• סרטים חדשים: ״דיוקן של נערה עולה באש״
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019
  • מצעד סרטי העשור של סריטה - ארבעת הגדולים

יום הקולנוע הישראלי 2014: מה לראות? (וגם: הסרטים הישראלים של פסטיבל חיפה)

3 בספטמבר 2014 מאת אור סיגולי

באוקטובר האחרון קמה לה יוזמה חדשה ונסיונית: יום שלם בו כל הסרטים בבתי הקולנוע יעלו 10 שקלים חדשים בלבד. למשמע הרעיון, אנחנו פה ב"סריטה" נזעקנו בחשש ואפילו יצאנו לשטח כדי לבדוק את העניינים.
היום, יום רביעי ה-3.9, גם הוא מציע סרטים בעלות של עשרה ש"ח לכרטיס, אבל הפעם מדובר ביוזמה מבורכת ואף יותר מכך: הסרטים המוצעים לנו במחיר מוזל במיוחד הם אך רק סרטים ישראלים. ולא בהכרח אלו שמוקרנים במסגרות מסחריות כרגע, אלא גם סרטים עתידיים שרק באי פסטיבלים ואנשי אקדמיה יכלו לראות עד כה.

במהלך כל היום תוכלו לראות את כל הסרטים הישראלים הכי מדוברים והכי נוצצים במחיר מצחיק בבתי קולנוע עמוסים באנשים, סרטים שאולי הייתם חושבים פעמיים האם לבדוק בימים כתיקונם, וכאלו שייקח עוד חודשים עד שיצאו להקרנות מסחריות רשמיות. ועוד משהו מגניב: אם מעניין אתכם המרוץ לאופיר אבל לא ראיתם את הסרטים, זה זמן מצויין להשלים ולהכנס לעניינים.

ההיצע מרהיב. 21 סרטים ישראלים מחכים לכם היום בבתי הקולנוע. שניים מתוכם הוקרנו במהלך הקיץ אך פינו את מקומם, חמישה שמוקרנים כבר כמה שבועות באופן רציף בבתי הקולנוע, ו-14 סרטים חדשים חדשים שלרובם עדיין אין תאריך יציאה.
אלו לא מעט אופציות וקל ללכת לאיבוד, בטח כאשר סביר להניח שרוב הסרטים יהיו סולד-אאוט תוך דקה. וכאן אנחנו נכנסים לתמונה.

אני הספקתי לראות 17 סרטים מתוך החגיגה הזו, על חלק מהם כתבנו פה ב"סריטה" במהלך הפסטיבלים וההקרנות המסחריות. אז ממש כאן תוכלו למצוא המלצות לסרטים השווים באמת, ולינקים לכל מה שכתבנו עד כה.
ובסוף: בונוס – הסרטים הישראלים העלילתיים שיוקרנו במסגרת תחרות הקולנוע הישראלי של פסטיבל חיפה הקרוב!

יום הקולנוע הישראלי 2014

הסרטים שכבר הוקרנו:
כאמור, שני סרטים מתוך ה-21, כבר יצאו לבתי הקולנוע בעבר ועכשיו שבים לסיבוב נוסף.
הראשון הוא "מפריח היונים" של נסים דיין, שהפך לאחת ההצלחות הגדולות והמפתיעות ביותר של הקולנוע הישראלי, השנה ואולי אפילו בכלל. סיפורה של משפחה יהודית בעיראק במאה הקודמת, בזמן שהקרקע הפוליטית והחברתית מתחת לרגליהם מתחילה לבעבע, הצליח להביא מאות אלפי צופים לבתי הקולנוע, כך שאם פספסתם על מה כל המהומה זו הזדמנות אחרונה לתפוס אותו על המסך הגדול.
דיין חזר לעשייה קולנועית אחרי כמעט שני עשורים של הפסקה, בתסריט שכתב על פי ספרו של אלי עמיר. הסרט היה מועמד לארבעה פרסי אופיר לפני שנה בקטגוריות שחקנית המשנה (אהובה קרן), המוזיקה, העיצוב האומנותי ועיצוב התלבושות. הוא זכה באחרון.
הסרט בהשתתפות: יסמין עיון, יגאל נאור, מנשה נוי, אורי גבריאל ועוד. כתבתי על הסרט במהדורת דאבל-פיצ'ר בשבוע יציאתו.

