• סרטים חדשים: ״האדם הראשון״ של דמיאן שאזל
  • פסטיבל ניו יורק 2018: דיווח שני ואחרון
  • ״בערה״, ניתוח לסרטו של לי צ׳אנג דונג
  • Won't You Be My Neighbor?
  • ״ארץ ההרגלים היציבים״, סקירת נטפליקס
  • זמנים קשוחים באל רויאל
  • דיווח ראשון מפסטיבל ניו יורק 2018
  • פרס האוסקר לסרט בשפה זרה: הרשימה הרשמית
  • הכהנים הגדולים: פרק 10 - ״אכזריות בלתי נסבלת״
  • ״בחשכת הליל״, סקירת נטפליקס
  • ונום
  • ״הג׳נטלמן והאקדח״, סקירה
  • כוכב נולד
  • ״חיפוש״, סקירה
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוקטובר 2018

פסטיבל ירושלים 2014: דיווח #2 – "הפשיטה 2״, ״הכומר״, ״פחם שחור, קרח דק״, ״גו גו בויז״, ״סרטים אסורים״, ״רוג׳ר איברט: החיים עצמם״

13 ביולי 2014 מאת אורון שמיר

אחרי סוף שבוע ראשון ומוצלח של פסטיבל קולנוע, אני מוכרח לומר שעבורי באופן אישי זה מרגיש לי לא רק לא מנותק מהמציאות אלא ממש הכרחי להיות כאן. אבין לגמרי אנשים שמחליטים או מחליטות להישאר דבוקים ודבוקות למרקעים המשדרים או ממחזרים חדשות, ובהחלט פיתחתי כבר פזילה לא-רצונית אל האייפון כדי לבדוק אם ידידיי בדרום הארץ יכולים לנשום לרגע, או אם חבריי בתל אביב עדיין נחרדים מכל אזעקה שמצביעה על איום מבחוץ או נלחמים באיומים מבפנים. כאן, בירושלים, אנשים בהחלט לא מתנהלים באווירה שאפשר לכנות חגיגית או צוהלת, אבל מדברים הרבה יותר על סרטים מאשר על שנאה מכל סוג שהוא, ואותי זה מעודד.

עופר פתח את הכיסוי השנתי שלנו אתמול, אני אמשיך מיד ואור יצטרף בהמשך, אחרי סוף שבוע של צפיות גב אל גב בסרטים שאני כבר רואה איך יככבו ברשימות סיכומי השנה של הבלוג. השנה, בשל היותי שופט בתחרות הישראלית במסגרת הפרס מטעם פורום מבקרי הקולנוע, אני מוכרח להישאר בצד בכל הנוגע לכתיבה על הסרטים העלילתיים בתחרות. אבל כן ראיתי סרט ישראלי תיעודי אחד, ואני מתכנן לפקוד את מקבצי הקצרים בימים הקרובים. צפיתי גם בלא מעט סרטים מכל פינות העולם, הנה אלה שיש לי כמה מילים להגיד עליהם. נעשה את זה כרונולוגית, כלומר על פי הסדר בו צפיתי בהם במהלך הפסטיבל, בהנחה שלא מבוססת על כלום שיש לכך השפעה על חוויית הצפייה והכתיבה שלי והקריאה שלכם ושלכן.

