25 באוקטובר 2023 מאת עופר ליברגל
יציאת הסרט האמריקאי "הקבורה" (The Burial) בשירות הסטרימינג של אמזון פריים היא סוג של שיקוף נוסף לתחושה כי המסך הגדול הוא כבר לא המקום לסרטי דרמה הוליוודיים הפונים לקהל בוגר. עלילת הסרט שביימה מגי בטס מתרחשת בשנת 1995, כאשר בשנה זו, סרט עם עלילה דומה וכוכבים במעמד דומה היה יכול להיות סוג של להיט קופתי. כיום, אחרי הפצה מצומצמת בארה״ב… להמשך קריאה
20 באוגוסט 2023 מאת עופר ליברגל
סרטי "דברים שבדרך כל לא מדברים - מדברים" הם ז'אנר די נפוץ. אפילו לפני ש"צעצוע של סיפור" קבע סוג של סנדרט חדש בז'אנר, אם לא רוצים לתת ל"תראו מי מדבר" (Look Who's Talking) את הקרדיט. למי שלא זוכר את סדרת הסרטים השנייה שהזכרתי, אציין כי אחרי שני סרטים בהם מי שדיבר היו תינוקות, בסרט השלישי הכלבים היו אלו שדיברו. ודומני… להמשך קריאה
30 ביולי 2023 מאת עופר ליברגל
בשלהי השנה שעברה, נטפליקס העלו לשרתים שלהם את הסרט "זה מספיק שחור בשבילך?", שעסק בייצוג האפריקאים-אמריקאים בקולנוע לאורך שנות השבעים. בעיקר הצביע הסרט על החשיבות של ז'אנר ה"בלאקספלויטיישן", סרטים אשר הציגו אפריקאים-אמריקאים כגיבורים, בעלילות פשע מופרכות, עם פסקול מוזיקלי עדכני ואופנה מעודכנת. הסרטים הללו הציגו סוג חדש של גיבורים ובאופן כללי היו קולנוע פרוע ומהנה שעם הזמן נתפס פחות כמנצל… להמשך קריאה
16 באוגוסט 2022 מאת אור סיגולי
אחת האמירות היותר פרובוקטיביות של השנים האחרונות הגיעה מפיו של אדם בן שמונים. בטח נתקלתם בציטוט מעורר האמוציות וההתנגדות מ-2019 של גדול הבמאים החיים כיום מרטין סקורסזה, בריאיון שנתן למגזין הבריטי אמפייר לגבי סרטי היקום הקולנועי של מארוול: "בכנות, הכי קרוב שאני יכול לחשוב עליהם, עשויים היטב ככל שיהיו עם שחקנים שעושים את המיטב עם מה שניתן להם, הוא פארק… להמשך קריאה
17 בדצמבר 2021 מאת עופר ליברגל
ראשית, הערה למעריצי הדמות ספיידרמן/היקום הקולנועי של מארוול שטרם צפו בסרט החדש, ״ספיידרמן: אין דרך הביתה״ (Spider-Man: No Way Home) - אולי כדאי שלא תקראו את הסקירה הזו. במקרה של הסרט הזה, הספוילרים הם לא רק למה שמתרחש בסיום, אלא גם לטיב של הסרט. במידה ונחשפתם לטריילר/חומר כתוב כלשהו אודותיו, משהו בהפתעה אבד. כידוע, אני לא קפדן בענייני ספוילרים, להיפך.… להמשך קריאה
18 ביוני 2021 מאת עופר ליברגל
בחסות החזרה לאולמות אחרי תקופת הקורונה, נוצר מצב יחסית נדיר בבתי הקולנוע בארץ: שני סרטי אנימיצה שונים מבית היוצר של פיקסאר, אולפן האנימציה האהוב, מוקרנים במקביל. "נשמה" (Soul) היה אחד מן הסרטים הראשונים שנחשפו עם הפתיחה של בתי הקולנוע בארץ (אחרי שבארה"ב הופץ ישירות בשירות הסטרימינג דיסני+). כעת מצטרף אליו "לוקה" (Luca), שיוצא בתאריך לו הוא יועד במשך שנים ובלי… להמשך קריאה
16 באוגוסט 2020 מאת אור סיגולי