"אנשים כתומים" של חנה אזולאי-הספרי הוקרן לראשונה בפסטיבל חיפה 2013, שם כתבתי עליו לראשונה. בקופות הסרט לא נורא הצליח, וכמובן שהצית דיון לגבי ההסתכלות העדתית-פטריארכלית של מבקרי הקולנוע, בצדק או שלא.
השנה הוקרן לחברי האקדמיה, אך למרבה ההפתעה לא זכה לשום מועמדות, על אף צוות שחקניות מצויין שכולל את אסתי ירושלמי, ריטה שוקרון, יקירת הבלוג מיטל גל-סוויסה ואזולאי-הספרי עצמה, כמו גם עיצוב אומנותי מעניין ותלבושות מרהיבות.

סרטים רצים:
אחרי סרטי "העבר" ולפני שנעבר לסרטי "העתיד", אלו סרטי "ההווה", כלומר אלו שמוקרנים גם ככה בבתי הקולנוע, לפחות שלושה מהם הצלחות רציניות שיום הקולנוע הישראלי עשוי (או עלול, בחלק מהמקרים) בקלות להקפיץ אותם לכמויות צופים אסטרונומיות.
הראשון שבינהם הוא "גאליס – המסע לאסטרה", המבוסס על מותג סדרת הילדים הפופולרית "גאליס". הוא כבר פרץ לבתי הקולנוע עם פתיחה חזקה במיוחד, אבל כנראה שעכשיו עם שובם של הילדים לבתי הספר כבר עבר את שיאו. עופר ראה וכתב את סקירתו על הסרט.

"אפס ביחסי אנוש" הוא כמובן אחד הסרטים האהובים על הבלוג ועל רובם המוחלט של צופי הקולנוע. אורון ראה אותו לראשונה בפסטיבל דרום, ומשם כבר מיהר לארגן הקרנה של הבלוג יחד עם טליה לביא הבמאית (שזכתה עם הסרט הזה בשני פרסים בפסטיבל טרייבקה היוקרתי), הצלם ירון שרף והשחקניות נלי תגר ושני קליין, שתיהן קיבלו מועמדות לאופיר בסופו של דבר. בין כל אלו, עופר כתב סקירה לסרט.
הסרט מועמד ללא פחות מ-12 פרסי אופיר: סרט, בימוי, שחקנית ראשית (דאנה איבגי), שחקניות משנה (תגר וקליין), תסריט, עריכה, עיצוב אומנותי, סאונד, מוזיקה, ליהוק ואיפור.
אם לא תמצמצו, תוכלו לראות אותי יושב לבוש מדים ליד נלי תגר.

"שושנה חלוץ מרכזי" הוא הקומדיה השנייה שיצאה הקיץ, וגם הפעם מדובר בהצלחה אצל הקהל, או לפחות אלו הדיווחים שאנחנו מקבלים. אני, כזכור, יצאתי מהסרט די המום. ולא בקטע נורא טוב.

"זינוק בעלייה" הוא הקומדיה השלישית בקיץ הישראלי המוזר הזה. כמו "שושנה" גם הוא לא הצליח להשיג ולו מועמדות אחת לאופיר, אבל האמת היא שדווקא הוא מצא פינה חמה בלבי הציני.

"הרחק מהיעדרו" הוא הסרט הישראלי האחרון שיצא לבתי הקולנוע, ופיצל את הקהל והמבקרים. הוא, בשונה מחבריו, איננו קומדיה, אם להתנסח בעדינות.
סרטה של קרן ידעיה הוקרן בקאן, דרום וירושלים, מכולם יצא בידיים ריקות. אני מצאתי אותו דווקא מעניין ומאתגר, ועליו הרחבתי בביקורת ל"עכבר העיר" ואז הזכרתי אותו שוב ב"סריטה" במהדורת הדאבל-פיצ'ר השבועית.

