• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • חיים חדשים: ״דנקרק״ של כריסטופר נולאן
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

דאבל פיצ'ר: "לאנצ' בוקס", "מפריח היונים", "התעלות"

23 באפריל 2014 מאת אור סיגולי

מכיוון שבשבוע שעבר לא הייתה פינת דאבל-פיצ'ר, ומכיוון שבכל היקר לי לא הצלחתי למצוא משהו מתוחכם או מעניין במיוחד לשדך ל"ספיידרמן המופלא 2" אותו סקר עופר (שרק אציין במהירות שעל אף התסריט המחפיר, אני חושב שהוא סרט מהנה בצורה קיצונית), אני מרשה לעצמי השבוע לעשות קצת בלגן בסרטים שיצאו לאחרונה, ולהתייחס לכמה שפסחתי עליהם במהלך השבועות האחרונים.

"התעלות", שק החבטות של מבקרי הארץ והעולם, הוא בעצם הסרט הטרי ביותר השבוע. אליו מצטרפים "לאנצ' בוקס", הדרמה החביבה וטובת הלב מהודו; ו"מפריח היונים" הישראלי, סרטו של נסים דיין שמלרבה הצער לא התייחסנו אליו באריכות עד כה, אלא רק במהלך פרסי אופיר האחרונים.
אתם מוזמנים להתרענן בסקירה שכתבתי על "לאנצ' בוקס", בסקירה של אורון על "התעלות", ובהתייחסות שלנו ל"מפריח היונים" מהרגע שפתח את הקרנות האקדמיה של 2013, את מספר המועמדויות שאנחנו איחלנו לו, ואת מספר המועמדויות אותן קיבל בסופו של דבר.

אז פינת הדאבל פיצ'ר, בה אנחנו חושבים על צפיות משלימות מן העבר הקרוב והרחוק לסרטים חדשים ולוהטים (או במקרה של שלושת הסרטים האלו, סתם חדשים), תעבור השבוע בלא פחות משלוש יבשות שונות, עם סרטים מהודו, ישראל וארצות הברית, אבל גם הונג קונג ובריטניה. הכינו את הנודלס.
כי זה מה שאוכלים בבריטניה. סמכו עלי.

הסרט המרכזי: "לאנצ' בוקס" (The Lunchbox / Dabba)
בכל יום אישה צעירה מכינה לבעלה העובד ארוחת צהריים ושולחת אותה אליו בשליחות. בסטטיסטיקה מפתיעה, המשלוח לא מגיע אליו, אלא לגבר ערירי הנמצא לפני פרישה. מה הסיכוי שזה יקרה בהודו, הא?
באופן לא אמין תסריטאית אך מקסים מבחינה אנושית, האישה הצעירה והאיש הפחות צעיר מתחילים בחלופת מכתבים שגורמת לשניהם להפתח יותר ממה שחשבו, וכמובן להתמודד עם חייהם שלהם.
קשה לקרוא לסרט "קומדיה רומנטית" כי הוא לא לגמרי קומדיה והוא לא לגמרי רומנטי, אבל לפעמים התבניות עוזרות לנו להבין טוב יותר את העולם. יותר מזה, הלהיט ההודי החמוד והנעים לצפייה הזה, הוא סיפורן של שתי דמויות התקועות בחייהן ומוצאות נחמה במקום הכי מפתיע. ממש כמו הסרט ההונג קונגי המושלם ההוא משנת 2000.

