• מחווה לבית הקולנוע ששינה את חיי
  • סרטים חדשים: פארודיה ישראלית על ״שר הטבעות״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 11
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 10
  • אימת החודש - מרץ 2017
  • סימן חיים
  • פאוור ריינג'רס
  • ״נמל בית״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • כל סרטי אינגמר ברגמן: פרק 22
  • סקירת נקמה כפולה
  • ״קונג: אי הגולגולת״, סקירה
  • האמון
  • ״הסוכן״, סרטו זוכה האוסקר של אסגר פרהאדי
  • ״נורמן״, סקירה לסרטו של יוסף סידר

דאבל פיצ'ר: "12 שנים של עבדות", "הרוג את יקיריך"

22 בינואר 2014 מאת אור סיגולי

מתוך ארבעת הסרטים שעלו בשבוע שעבר, פינת הדאבל-פיצ'ר השבועית תציין רק שניים. זה מכיוון שלא ראיתי את סרט האנימציה "קיקוריקי" וסביר גם שלעולם לא אעשה זאת, וגם מכיוון שהסרט השני הוא "ג'ק ראיין: גיוס הצללים" אותו דווקא כן ראיתי, אבל הוא כל כך נורא שהוא לחלוטין ייבש את כל מעיינות היצירתיות הדאבל פיצ'ריים המפוקפקים גם ככה שלי.

"12 שנים של עבדות", ממש כמו "ארגו" ו"הארטיסט" בשנים שקדמו, מגיע אלינו ממש בתחילת השנה כשהוא סוחב על גבו המצולק ממלקות כל כך הרבה דיוני אוסקר, שכבר אי אפשר לדבר עליו כמו סרט שעומד בפני עצמו. בתור אחד שעוקב אחרי האוסקר באדיקות, אני חייב להודות שזה אולי החסרון הכי גדול של המירוץ לזהב. הסרטים האלו לא יכולים להכנס לשיח בלי להתייחס למועמדויות ולבאזז, ולרוב זה עושה להם עוול.
על "הרוג את יקיריך" כבר הרחבתי במהלך סוף השבוע, והוא אחד מנפגעי ינואר. כידוע, ינואר הוא החודש בו יוצאים הסרטים הכי פחות מעניינים של השנה. גם זה אשמת האוסקר, בואו נודה באמת, מכיוון שהשנים שחלפו עיצבו את לוח ההפצה כך שבין תום הקיץ לבין הכרזת המועמדים, האולפנים מפוצצים את האולמות בסרטים הכי מרהיבים שלהם, על מנת להשאר טריים בזכרון המצביעים. סרטים שאין להם סיכוי באוסקר, פשוט ננטשים בחודש הראשון של השנה, אחרי שההצבעה למועמדים ננעלת.

אני מצאתי את שני הסרטים האלו מאוד מעניינים ומאוד פגומים כל אחד בדרכו שלו. בנוגע לדאבל פיצ'ר, לאחד הלכתי עם קונטרה מוחלטת, ולשני מן צפייה משלימה. בשבוע שעבר היה מגיב אחד שהציע דאבל פיצ'ר משלו, וזה שימח אותי מאוד. אם יש לכם רעיונות, אל תשמרו אותם אצלכם.