7145_ZeroHuman_poster_print.indd

סרטים בטרום-בכורה
14 סרטים ישראלים שמחכים להצפות על ידיכם לראשונה יקחו חלק ביום הקולנוע הישראלי. אני צפיתי ב-11 מהם, אז על חלקם אני יכול להמליץ בפה מלא. כלומר, לגבי אלו שלא מוזכרים בפסקאות הבאות, הייתי ממליץ לכם לוותר ולנסות לראות סרטים אחרים.
לפני זה – הסרט הראשון שפספתי הוא "כיפה אדומה". השני הוא "תפוחים מן המדבר" המועמד לשלושה פרסי אופיר בקטגוריות שחקנית המשנה (ריימונד אמסלם, תמיד סיבה לראות סרט), שחקן המשנה (אלישע בנאי) והתלבושות.
הסרט השלישי הוא "סוף עידן התמימות", שעל אף שהוא נשמע כמו סיקוול לסרט של מרטין סקורסזה, הוא בכלל הסרט שלשעבר-ידוע בכינויו "פלסטלינה". אם זה נשמע לכם מוכר, זה מכיוון שהוא הוקרן בפסטיבל ירושלים 2013, שם כתב עליו עופר, ולאחר מכן הרוויח ארבע מועמדויות לפרסי אופיר הקודמים בקטגוריות השחקנית הראשית (ריימונד אמסלם), שחקנית המשנה (חנה לסלאו), הצילום ועיצוב התלבושות.
(על "מיתה טובה" אאלץ להמנע מהתייחסות בשלב זה, ברשותכם, מכיוון שהסרט מומן בחלקו על ידי yes, שהוא לגמרי במקרה מקום העבודה שלי)

"את לי לילה"
הסרט הפלאי והרגיש הזה הוא יצירתם של שניים. האחד, אסף קורמן, הידוע בעיקר כאחד העורכים העסוקים והטובים בארץ ("המשגיחים", "מי מפחד מהזאב הרע") שזהו לו סרט ביכורים כבמאי, אחרי סרט קצר ונפלא בשם "מותה של שולה"; השנייה היא זוגתו שכתבה את התסריט וגם מככבת, לירון בן שלוש, שמרהיבה בשני התפקידים שלקחה על עצמה.
"את לי לילה" הוא סיפור קטן ומחניק על חייה של בחורה צעירה המטפלת באחותה הסובלת מפיגור שכלי (דאנה איבגי, שאפילו צונאמי לא יעצור אותה בדרכה לזכות באופיר הקרוב). אל שתי השחקניות המצוינות האלו מצטרף יעקב זדה-דניאל, אחד מגיבורי פוסט האופיר המסורתי שלנו "שמע נא תחינתי", בתור הגבר שאולי ישנה את מסלול חייה של הגיבורה.
עמית יסעור צילם, קורמן ערך יחד עם שירה הוכמן, וכולם ביחד מועמדים השנה לאופיר (סרט, בימוי, תסריט, שחקנית, שחקן משנה, שחקנית משנה, צילום, עריכה ואיפור).

"בורג"
סרטה של שירה גפן הוקרן בפסטיבל קאן ולאחר מכן הגיע לפסטיבל ירושלים שם זכה בפרס העריכה והתסריט. הוא מועמד לשני פרסי אופיר בקטגוריות הצילום (זיו ברקוביץ') והעיצוב האומנותי (ערד שאואט).
סיפור סוריאליסטי וסהרורי על שתי נשים בשני צדי המחסום: אמנית בעלת מודעות פוליטית ושם משפחה רב משמעות ("קיים"), וצעירה פלשתינית העובדת בחברת ריהוט  גדולה. זה נשמע כמו הדרמה הכי שגרתית שאפשר על הכיבוש, אבל תסמכו על גפן והצוות שלה שיהפכו את העניין על פיו ויראו את המצב כמו שלא ראיתם אותו לפני כן, לטוב ולרע.
רגעים נפלאים יש בסרט, וכמה הופעות לא רעות, אבל אני הייתי מסוייג ממנו בסופו של דבר כי הרגשתי שהוא המון סימבוליות ופחות סרט, כפי שכתבתי בפוסט ההמלצות שלנו לפסטיבל ירושלים. ועדיין הוא חוויה אסתטית מלאת מחשבה, כמוה אנחנו לא פוגשים כל יום בקולנוע המקומי.