אפתח, ברשותכם, באנקדוטה שלא באמת קשורה לכלום, לצורכי פתיחה וחימום. תישארו אתי, מה אכפת לכם. עד כה היו בחיי שני סרטים אותם ראיתי פעמיים ברציפות, בהפרש של כמה שעות בודדות. הראשון היה "עלי: פחד אוכל את הנשמה" הפאסבינדרי איפשהו באיזור 2008. צפיתי בו בדירתי הירושלמית בצהרי יום שבת ולאחר שהסתיים הייתי כל כך המום ממנו שהוצאתי את עצמי לטיול ארוך… להמשך קריאה
30 בנובמבר 2018 מאת אורון שמיר
בתור חובב מוצהר של סרטים המתרחשים בתקופות של אבירים ומלכים, עם או בלי מיני יצורים או קסמים וכשפים, אפשר בעיקר להתרעם נוכח ההיצע הפחות או יותר חד-שנתי בז׳אנר. כאילו הוליווד רק יוצאת ידי חובה. הסרט הגדול הכמעט-יחידי שעונה להגדרה זו מהשנה שעברה הוא ״קינג ארתור – אגדת החרב״ של גאי ריצ׳י, סרט שמצא עצמו בסוף השנה ברשימת הגרועים של 2017… להמשך קריאה
19 באפריל 2014 מאת עופר ליברגל
בסרט ההמשך לעלילות האיש שעירבב את הדנ"א שלו בזה של עכביש, הוא לא מתמודד מול האיש שהפך את עצמו ללטאה ענקית, אלא נגד אדם שנפל לתוך מיכל צלופחים ולכן יכול לשלוט בחשמל. יש גם חבר ילדות שסובל ממחלה גנטית שלאט לאט הופכת אותו לגובלין וצפויה להוביל למותו - אבל זה האם יהפוך אותו לנבל??? תיאור עלילה זה לא צריך להפתיע אתכם… להמשך קריאה
28 בינואר 2014 מאת אור סיגולי
ממש בתחילתה של עונת הפרסים הנוכחית, שתוביל לטקס האוסקר ה-86, כאשר קבוצה די גדולה של סרטים החלה לתפוס תשומת לב, נדמה שפרוייקטים שעוסקים בגיבורים שחורים (לא בהכרח אפרו-אמריקניים) יהיו נוכחים יותר מבדרך כלל. "12 שנים של עבדות" היה המהולל מכולם עוד בפסטיבלי הקיץ, אבל הוא לא היה היחיד. "תחנת פרוטווייל" (Fruitvale Station) המבוסס על הסיפור האמיתי מאחורי מותו של אוסקר גראנט,… להמשך קריאה
יציאת הסרט האמריקאי "הקבורה" (The Burial) בשירות הסטרימינג של אמזון פריים היא סוג של שיקוף נוסף לתחושה כי המסך הגדול הוא כבר לא המקום לסרטי דרמה הוליוודיים הפונים לקהל בוגר. עלילת הסרט שביימה מגי בטס מתרחשת בשנת 1995, כאשר בשנה זו, סרט עם עלילה דומה וכוכבים במעמד דומה היה יכול להיות סוג של להיט קופתי. כיום, אחרי הפצה מצומצמת בארה״ב… להמשך קריאה
סרטי "דברים שבדרך כל לא מדברים - מדברים" הם ז'אנר די נפוץ. אפילו לפני ש"צעצוע של סיפור" קבע סוג של סנדרט חדש בז'אנר, אם לא רוצים לתת ל"תראו מי מדבר" (Look Who's Talking) את הקרדיט. למי שלא זוכר את סדרת הסרטים השנייה שהזכרתי, אציין כי אחרי שני סרטים בהם מי שדיבר היו תינוקות, בסרט השלישי הכלבים היו אלו שדיברו. ודומני… להמשך קריאה
בשלהי השנה שעברה, נטפליקס העלו לשרתים שלהם את הסרט "זה מספיק שחור בשבילך?", שעסק בייצוג האפריקאים-אמריקאים בקולנוע לאורך שנות השבעים. בעיקר הצביע הסרט על החשיבות של ז'אנר ה"בלאקספלויטיישן", סרטים אשר הציגו אפריקאים-אמריקאים כגיבורים, בעלילות פשע מופרכות, עם פסקול מוזיקלי עדכני ואופנה מעודכנת. הסרטים הללו הציגו סוג חדש של גיבורים ובאופן כללי היו קולנוע פרוע ומהנה שעם הזמן נתפס פחות כמנצל… להמשך קריאה