הסרט המרכזי: "12 שנים של עבדות" (Twelve Years a Slave)
מאז 2008 יש מעט מאוד במאים שאני מחכה לסרט הבא שלהם כמו האמן סטיב מקווין. "רעב" (Hunger) הוא יצירת מופת בעיני ובעיני רבים, והקול שהוא הביא אל המסך היה מסנוור מהתרגשות. ממש הרגשתי איך קלאסיקה חדשה נולדה כשצפיתי בו. סרטו השני, "בושה" (Shame) היה הסרט שהכי חיכיתי לו ב-2011, והאמת שמעט התאכזבתי. "12 שנים של עבדות" הוא בעיני הסרט החלש ביותר של מקווין עד כה, אבל לפחות על שני דברים תמיד אפשר לסמוך בקולנוע שלו: הצילום (שלא מועמד לאוסקר) עוצר נשימה, ומייקל פאסבנדר (שהפעם דווקא כן מועמד לאוסקר) עוצר נשימה לא פחות.
בתור הפסיכופט השטני של הסרט, פאסבנדר הוא סיבה מספיק טובה בפני עצמו להכנס לסרטו הבעייתי של מקווין. הוסיפו לכך את ההופעות המצויינות של צ'ואטל אג'יופור, לופיטה ניונגו, פול ג'יאמטי ואלפרי וודארד, ותקבלו סרט שלכל הפחות ראוי לתת לו תשומת לב.
הסיבה שיש בי משהו שמתנגד לסרט היא העובדה שכנראטיב על העבדות הוא סרט בעייתי ביותר. אם שופטים את הסרט – כמו את שאר סרטיו של מקווין – כחקירה של סטיות נפשיות ושאלות מוסריות של דמויות במצבי קיצון, יש בו עניין רב, כפי שהצביא בחכמה המבקר אדמונד ווייט קצת לפני שסולק מתא המבקרים של ניו יורק. אך כאפוס היסטורי הוא חלש מאוד, כתוב בעייתי, נצלני באופן מכעיס, ונוטה לדרמטיות, שטחיות (הסצנות של בראד פיט הן מהמצ'וקמקות ביותר שראיתי לאחרונה בקולנוע העשוי-היטב) ולחוסר אחידות שמעלה תהיות לגבי כוונת היוצרים.
אני נותרתי חיצוני לחלוטין לסרט, ועברתי את כל הצפייה עם שתי מחשבות בלבד: "וואו, איזה נאחס של חיים היו לו" ו"וואו, איזה צילום מדהים". אלו שני האפיקים בהם הראש שלי רץ כל הסרט. לא סימן טוב. אפילו התביישתי בכך שרציתי לראות עוד ממערכת היחסים של דמויותיהם של ניונגו ופאסבנדר, יותר מאשר של סולומון נורת'אפ, הדמות הראשית (אג'יופור) המרגיזה וחסרת העבר.

הדאבל פיצ'ר: "קינקי בוטס" (Kinky Boots)
בואו נודה באמת – לאף אחד אין כוח לראות עוד סרט על עוולות האנושות אחרי מסע היסורים שהוא "12 שנים של עבדות", ואם אתם מחפשים סרט עבדות מצויין שמשום מה איש איננו מדבר אליו, לכו לראות את "חמדת" (Beloved) של ג'ונתן דמי משנת 1998. אני לא לוקח אחריות על להושיב אתכם מול עוד עינויים פיזיים ונפשיים, אלא רוצה להחזיר קצת שמחה לחייכם.
אני הומניסט.
וכך נכנס לתמונה "קינקי בוטס". כי הדבר שהכי יפיח בכם רוח חיים, הוא לראות את אותו העבד האומלל סולומון נורת'אפ מתרוצץ הפעם כדראג-קווין בריטית, שהופכת מפעל נעליים כושל לסנסציית מסלולים. עוד לפני שהיה נציג העבדים באוסקר, צ'ואטל אג'יופור היה שחקן בריטי בעל מגוון רחב, שיכל להיות שכיר חרב קטלני ("סרניטי") או קומיקאי נהדר. על תפקידו כדראג-קווין לולה, בסרטו של ג'וליאן ג'רולד משנת 2005, אג'יופור זכה למועמדותו השנייה לגלובוס הזהב, ולפרס שחקן השנה בפרסי הקולנוע הבריטי העצמאי. בנוסף, יש בסרט את ג'ואל אדג'רטון ("לוחם") וניק פרוסט (טרילוגיית הקורנטו של אדגר רייט) שהוא הבריטי השמנמן האהוב עלינו בקולנוע כרגע.
הסרט זכה לעיבוד מוזיקלי-בימתי בשנת 2013 שהעניק לסינדי לאופר האהובה את פרס הטוני על כתיבת השירים.

df-12yas-b


הסרט המרכזי: "הרוג את יקיריך" (Kill Your Darlings)