הכומר
Calvary

מה אם האחים כהן היו עובדים בנפרד? או האחים צוקר, לצורך העניין. הקצב בו היינו מקבלים סרט חדש שלהם היה ודאי מוכפל, אבל אפשר לחשוש שהאיכות הייתה יורדת. במקרה של האחים מקדונה, אני מודה שפרויקט משותף של השניים נשמע לי כמו רעיון מעולה, אבל אני לא יכול להיות יותר שמח על התדירות הנוכחית בזכות היותם שני קולנוענים נפרדים, אך דומים עד מאוד. כך יוצא שבמקום לחכות 3 עד 5 שנים בין סרט לסרט של כל אחד מן האחים, יש סרט חדש של במאי עם שם המשפחה מקדונה בכל שנה-שנתיים. מאז ״ברוז׳״ (In Bruges) של מרטין מקדונה ב-2007 קיבלנו ממנו את ״שבעה פסיכופטים״ בשנה שעברה, אבל בתווך אפשר היה לערוך היכרות עם ג׳ון מייקל מקדונה, בזכות ״שומר חוק״. כעת, מגיע סרטו השני של ג׳ון מייקל, שמרגיש כמו המשך טבעי לפילמוגרפיה האישית שלו והזוגית של הצמד. מסיבה זו, אני מאוד שמח שבחרתי בו להיות סרט הפתיחה הפרטי שלי לפסטיבל ירושלים 2014.

ברנדן גליסון, שחקן קבוע אצל שני האחים, שב לגלם איש מפתח בקהילה אירית קטנה. ב״שומר חוק״ הוא היה שוטר מושחת מכדי לקחת אותו ברצינות, והפעם הוא כומר עם אופי ואישיות שלא לגמרי מתיישרים עם התבנית הסטריאוטיפית של איש דת. סצנת הפתיחה של הסרט הופכת את החיסיון של תא וידוי לקטלני, כאשר המתוודה מן הצד השני מאיים לחסל את גיבורנו בתוך שבוע. למה? כי הוא איש ללא רבב ומותו ודאי יזעזע. בהמשך תגיע לביקור בתו של הכומר, מה שירמוז על חיים קודמים שדי סותרים את התיאוריה של המתנקש בפוטנציה, ונלמד להכיר את העיירה בה חי הגיבור, המלאה בטיפוסים שגאולה דתית דווקא הייתה יכולה להועיל להם, אבל את הריקנות של חייהם הם ממלאים בלעג לאנכרוניזם של הכנסיה ואנשיה.

הסרט לא רק מעלה שאלות על מקומן של הדת והמסיונריות הדתית בחיינו, אלא ממש עונה עליהן. אישית נמאס לי מסרטים שרק מעלים שאלות לדיון ומשאירים את הבחירה בידי הצופים (כפי שתוכלו לקרוא בהמשך), כך שיצאתי מרוענן. עוד משהו שקרץ לי הוא אלמנט נוכח של מטא קולנוע, שכן במידה רבה זהו סרט על כתיבה ממש כפי שהיה ״שבעה פסיכופטים״ כזה. ג׳ון מייקל הולך בדרכי אחיו, אך במובן מסויים אפשר לומר שהוא צלח את מבחן הסרט השני טוב ממנו. לזכותו של הסרט אפשר לזקוף גם את הנופים עוצרי הנשימה, שמשחקים תפקיד משנה גונב הצגה, עד כדי כך שהבמאי החליט לפנק את הקהל שלו בעוד כמה שוטים מאתרי הצילומים המשובצים לאורך כל כתוביות הסיום.

מקדונה מצפה את סרטו בשכבה דקיקה של הומור דק אף יותר, לצד תחושת חידלון וחוסר משמעות מלבד היותם של החיים משהו שאתה שורד. דווקא הכומר, בהפנייתו האינסופית את הלחי השניה אך מבלי למחול על כבודו כאדם, ובזכות ההכלה שלו את חטאי הקהילה, מצליח להעניק משמעות לאנשים שבאופן לא-מודע מבקשים שיענישו אותם אבל לא מוכנים לקבל את העונש, שבלעדיו אין גם שכר. הבנתי שקולנוע לב המחזיק בזכויות ההפצה החליטו לגנוז את הסרט, ואני מצר על כך. אם ייצא לכם ולכן להיתקל בו בדרך אחרת, למשל בשתי ההקרנות הנוספות, הסתכלו גם פנימה בזמן הצפייה.