"גט: המשפט של ויויאן אמסלם"
בעיני לא רק שמדובר בפייבוריט שלי לאופיר, אלא גם באחד הסרטים הישראלים הכי טובים שראיתי, ואחד הטובים של השנה עד כה.
החלק השלישי בטרילוגיית ויויאן אמסלם של האחים שלומי (בימוי, כתיבה והפקה) ורונית (בימוי, כתיבה ומשחק), אחרי "ולקחת לך אישה" ו"שבעה", מתרכז בניסיונותיה של ויויאן (אלקבץ) להשיג את הגט המיוחל מבעלה המתנכר (סימו אבקריין). התהליך הסזיפי והמעיק של ויויאן להשיג את החופש שלה מתמשך על פני כמה שנים טובות, ומועבר כולו דרך הפגישות בבית הדין הרבני, ממנו יצאו ויכנסו דמויות רבות שינסו להשפיע על מהלך המשפט והתוצאה.
על אף שכולו מתרחש בשניים וחצי חדרים, האלקבצים, יחד עם הצלמת ז'אן לפוארי והעורכת ג'ואל אלכסיס, מצליחים להפוך אותו לדרמה משפטית שגובלת בסרט מתח, שבסופו של דבר ישאיר אתכם בלי אוויר. ואם זה לא מספיק, קאסט השחקנים של הסרט הוא אחד המפוארים שאי פעם ראינו, כאשר כל שחקן שם נותן את הטוב שבתפקידיו. מעבר לרונית אלקבץ שממשיכה במיומנות את הדמות שכבר גילמה פעמיים, ואבקריין שהשקט שלו הוא אחד העוצמתיים ביותר שאפשר לדמיין, הסרט מתהדר בהופעות מגדירות קריירה של מנשה נוי (זוכה פסטיבל ירושלים), ששון גבאי, אלי גורנשטיין, וגם רובי פורת-שובל, אוולין הגואל, זאב רווח, דליה בגר ואלברט אילוז שמצליחים להיות בלתי נשכחים ובסצנה אחת.
הסרט מועמד ל-12 פרסי אופיר בקטגוריות הסרט, הבימוי, התסריט, שחקנית ראשית (אלקבץ), שחקן ראשי (נוי), שחקן משנה (גבאי), מוזיקה, עריכה, תלבושות, סאונד, איפור וליהוק.

אני גם מזכיר לכם בשמחה ובגאווה שביום שישי, ה-5 לחודש, תערך הקרנת בכורה נוספת של הסרט בשיתוף "סריטה" וקולנוע לב, שבסופו יתקיים דיון עם ג'ואל אלכסיס העורכת המהוללת. אין מצב שזה לא יהיה מרתק.

GETT POSTER BIKOROT.indd

"הגננת"
סרטו השני של נדב לפיד, אחרי "השוטר" שאני כה אוהב, ממשיך להוכיח את מה שחשבנו עוד ב-2011 – מדובר באחד הקולנוענים הכי מעניינים שעובדים עכשיו בארץ. נכון, הסרטים שלו אינם לכל אחד, והם לא בדיוק קראוד-פליזרים, אבל אם אתם מעוניינים בקולנוע מאתגר שמנסה לכופף קצת את החוקים של המיינסטרים, שווה לכם מאוד לראות את סרטו החדש המועמד לשלושה פרסי אופיר (תסריט, צילום, סאונד).
אישה צעירה העובדת כגננת שהיא גם משוררת חובבת וחובבנית בשעות הפנאי, מגלה שאחד הילדים בגן הוא משורר פנומן. בהתחלה היא לא יודעת איך להתייחס לגאונות הזו, אבל אז מחליטה לקחת אותו תחת חסותה, ומנסה להציג אותו לעולם אך גם לגונן עליו מפני הבינוניות והסכנות של העולם האמיתי.
שרית לארי היא הגננת, ולתפקיד המשורר הצעיר לוהק אבי שניידמן, שהופעתו לבד מצדיקה את הצפייה. עופר כתב על הסרט, שזכה בפרס הביקורת בפסטיבל ירושלים, כחלק מפרוייקט "שמע נא תחינתי" שלנו.