כאמור, על הסרט הזה כתבתי כבר סקירה שלמה שמסבירה למה באמת נהנתי ממנו. בקצרה: יש לי חולשה לסיפורי דור ה-Beat, אותם קבוצת סופרים ומשוררים שבשנות הארבעים והחמישים שינו את פני הכתיבה האמריקנית.
הסרט מסופר דרך עיניו של מי שעתיד להיות אחד המשוררים המשפיעים ביותר על האומנות המודרנית, אלן גינזבורג, שבשנתו הראשונה באוניברסיטה מתאהב בסטונדט משוחרר ולא מבריק במיוחד ודרכו נחשף לסצנת הספרות האוונגרדית בניצוחם של וויליאם ס. בורוז (הסופר של "ארוחה עירומה") וכמובן ג'ק קרואק ("בדרכים"). זה יסתיים – או יתחיל, אם זה תלוי בנראטיב של הסרט – ברצח.
דניאל רדקליף הוא גינזבורג, דיין דיהיין המהפנט ("מקום בתוך היער") הוא לוסיאן קר, ואליהם מצטרפים מייקל סי הול ("דקסטר"), בן פוסטר ("נאהבים מחוץ לחוק"), קיירה סדג'וויק, ג'ניפר ג'ייסון לי ודיויד קרוס. את הסרט ביים ג'ון קרוקידאס.

הדאבל פיצ'ר: "יללה" (Howl)
אם בסרט הקודם התחכמנו, הפעם אנחנו הולכים על המובן מאליו, אבל זה אחד המובנים מאליהם המוצלחים בעיניי. אם "הרוג את יקיריך" פנה אל ימיו הראשונים של אלן גינזבורג, מן הראוי להמשיך אל סרט שבוחן אותו בשיא תהילתו. ב-1957, פרסם גינזבורג את יצירתו הגדולה מכולן, "יללה", פואמה ארוכה ומשוחררת סגנונית שהפכה להיות המנון של דור. ובצדק. הממסד האמריקני הזדעזע מהיצירה ותבע את גינזבורג בבית המשפט על הפצת זימה. הסיפור הזה הוא הפתיל סביבו טווים רוב אפשטיין ורוב פרידמן (שיצרו את הדוקומנטרי המעולה "כוכבים בארון") את סרטם הסמי-אקספרמנטלי משנת 2010 על חייו והווייתו של גינזבורג, אותו מגלם בהצלחה ג'יימס פרנקו עוד בתקופה שהיה נסבל. עוד משתתפים: ג'ון האם ("מד מן") ומארי לואיז-פארקר ("העשב של השכן").
הסרט נע בין שחזורי המשפט לקטעי אנימציה, קופץ במרחבי הכרונולוגיה ומביא טיפול מאוד מעניין לאיש ולמורשתו. אם מצאתם את זה מעניין, יש עוד לא מעט סרטים תיעודיים דווקא על כל דור ה-Beat שאתם יכולים לבדוק, ומומלץ גם לחפש את הטקסטים שהשדים האלו הוציאו תחת ידיהם.

df-kyd-h

תגובות

  1. שלום הגיב:

    אור, אילו סרטים תיעודיים על הביטניקים אתה ממליץ לראות? תודה!

    1. אור סיגולי הגיב:

      אני מכיר את The Source: The Story of the Beats and the Beat Generation, אבל גם אורון דיבר אתי על כמה. אני אבקש ממנו לחלוק אותם עמנו.

      1. האחרון שראיתי והיה לדעתי הכי מקיף והכי עושה חסד עם הביוגרפיה המופרכת של בורוז, נקרא "A Man Within", והוא היה שווה בעיקר בזכות המרואיינים:
        http://www.imdb.com/title/tt1466072/

        אני כמעט בטוח שראיתי באותה שנה עוד דוקו על דור הביט, אבל קשה לי להיזכר עכשיו בשמו כי הגיבור שלו היה דווקא אחד הביטניקים הפחות מוכרים…

השאר תגובה