הקרנות נוספות: 14.7, 18:15, סינמה סיטי וגם 18.7, 20:00, סינמטק 1

פחם שחור, קרח דק
Black Coal, Thin Ice

blackcoalthinice

גם לזוכה האחרון של פסטיבל ברלין חיכיתי לא מעט וברמת ציפיות גבוהה, וגם הוא לא איכזב. סרטו של דיאו ינאן ההונג-קונגי הוא אכן פילם נואר מודרני כפי שהוגדר במספר מקומות, אבל בעיניי הוא היה גם, או בעיקר, מעין תשובה לשאלה מה היה קורה אילו וונג קאר וויי היה מביים מותחן דרום-קוריאני. התשובה, אגב, היא חתיכת סרט מעולה ששובר את הלב באיטיות, כמו קרח שנסדק מעל אגם ואז מפיל אותך מטה בפתאומיות ועוצר את הדם בגלל מים קפואים שעוטפים את כל הגוף.

אל האסוציאציה לסרטיו של וונג קאר וויי הגעתי, אני מניח, בזכות האסתטיקה והצבעוניות הניאונית (בעיקר צבעי היסוד צהוב-אדום-כחול שאפיינו גם את ״רק אלוהים סולח״) המתערבבת בגסות באורבאניות האפרפרה של צפון סין. ייתכן שהיו אלה גם השימוש במוזיקה כדי לשבור סיטואציה במקום להעצים אותה, יחד עם ההעצמה של רגשות מסויימים באופן שהוא כמעט אלים במקום מלודרמטי, שהובילו אותי להשוות בין שני הבמאים. אל ההרגשה שהתסריט או הסיפור הושאלו מהקולנוע הקוריאני של השנים האחרונות אני מניח שהגעתי בזכות האופן שבו האלימות מגיחה אל הפריים לגמרי משום מקום ובאגביות מטרידה שמפרקת גם את המותחות שבסצנות, יחד עם השלד של הסיפור עצמו.

הסרט מתחיל בשנת 1999, עם חקירה המנסה להתחקות אחר חלקים של גופה הפזורים בכל מיני מכרות פחם המרוחקים למדי זה מזה. התיק נסגר ללא פענוח אבל מוביל את הבלש הראשי (פאן ליאו) להתדרדרות בכל תחומי החיים. כחמש שנים לאחר מכן, אשה הקשורה לחקירה ההיא מוצאת את דרכה חזרה אל חייו של הבלש המותש ומציתה מחדש את התשוקה לפתרון התעלומה, יחד עם כמה תשוקות אחרות. הדמות הראשית הזו היא הישג בפני עצמו, אשר כיבד את השחקן בפרס בפסטיבל ברלין לצד ״דב הזהב״ שהוענק לסרט. הוא ללא ספק אחד האנשים המחליאים שראיתי לאחרונה על המסך, מה שמתגלה מיד עם סצנת הצגת הדמות שלו – גירושין מאשתו, התעלסות אחרונה איתה ואז נסיון להכות אותה ולהיאחז בה כשהיא הולכת ממנו לתמיד. זו רק ההתחלה ומשם הדברים לא ממש משתפרים עבורו, אבל הצלחתי להבין לגמרי מאיפה בא השברון שלו ובמקום לרחם עליו או לשנוא אותו פשוט הרעתי לו וכאבתי יחד איתו, במיוחד בסצנה אחת לקראת הסיום בה הוא מתפרק בריקוד ספונטני.

מה שחשבתי שהוא הסיום התגלה רק כהכנה לסוף האמיתי, כך שבעיניי הסרט בהחלט ארוך מדי ולגמרי לא מהודק עלילתית. אבל ברגע שמתבהר אופיו האמיתי של הסיפור לא יכולתי להתנגד להתעסקות החודרנית של הסרט בנושאים הקרבה אישית ומגע עם הסביבה גם כשפצועים נפשית, ברצונותיו הסותרים של הלב ובעיקר בחבטות שהחיים מנחיתים עליך ובדרכים השונות לקום מהן מחוזק, או להישאר לשכב על הקרקע לכמה רגעים שצריך.