"הקפות"
סרט הביכורים של לי גילת (שתוכלו לזהות כשחקנית ב"בורג") דווקא הראה כוח יפה במהלך הקרנות האקדמיה, ובאופן די מפתיע נותר נטול מועמדויות לחלוטין, זאת על אף הופעות מצויינות של אסי לוי וליאור אשכנזי (בליהוק שנראה מוזר בהתחלה אבל מסתדר ככל שהסרט מתקדם), ותסריט עם הברקות רבות, אבל מבנה שקצת מקשה עליו.
הסרט מתחיל כאשר אהרון בן ה-13 מקבל במפתיע את הכבוד הרב של נשיאת ארון הקודש בחג שמחת תורה. הניצחון הוא כפול כי לא רק שאהרון מצליח לצוד את תשומת ליבה של הילדה אותה הוא אוהב, המשימה רבת היוקרה שקיבל על עצמו מהרב (אורי גבריאל, תמיד נפלא) תעזור לו סוף סוף להוכיח את עצמו מול אביו השרברב (אשכנזי).
הסיפור הזה כתוב מקסים ומשתדרג על ידי כמה ילדים בתפקידי משנה, במיוחד שי אלקיים שגונבת את הסצנות. יש אמנם משהו מוזר קצת בבחירות האומנותיות של הלוקיישנים, כאילו הם קטנים מדי מלהכיל את השחקנים ואת הצוות, אבל האווירה הנעימה של השכונה וההופעות משכיחות את כל זה. לקראת חלקו השני, הסרט מפנה את הזרקור מאהרון אל הוריו, ושם ישנה הרגשה של לאות מסויימת שקצת נמתחת מדי ומאיימת להשכיח את הרגעים היפים שמשובצים כיד המלך בסרט.
ובכל זאת, "הקפות" הוא סרט מתוק להפליא עם המון לב ואהבת אדם, והוא בעיני אחד המומלצים של יום הקולנוע הישראלי.

"יונה"
ההפתעה של פרסי אופיר האחרונים, סרטו של ניר ברגמן על פי  תסריט של דיתה גרי, שהגיע ללא באזז מקדים ועם שחקנים פחות מוכרים, ניכס לעצמו 9 מועמדויות בהם לסרט, בימוי, שחקנית ראשית, עיצוב אומנותי, עיצוב תלבושות, עריכה, מוזיקה, איפור וליהוק. אציין פה בהערת שוליים שהעובדה שתום חגי לא מועמד כשחקן משנה היא אחת הפאדיחות של האקדמיה השנה.
מדובר בביוגרפיה קולנועית על חייה הסוערים והקצרים מדי של המשוררת יונה וולך, שלאחרונה הפכה להיות מושא של קולנוענים מכל קשת היצירה העלילתית והתיעודית, כמו "שבעת הסלילים של יונה וולך – אוטוביוגרפיה תיעודית" של יאיר קידר ו"המקוללים" של חגי לוי. את וולך מגלמת התגלית נעמי לבוב, שלאחרונה התחלתי לשכנע את עצמי שהיא המובילה לזכייה בפרס השחקנית באופיר. נדע בעוד פחות מחודש.
אני חייב להודות שמעט התאכזבתי מהסרט, בעיקר כי הוא מתנהל כמו סרט ביוגרפי שגרתי מדי, מה שבא בניגוד לאישיות האקסצנטרית והפרועה של הדמות שבמרכזו. במיוחד כשהבחירה העלילתית שלו היא קפיצה על היי-לייטס בחייה של וולך, מה שמציג אותה כדמות היסטרית מדי, ללא מימדים. ועדיין, שחזור אמנותי מצויין, הופעתה של לבוב, ותפקיד משנה מדהים של תום חגי (כמובן שצריך לציין את לימור שמילה, המלהקת, על העבודה) בכל זאת הופכים אותו לסרט שרבים ימצאו בו עניין והנאה, גם אם אינם מיודעים עם יצירותיה של המשוררת.

"פרינסס"
סרטה הראשון של טלי שלום-עזר, זוכת פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים האחרון (יחד עם "גט"), היה בעיני אחת ההפתעות הגדולות של הקרנות האקדמיה (בסופו של דבר הוא מועמד בקטגוריות השחקנית הראשית, המוזיקה והליהוק).
סיפור התבגרות מצמרר של ילדה החיה עם אימה הגרושה ובן זוגה, מועבר על ידי שלום-עזר וציוותה בצורה שהולכת כנגד המובן מאליו של סרטים מסוג זה, ומייצרת עולם רדוף ומהפנט שהולך מסביב לרוע שמבעבע בו, ומטפל בנושא בעדינות ובאלגנטיות שכה נדיר למצוא. על אף שלקראת הסוף הסרט כן מזנק למקומות קשים לצפייה, קשה להסיר ממנו את המבט בעיקר בזכות הופעה מטלטלת של שירה האס, המוזיקה של ישי אדר, העריכה של נטע דבורקיס, והצילום של ראדק לדצ'וק ("לורה", "הבבדוק").
קחו נשימה ותצללו לתוך הסרט הזה.