אחת האמירות היותר פרובוקטיביות של השנים האחרונות הגיעה מפיו של אדם בן שמונים. בטח נתקלתם בציטוט מעורר האמוציות וההתנגדות מ-2019 של גדול הבמאים החיים כיום מרטין סקורסזה, בריאיון שנתן למגזין הבריטי אמפייר לגבי סרטי היקום הקולנועי של מארוול: "בכנות, הכי קרוב שאני יכול לחשוב עליהם, עשויים היטב ככל שיהיו עם שחקנים שעושים את המיטב עם מה שניתן להם, הוא פארק… להמשך קריאה
ראשית, הערה למעריצי הדמות ספיידרמן/היקום הקולנועי של מארוול שטרם צפו בסרט החדש, ״ספיידרמן: אין דרך הביתה״ (Spider-Man: No Way Home) - אולי כדאי שלא תקראו את הסקירה הזו. במקרה של הסרט הזה, הספוילרים הם לא רק למה שמתרחש בסיום, אלא גם לטיב של הסרט. במידה ונחשפתם לטריילר/חומר כתוב כלשהו אודותיו, משהו בהפתעה אבד. כידוע, אני לא קפדן בענייני ספוילרים, להיפך.… להמשך קריאה
בחסות החזרה לאולמות אחרי תקופת הקורונה, נוצר מצב יחסית נדיר בבתי הקולנוע בארץ: שני סרטי אנימיצה שונים מבית היוצר של פיקסאר, אולפן האנימציה האהוב, מוקרנים במקביל. "נשמה" (Soul) היה אחד מן הסרטים הראשונים שנחשפו עם הפתיחה של בתי הקולנוע בארץ (אחרי שבארה"ב הופץ ישירות בשירות הסטרימינג דיסני+). כעת מצטרף אליו "לוקה" (Luca), שיוצא בתאריך לו הוא יועד במשך שנים ובלי… להמשך קריאה
אפתח, ברשותכם, באנקדוטה שלא באמת קשורה לכלום, לצורכי פתיחה וחימום. תישארו אתי, מה אכפת לכם. עד כה היו בחיי שני סרטים אותם ראיתי פעמיים ברציפות, בהפרש של כמה שעות בודדות. הראשון היה "עלי: פחד אוכל את הנשמה" הפאסבינדרי איפשהו באיזור 2008. צפיתי בו בדירתי הירושלמית בצהרי יום שבת ולאחר שהסתיים הייתי כל כך המום ממנו שהוצאתי את עצמי לטיול ארוך… להמשך קריאה
בתור חובב מוצהר של סרטים המתרחשים בתקופות של אבירים ומלכים, עם או בלי מיני יצורים או קסמים וכשפים, אפשר בעיקר להתרעם נוכח ההיצע הפחות או יותר חד-שנתי בז׳אנר. כאילו הוליווד רק יוצאת ידי חובה. הסרט הגדול הכמעט-יחידי שעונה להגדרה זו מהשנה שעברה הוא ״קינג ארתור – אגדת החרב״ של גאי ריצ׳י, סרט שמצא עצמו בסוף השנה ברשימת הגרועים של 2017… להמשך קריאה
בסרט ההמשך לעלילות האיש שעירבב את הדנ"א שלו בזה של עכביש, הוא לא מתמודד מול האיש שהפך את עצמו ללטאה ענקית, אלא נגד אדם שנפל לתוך מיכל צלופחים ולכן יכול לשלוט בחשמל. יש גם חבר ילדות שסובל ממחלה גנטית שלאט לאט הופכת אותו לגובלין וצפויה להוביל למותו - אבל זה האם יהפוך אותו לנבל??? תיאור עלילה זה לא צריך להפתיע אתכם… להמשך קריאה
ממש בתחילתה של עונת הפרסים הנוכחית, שתוביל לטקס האוסקר ה-86, כאשר קבוצה די גדולה של סרטים החלה לתפוס תשומת לב, נדמה שפרוייקטים שעוסקים בגיבורים שחורים (לא בהכרח אפרו-אמריקניים) יהיו נוכחים יותר מבדרך כלל. "12 שנים של עבדות" היה המהולל מכולם עוד בפסטיבלי הקיץ, אבל הוא לא היה היחיד. "תחנת פרוטווייל" (Fruitvale Station) המבוסס על הסיפור האמיתי מאחורי מותו של אוסקר גראנט,… להמשך קריאה
תגובות אחרונות