הקרנה נוספת: 17.7, 10:15, סינמטק 3

הפשיטה 2
The Raid 2

The-Raid-2-Berandal

היום הראשון שלי בפסטיבל הסתיים עם עמידה מול הר הציפיות ששמו ״הפשיטה 2״, סרט ההמשך לאקשיונר האינדונזי המטורף והמכונן מ-2011. אבל ממש כמו שמאתיים משוגעים חמושים זה ממש לא כוחות נגד הגיבור של הסרט הקודם, כך גם אני נכנעתי ללא תנאים לווירטואוזיות הקולנועית של הבמאי הוולשי גארת׳ אוונס וצוות האינדונזים המעופפים והמדממים שלו. מי שמנהיג אותם הוא איקו אוואיס בתפקיד ראמה, שמבחינתי ניצב אחת בשורה הראשונה של אמני הלחימה המרהיבים שנראו על מסך הכסף, לצד אגדות ממש, והוא גם חתום על הכוריאוגרפיה כדי להכפיל את ההצלחה.

החידוש הפעם הוא עלילה, מה שהאריך והתפיח את הסרט למימדים של יצירה בת 150 דקות. הסיפור מתחיל מיד בתום הסרט הקודם, אשר במהלכו אותו ראמה, שוטר שפשוט לא מסוגל למות, היה הניצול היחיד מפשיטה משטרתית עתירת קורבנות על בניין של ברון סמים. מסתבר שאותו שליט היה רק פיון במערך רחב היקף של משפחות פשע, המצויות בשלום קר. אל הזירה נכנס פושע חדש המשנה את מאזן הכוחות (לדעתי זה סאשה ברון כהן בגדול שבתפקידיו, הקרדיטים טוענים שזה לא הוא) וראמה מגוייס על ידי יחידת צללים של שוטרים סמויים במטרה להסתנן לאחד מארגוני הפשע מבפנים ולהביא ראיות לשחיתות משטרתית. לשם כך עליו לשבת בכלא, להפוך ליד ימינו של יורש העצר של אחת מאימפריות הרוע ובאופן כללי להמשיך לא למות, ולא משנה כמה אנשים מפוצצים לו את הצורה.

זה נשמע כמו מתכון להרבה סצנות של דיבורים, וזה אכן כך. מה גם שאני לגמרי לא מבין את ההתלהבות של הביקורות מרחבי העולם דווקא מהפן העלילתי של הסרט, שהרגיש לי סטנדרטי עד מרוצה מעצמו. אבל אנחנו כאן כדי לראות בכמה דרכים אפשר לשבור אינדונזים לחתיכות, ומבחינת האלימות והאקשן הסרט הזה הוא, בעיניי, מעבר לחלומות הפרועים ביותר של צופי קולנוע.

היתרון הגדול של הסרט הקודם הייתה ההגבלה של הלוקיישן הבודד, שהכריח את היוצרים ליצירתיות מתפרצת. אז מסתבר שאוונס רק חיכה להוכיח מה הוא יכול לעשות בשטחים פתוחים, כאשר סצנת הפעולה השנייה בסרט, קרב היאבקות הבוץ המטורף שתראו בחייכם ובחייכן, הוא מופת של אקשן אופקי ומתפרש שעומד בניגוד לכל מה שהקנה לסרט הקודם את תהילתו – האקשן האנכי. בהמשך מתווספים לוקיישנים מאתגרים נוספים, אשר מוציאים מאוונס וצוותו את המיטב כל פעם מחדש, ושלא אתחיל בכלל לדבר על אחד ממרדפי המכוניות הטובים של השנים האחרונות בקולנוע. או על הבחורה עם השליטה המרהיבה ביותר בפטיש מאז שלומית בונה סוכה. בנקודה זו אזכיר גם את עבודת המצלמה, שעוברת חוויות כואבות ממש כמו הדמויות בסרט – חוטפת מכות יחד איתן, נופלת לרצפה, ניטחת בזגוגיות, נכנסת ויוצאת אל מכונית תוך כדי נסיעה ומה לא. אוונס שוב מבייש ומגמד את מיטב במאי האקשן של הוליווד בעיניי, ואני פשוט לא יכול לחכות לפרק בקריירה שלו בו יצליחו לקנות אותו בעיר הסרטים. ממש כשם שאני מייחל שהפרק הזה לא יגיע לעולם והוא ימשיך להשתכלל באיטיות ובאינדונזית.