הסרטים הנוספים שיקחו חלק ביום הקולנוע הישראלי הם: "טוביאנסקי", "ערבים רוקדים" ו"פנסיון פראכט", מה שיעביר אותי באופן חלק לשלב הבונוס, והוא – אילו סרטים ישראלים השתתפו בתחרות המרכזית של פסטיבל חיפה 2014, כי האיכות בשמיים ולמצוא זוכה מבין אלו זה כאב ראש לא קטן.

AtLiLaya_Pos

אתם ודאי יודעים שפסטיבל חיפה הוא האירוע הקולנועי האהוב עלי של השנה, ובכל שנה אני מתייצב לעשרה ימים מלאים, לטובת סיקור יומיומי של סרטי הפסטיבל. אני מקווה שגם השנה אצליח לעשות זאת באותה המתכונת.
השבוע התפרסמה רשימת הסרטים שמרכיבים את תחרות הסרט העלילתי, וכמה שאני לא מקנא בשופטי התחרות השנה.

סרטי התחרות הישראלית העלילתית פסטיבל חיפה 2014:
"את לי לילה", "יונה", "מיתה טובה" ו"תפוחים מן המדבר" שהוזכרו בטקסט למעלה, כשאליהם מצטרפים:
"טוביאנסקי" – סרטו של ריקי שלח ("אילוף הגוררת") שנשמט מרשימות האקדמיה ועלי להודות בצער שבצדק רב.
"מנפאואר" – סרטו הראשון, החכם והרגיש של נעם קפלן, עליו כתבנו באופיר ב"שמעו נא תחינתי".
"עמק" – של סופי ארטוס, עם נווה צור ("גאליס"), שגם הוא כיכב ב"שמעו נא תחינתי" ואפילו קיבל מועמדות לפרס השחקן הראשי באופיר.
"פנסיון פראכט" – תמר ירום ביימה קאסט עמוס שחקנים בעיבוד לספרו של אהרון אפלפלד.
"שקופים" – מושון סלמונה חוזר בסרט חדש, ראשון מאז "וסרמיל" המבטיח. סרטו החדש, המתרכז בבחור בדואי בדרום, הוא דווקא אחד הסרטים הישראלים היותר רגישים וכנים שראיתי לאחרונה, על אף דלותו ההפקתית שכנראה היא זו שמנעה ממצביעי האקדמיה להתייחס אליו.

זה אומר לא פחות מתשעה סרטים, חלקם שחקנים די חזקים. אני אישית הולך עד הסוף עם "את לי לילה" ו"מנפאואר" מתוך הרשימה, אבל על כך נרחיב יותר לקראת הפסטיבל. ואני חייב להודות שבאמת אין לי שמץ של מושג מי יזכה בפרסים. המתח מתחיל מעכשיו.

תגובות

  1. איתמר הגיב:

    בשני מקרים לא הבנתי את הלוגיקה שלך: 1. אתה פוסל את עצמך מלכתוב על "מיתה טובה" כי מומן בחלקו על ידי מקום העבודה שלך יס, אבל לא פוסל את עצמך מלפזר סופרלטיבים על "אפס ביחסי אנוש" שבו אשכרה הופעת?
    2. מה פשר ההערה לגבי שושנה חלוץ מרכזי: "מדובר בהצלחה אצל הקהל. או לפחות אלה הדיווחים שאנו מקבלים" ? מעל 150 אלף צופים ראו את הסרט, זה בהחלט עונה להגדרה של הצלחה אצל הקהל, אז מה אתה בעצם מנסה לרמוז, שהנתונים מזוייפים? ואם אתה לא מאמין לדיווחים של בתי הקולנוע באשר למספר הצופים, אז את המספרים של אפס ביחסי אנוש וגאליס אתה כן קונה , אבל את של שושנה לא? למה? כי אלה כן תואמים את טעמך האישי והוא לא? תמוה

    1. אור סיגולי הגיב:

      אשמח להסביר, אם כי היית יכול להבין לבד אם היית מתרכז.
      קודם כל, אני לא "מפזר סופרלטיבים" על "אפס", אלא כותב "אחד האהובים על הבלוג" ומפנה לטקסטים של חברי, לא שלי. איפה פה הבעיה?

