטרטגיית העכביש", הדאבל של שברול עם "הקרע" ו"הקצב", "אלוהי המגיפה" של פאסבינדר, ו"המעגל האדום" בין היתר.

ככזה, אין ספק ש"מ.א.ש" הוא הזוכה הראוי ב-1970, אבל כמו תמיד, הדילמה שלנו היא בין הזוכה האמיתי וגיבור הפרק, כלומר "פאטון" מול "נמל תעופה".
קוראינו הוותיקים, ואלו שעברו איתי את פרויקט זוכי האוסקר, יודעים מה דעתי על "פאטון". זה איננו סרט טוב, והזכייה שלו היא אחת המופרזות והמופרכות של האוסקר, בטח בתקופת הזוהר של הפרס בין 1967 ל-1979. השאלה היא האם "נמל תעופה" בכל זאת נותן לו פייט?

בעיניים עכשוויות, אחת הבעיות הכי גדולות של "נמל תעופה" בכלל לא קשורה אליו. מדובר כמובן בסרט אחר, שיצא עשור לאחריו, בשם "טיסה נעימה" – הפארודיה של האחים צוקר על סרטי אסונות של הסבנטיז, ובאופן כללי אחד הסרטים המצחיקים ביותר אי פעם. "טיסה נעימה" מפרק לגורמים את "נמל תעופה" ודומיו בתאווה כל כך גדולה ובכישרון כה עצום, שמאוד קשה להסתכל על הדמויות הנאבקות של הסרט מ-1970 בלי להיקרע מצחוק.
והאמת היא שגם בלי תרומתם של האחים צוקר, יש כמה אלמנטים שלא התיישנו היטב בסרטו של ג'ורג' סיטון. המשחק מאוד לא אחיד, קודם כל. הנשים כולן מצוינות, אבל הגברים נעים בין רגש ואלגנטיות (ואן הפלין, בארי נלסון) לבין מופת של הגזמות (ג'ורג' קנדי, ברט לנקסטר רע בקטע קיצוני). זו לא תמיד אשמתם, כי מה שהכי לא הסתדר לי מבחינת התסריט, הוא שבעצם כל אנשי המקצוע בסרט ממש איומים במה שהם עושים. פלא שלא הרבה יותר מתו בגלל הפעולות שלהם. הדרך בה הטייס בגילומו של דין מרטין מנסה להשתלט על נושא הפצצה הייתה גורמת אפילו לפרנק דרבין להליט פנים במבוכה. באופן כללי כל התפקוד של שדה התעופה הזה הוא פסע מ"בית החיות".

דבר אחרון שלא התיישן טוב בכלל – ופה אני לא יודע את מי להאשים – הוא שאם במקרה עשיתם גוגל לכל השחקנים שהזכרתי עד כה, והיו לא מעט, גיליתם כנראה מה משותף לכולם. בכל הקאסט העצום של "נמל תעופה" לא תוכלו למצוא אפילו לא שחקן או שחקנית שחורים. יש איזה דייל קרקע שמופיע פעמיים עם משפט וחצי, וגם הוא די אשכנזי. פשוט מטורף איך דרמת אנסמבל עמוסה שמתרחשת באילינוי של 1970 לא כוללת אף עלילה עם נציגות אפרו-אמריקנית, אוכלוסייה די משמעותית בארה"ב.

והנה הקטע הכי מפתיע בכל הסיפור הזה: כסרט, "נמל תעופה" עדיין מאוד מהנה. לא בקטע אירוני, לא כפארודיה, לא כמשחק שתייה. הבימוי של ג'ורג' סיטון כל כך מיומן, שהוא מצליח לחבר בין כל חלקי הפאזל באופן משומן להדהים, הכל משתלב היטב, ועל אף הזמן הרב של הסרט אין בו שום רגע משעמם. ברור שסיטון הוא יותר במאי דרמה מאשר במאי פעולה – ואת זאת אפשר לראות בסצינות "האסון" שמתופעלות באותה בהילות של רוכסן שנתקע על ז'קט – אבל הדרמה עובדת. הסצנות עם הלן הייז מצחיקות, הסצנות עם סטייפלטון מרגשות, הסצנות עם סיברג רומנטיות והסצנות עם מרטין דרמטיות.
נדהמתי מכמה נחמד היה לי עם "נמל תעופה" חמישים שנה אחרי יציאתו, כשאפילו בתקופתו לא ממש התלהבו ממנו. ייתכן ולא הייתי מניח אותו בפרס הסרט הטוב ביותר, בטח לא לפני "מעולם לא שרתי לאבי" או "יומנה של עקרת בית מטורפת", אבל הוא ללא ספק אחד מאירועי השנה של 1970, וסרט שהרוויח היטב את מקומו בקאנון. הוא גם חד משמעית מחזיק יותר טוב מ"פאטון".

"נמל תעופה" הביא, כאמור, לעוד שלושה סרטי המשך אבל אף אחד מהם לא נכנס בשערי האוסקר, מעבר לקומץ מועמדויות טכניות במקרה הטוב.
הבמאי ג'ורג' סיטון הלך לעולמו תשע שנים לאחר מכן, בגיל 68 בלבד. הוא הספיק לביים סרט אחד נוסף. מבין כל עשרות שחקני הסרט, נותרה רק אחת בין החיים – ז'קלין ביסט המציינת את שנתה ה-76 על פני האדמה, עדיין עובדת ללא הפסקה. נאחל לה חיים ארוכים ובריאים.

בפרק הבא, אם הכל ילך כמו שצריך, שוב נטפס במעלה הטבלה תוך כדי שנלך אחורה בזמן. תחזיקו לי אצבעות, ותמשיכו לשלוח בקשות לפרקי העונה הבאה.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
מג'וזף ל. מנייקביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"
ג'ון פורד ו"האדם השקט"

עונה 4 – הבלוקבאסטרים
"אמריקן גראפיטי"