הקרנה נוספת: 15.7, 21:45, סינמה סיטי

גו גו בויז
The Go-Go Boys

gogoboys

סיפורם חייהם המקצועיים של הדוד והאחיין מנחם גולן ויורם גלובוס הוא חומר לסדרה דוקומנטרית שלמה, לא רק לסרט קולנוע אחד. בתבונה החליטה הבמאית הילה מדליה להתמקד בסרטה התיעודי בעיקר בהרפתקאתיהם של השניים בהוליווד, עם דגש על ההצלחה של חברת ההפקות ״קאנון״. לחובבי וחובבות סיפורי סינדרלה על הישראלי שהגיע לחו״ל עם כמה דולרים בכיס והקים אימפריה, או לאלה שאינם בקיאים או בקיאות בסיפור של גולן-גלובוס – אני ממליץ על הסרט בחום. זה סיפור טוב מכדי להיות אמיתי ואפילו טוב מכדי שסרט עליו, כל סרט, לא יהיה מופלא ומופרך לפחות כמוהו. עם זאת, לצופים אחרים, ואני ביניהם, יכולות להצטבר כמה טענות כלפי אופן הייצוג ובחירת הפוקוס של הסרט הספציפי הזה.

״גו גו בויז״, כינוי שניתן לגולן את גלובוס בשיא כוחם על ידי העיתונות, מספר על עלייתה ונפילתה של חברת הפקת סרטים זולים שעשתה חייל בשנות השמונים, תוך הפניית הזרקור אל שני הישראלים שעמדו בראשה. הראשון, מנחם גולן, איש החזון והיצירה שהיה במאי ומפיק בישראל במשך שנים עד שהחליט לנסות את מזלו גם מעבר לים. לצידו, יורם גלובוס, מי שהיה אחראי על הפיננסים והצד העסקי יותר, שהתלווה אל דודו מנחם במסעותיו ושימש לא פעם כבלמים של מכונת הקולנוע הבלתי ניתנת לריסון. כמו כל סיפור על יוצר גדול, גם הסרט הזה מתחיל עם ההיכרות הראשונה של גולן עם עשיית קולנוע. אתם יודעים, הרגע המכונן בו התאהב בסרטים, הוריו קנו לו את מצלמת הסופר 8 הראשונה איתה צילם בחצר וכל השיט הרגיל. אבל לא אצל גולן. הוא גזר והדביק יחדיו תמונות ליצירת מעין סרט פילם, או כפי שהוא ניסח זאת: ״זה היה כמו נייר טואלט״. אני לא חושב שבתולדות הקולנוע ראיתי רגע שבו יוצר מתאר כל-כך במדוייק את מה שהמבקרים חושבים על יצירותיו מאז ועד היום, ועוד בלי מיליגרם של מודעות עצמית. פרייסלס.