      לשאלתך השנייה. לא, אני לא קונה את הדיווחים על "שושנה".
      מקווה שאתה תמהה פחות.

      1. THOR הגיב:

        מתוך סקרנות, למה אתה לא מאמין לדיווחים על "שושנה חלוץ מרכזי"?

        1. אור סיגולי הגיב:

          באופן כללי אני לוקח בערבון מוגבל דיווחי מפיצים, כמו, שאגב, צריכים להיות סקפטים לגבי ציטוטי מבקרים על פוסטרים. זה לעיתים קצת סוטה מהאמת לטובת יח"צ, שזה לגיטימי. פשוט צריך לזכור את זה.

  2. איתמר הגיב:

    לשאלתך שלך, לא. אני לא תמה פחות, אלא אפילו יותר, לאור העובדה שלא באמת התייחסת לסתירה שהעליתי ובייחוד שאתה ממשיך עם ההכרזה הזו אחרי יום כמו אתמול. אני מהמר שלא ניסית אתמול להשיג כרטיס לשושנה. אני כן. מבחינתי כל בית קולנוע באזור המרכז מרישון ועד גלילות בא בחשבון, וכל שעה מארבע אחה"צ ועד חצות. ונחש מה? לא הצלחתי להשיג כרטיס. בשום בית קולנוע, בשום הקרנה. לא זוכר שנתקלתי פעם בדבר כזה (כנראה שהייתי נתקל בזה גם אם הייתי מחפש אתמול כרטיס לאפס ביחסי אנוש, מודה שלא ניסיתי). אז כנראה ששושנה כן מצליח אצל הקהל , ככה, בקטנה. או שאותם גורמים מניפולטיביים ושקריים רכשו מראש את כל הכרטיסים בכל בתי הקולנוע בארץ כדי שנאמין להם. אם כבר תיאוריות קונספירציה, אז עד הסוף.

    1. אור סיגולי הגיב:

      ברצינות? אתה לוקח רק את היום שבו כרטיסים עלו עשרה שקלים כפקטור להצלחת סרט? אחלה.
      בכל מקרה, בכלל לא הבנת את הטקסט. אני מדבר על הדיווחים על השבועות הראשונים של "שושנה", לא על יום הקולנוע הישראלי. לי זה לא הסתדר בראש, אבל אין לי נתונים מדויקים. לאף אחד אין.

  3. אני אצטרף לחגיגה, אם יורשה לי.
    נתוני מכירת כרטיסים בקולנוע הישראלי הם תעלומה מתמשכת. המפיצים / היחצ מדווחים על כל מיני מספרים שאין איך לעמת, מלבד להביט בסוף כל שנה באיזו טבלה סודית שמישהו מדליף לפעמים בסינמסקופ. בקיצור, הם יכולים להגיד איזה מספר שהם רוצים ולנו אין ברירה אלא לקבל, או לפקפק.
    נמשיך עם המקרה של ״שושנה״, כי אני מתחיל להרגיש ששוב מתחילות קונספירציות על כמה אנחנו אובייקטיביים או לא. אז בסוף השבוע הראשון להקרנתו של הסרט דווח על מכירות של 40,000 כרטיסים (לדעתי יש לי תיעוד במייל). בחישוב מהיר זה אומר 100 הקרנות מלאות באולמות של 400 איש. 50 הקרנות בשישי ועוד 50 בשבת, מול אולמות שלהערכתי לא מתקרבים לממוצע הכסאות פר אולם בישראל. בקיצור, זה כמעט בלתי אפשרי מתמטית לעשות כזה מספר בסופש אחד. לכן, אני אישית בחרתי לפקפק מעתה והלאה.

    האם הסרט הזה מצליח? לגמרי. האם בתקופה בה יצא הוא לא היה הסרט הכי נצפה במולטיפלקסים אלא הפסיד ל״אפס ביחסי אנוש״ שרץ שם כבר שבועות, ועוד באולמות פחות מועדפים ומספר פחות של הקרנות? ועוד איך, ואת זה אפשר לבדוק בקלות באתר/אפליקציה של כל בית קולנוע רב-מסכים. אז עד שלא תהיה שקיפות, כל אחד בוחר בשיטה שלו. אני סופר הקרנות ומשווה עם מדד חמשת הנצפים ביותר. אחרים מאמינים ליחצ. אין סיבה להתרגש.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.