הסרט הוא דיוקן אוהד של גולן כאיש קולנוע שמונע מאהבת קולנוע אמיתית ומדבקת, אבל מייצר סרטים ומדבר על סרטים כאילו היה יוסי גיספן במערכון של ״ארץ נהדרת״. כלומר, במטרים, בקילוגרמים, תמיד ברבים ולעולם לא ביחיד. קצב העבודה של גולן הוא שהקנה לו את גוף העבודה העצום שלא ניתן להתעלם ממנו, והוא שהפך אותו לתופעה תרבותית ולא רק עסקית. בתור מבקר, האינסטינקט שלי הוא לבוז לאנשים שמתייחסים אל קולנוע כבידור נחות ואל הקהל כאל ארנקים (למרות שגולן טוען שוב ושוב שהקהל הוא אלוהיו), אבל במקרה של גולן אין לי אלא הערכה עצומה לפועלו של האיש וחיוך ציני כלפי סרטיו כמקרים בודדים. בלי מנחם גולן לא בטוח שהייתה תעשיית קולנוע בארץ, או לפחות שורשים עבים, ואולי גם לא הייתה קריירה הוליוודית לאנשים כמו ז׳אן קלוד ואן דאם, צ׳אק נוריס ומייקל דודיקוף, כולם מתראיינים לסרט כמובן, יחד עם במאים שסרטי ״קאנון״ השפיעו על חייהם (איליי רות׳, למשל). כך שאני בהחלט שמח שישנו סרט שחוגג את המחץ של גולן, ומקווה לסרטים נוספים בנושא. אבל אוליל כאלה שיעשו יותר מאשר רק לגרד את פני השטח של הצדדים הפחות חיוביים, אך הלא פחות מרתקים, של הקריירה שלו.

אין הקרנה נוספת

סרטים אסורים
Forbidden Films

forbidden_films

הנה דוגמה מצויינת לרתיעה הטבעית שלי מסרטים דוקומנטריים – האקסיומה לפיה נושא מרתק ממש לא מבטיח סרט מרתק, ולעיתים דרך הטיפול חשובה לא פחות מהחומרים בהם מטפל היוצר. במקרה של פליקס מולר וסרטו על סרטים גנוזים מתקופת גרמניה הנאצית, אפשר לומר שלבמאי היה ביד חומר נפץ אמיתי ואפילו לא גפרור אחד שמיש.

מדובר באלפי סרטים שעדיין אסורים להקרנה בגרמניה ובמדינות נוספות, וזאת למרות שאיש אינו באמת חושש מהשפעותיה של התעמולה הנאצית של יצירות בנות שלושת רבעי מאה על מוחותיהם של הצופים בני זמננו. אז מדוע בכל זאת אי אפשר כמעט לצפות, אפילו בעידן האינטרנט הפרוץ לכל והחברתי כל כך, בסרטים כמו ״היהודי זיס״, ״הרוטשילדים״, או ״השיבה הביתה״? הסרט שואל את השאלות הללו ואחרות, משאיר אותן באוויר ו…זהו פחות או יותר.

ייתכן שזו השעה המאוחרת או התשישות המצטברת של צפייה ביותר מדי סרטים בפחות מדי זמן, אבל מצאתי את הסרט הזה מתיש ולא מספק. הקטעים שנבחרו מתוך הסרטים המוחרמים היו מעניינים ובהחלט היוו קרקע פורייה לדיון, אותו בחר הבמאי להשאיר בידיהם של שני סוגי מרואיינים. האחד הוא צופים בסשנים של שאלות ותשובות שהתקיימו במספר ערים בעולם (מהקרנות לצופים גרמנים במוזיאון ברלין ועד הקרנה לסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים), והאחר הוא מומחים מתחומים שונים. מבחינה אקדמית הדברים שנאמרו לא היו מעמיקים מספיק והדיון על כוחה של הפרופוגנדה, או אולי כוחה החינוכי וההפוך בראי הזמן מן הכוונה המקורית, פשוט חזר על עצמו ומוצה באותו נקודה בכל פעם מחדש. הרגשתי שהייתה כאן הסתפקות בנושא פרובוקטיבי או מעורר עניין מעצם טבעו, אך מבלי תהייה אמיתית על קנקנו. מה שכן, יש לי חשק עז לצפות כמעט בכל הסרטים שנחשפו בפניי, כך שייתכן והסרט עשה את שלו. מאידך, ייתכן שזהו רק כוחו המפתה של משהו אסור.

הקרנה נוספת: 15.7, 12:00, סינמטק 4

רוג׳ר איברט: החיים עצמם
Life Itself

life-itself

את טרילוגיית הסרטים-על-סרטים הפרטית שלי לסופש הראשון של הפסטיבל השלימה הביוגרפיה של מבקר הקולנוע המשפיע בעולם, רוג׳ר איברט, שהלך לעולמו בשנה שעברה לאחר מאבק ממושך ומתוקשר בסרטן שעיוות את פניו לבלי הכר. הבמאי סטיב ג׳יימס ליווה את איברט בעזרת מצלמתו בימיו האחרונים, בעודו סיעודי כמעט לחלוטין, להוציא את עשר אצבעותיו הכותבות ללא הפסקה. ממיטת חוליו, נזכר איברט בימי הזוהר שלו בעיתון השיקאגו סאן-טיימס, ככותב זוכה פרס פוליצר וכמבקר הקולנוע שהיה חצי מהצמד הטלוויזיוני סיסקל ואיברט, ששיטת האגודל-למעלה/אגודל-למטה שלהם הפכה לשם נרדף לביקורת קולנוע ממש כמו שיטת הכוכבים. יש לי הרגשה שאיברט ז״ל היה מאוד שמח שסרט על חייו מציג אותו כאדם שאפתן ומחונן, אך בעיקר נותן דגש לצילומי תקריב מכמירי לב על פניו המתפרקות כאילו היה אחרון סוחטי הדמעות ההוליוודיים הנצלניים. כצופה וכקורא שנטה שלא לראות עין בעין עם המבקר הפופוליסט, היה לי הרבה יותר קשה להכיל את היצירה.

אני כותב ״פופוליסט״ כי בעיניי זו הסיבה האמיתית והתיאור היותר מדוייק לפופולריות של איברט, שהקנתה לו את התואר ״מבקר הקולנוע הנחשב בעולם״. זאת כאשר למעשה, איברט היה די שנוי במחלוקת ולא לגמרי מוערך ומקובל בקרב הקהילה האקדמית או עמיתיו למקצוע, לא באופן גורף לפחות. הוא היה יותר מבקר של ובשביל הקהל, סוג של מבקר-סלב אפילו. הסרט מציג אותו כבולדוזר אמיתי, שסלל את דרכו לצמרת בצדק רב, תוך מתן דגש ניכר להצגה חיובית גם של הרגעים הכעורים (האלכוהוליזם והיריבות עם ג׳ין סיסקל, שותפו להצלחה) וגם של הרגעים הנייטרליים כחיוביים (איברט היה נשוי לאשה שחורת-עור, מה שהיה עניין גדול באמריקה ואני מקווה שרק שם. אבל אז נזכר איפה אני חי).

עם זאת, הרגעים בהם יוצרים כמו ארול מוריס, מרטין סקורסזה או ורנר הרצוג מדברים על האיש בהערצה, חלקם אפילו ממש מודים שהם חבים לו את הקריירה שלהם – רגעים אלה בהחלט היו מרגשים עבורי. מרגשים הרבה יותר מאדם גוסס המצולם באופן לא מחמיא המדגיש את מומיו ואת תהליך השיקום חסר הסיכוי שלו. קשה לי לומר שבתור מבקר קולנוע בעצמי יצאתי מלא בהשראה או כוחות מחודשים להמשך הדרך במקצוע כפוי הטובה הזה, אבל למדתי לא מעט על מה כדאי ולא כדאי לעשות בדרך למעלה, וגם איך זה מרגיש שם בפסגה. וגם זה משהו. למעשה, זה הרבה מאוד.

הקרנה נוספת: 19.7, 17:45, סינמטק 4

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.