הדאבל פיצ'ר: "מצב רוח לאהבה" (In the Mood for Love)
הסרט הראשון שעולה בהקשר של "לאנצ' בוקס", והוא מוזכר בכל טקסט שנכתב על הסרט, הוא "החנות מעבר לפינה" של ארנסט לוביטש משנת 1940 (וכפועל יוצא, גם הרימייק המעצבן משנת 1998 "יש לך הודעה"). בסרט הקלאסי ההוא שכולם אוהבים חוץ ממני, סיפור אהבה טקסטואלי ניצת בין גבר ואישה שבחיי היום יום די שונאים אחד את השני (ג'יימס סטוארט המושלם, ומרגרט סאלבן שאין לי שום זכרון ממנה). אבל זה קל מדי, והדאבל-פיצ'ר שונא קלות, אז למה לא ללכת לסרט אחר?
ובכן, כמה מדינות שכנות מהודו, ו-13 שנה לפני, ביים וונג קאר-וואי את מה שהוא בעיני יצירת המופת האולטימטיבית שלו, "מצב רוח לאהבה", שהפיל ברשתו המעוצבת להפליא אלפי צופים ברחבי העולם.
קשה לחשוב על שני סרטים שונים יותר ויזואלית משני אלו, כאשר בזמן ש"לאנצ' בוקס" הוא פשוט ומינימלי, "מצב רוח לאהבה" הוא עיצוב עמוס ומרהיב של כל פריים ופריים, אבל הגרעין הוא זהה. בסרט שזכה בשני פרסים בפסטיבל קאן, בתא המבקרים של לוס אנג'לס ושל ניו יורק ושל אורוגוואי (הכי חשוב), מגלים מגי צ'אנג וטוני לאנג המופלאים, שבני זוגם בוגדים בהם זה עם זה ומפתחים מערכת יחסים שאם תמצמצו אתם עלולים לפספס.
"לאנצ' בוקס" ו"מצב רוח לאהבה" מדגימים איך מביאים את אותן דמויות בדיוק ואותה דינמיקה באותה חוויה קיומית, פעם אחת בדרך נראטיבית ופעם אחת בדרך ויזואלית.

הסרט המרכזי: "מפריח היונים"
נסים דיין היה אחד המורים האהובים עלי בסם שפיגל, ומישהו שתמיד כשאני נתקל בו באירועים שונים אני חייב ללכת לדבר אתו ולראיין אותו על כל הסרטים שאני מצליח להזכר בהם. מי שהיה בשיעור או הרצאה שלו יודע בדיוק על מה אני מדבר.
"מפריח היונים" הוא הסרט הרביעי של דיין (לא כולל סדרת הטלוויזיה המונומטלית "עזרא ספרא ובניו" שחייבת איזה שידור חוזר בקרוב), והראשון מזה שלושים שנה. כששמעתי לפני כמה שנים שדיין חוזר אל כס הבימוי הייתי מאושר, אבל כן, שלושים שנה זה המון זמן בטח בנוף הקולנוע שהשתנה כמעט לחלוטין מאז.
"מפריח היונים" הוא עיבוד לספרו של אלי עמיר המתאר משפחה עיראקית, בעיראק, ואת הדינמיקה שלה בינה לבין עצמה, שכניה, והדילמות המשמעותיות שלה לגבי החיים בציון. לסרט שחזור ויזואלי יפה, שהביא לו מועמדויות לעיצוב ולתלבושות באופיר, וקאסט אטרקטיבי שכולל את יסמין עיון הצעירה והיפה (שמשום מה לא הייתה מועמדת לאופיר, למרות שהיא מהבודדות בקטגוריה שבאמת היו בתפקיד ראשי בסרט השנה), אהובה קרן (כן מועמדת לאופיר) ומצעד של אלפא-מיילז נהדרים הכולל את יגאל נאור, אורי גבריאל ומנשה נוי.
אני שמעתי שהסרט תופס נהדר אצל הקהל, ושהתגובה אליו חיובית במיוחד, וזה נפלא בעיני. אני מצאתי את הסרט מקסים ומשוחק נהדר, אך לצערי גם ארכאי מאוד, כמו הפקה טלוויזיונית מושקעת של הערוץ הראשון לפני אי אילו שנים. אבל אני מקווה שתמצאו זמן לראות אותו, גם בגלל חיבתי לדיין, וגם בגלל התגובות החיוביות שאני שומע מההקרנות.
אגב, אני ממליץ בחום על הריאיון המצויין שערכה איתו הילה רגב ב"עכבר העיר".

הדאבל פיצ'ר: "עיר של עצבות" (A City of Sadness)
לא התרחקנו הרבה מהדאבל פיצ'ר הקודם, ואנחנו עדיין בהונג-קונג, עם סרטו זוכה אריה הזהב של האו סיו-סיין.
"עיר של עצבות", שלמות קולנועית רחבה יריעה שמשום מה מעט נשכחה בחלוף השנים (ותודה לסינמטק ירושלים שהקרין את הסרט לפני כמה שנים בשישי בצהריים, שם זכיתי להזדמנות לצפות בו על המסך הגדול) וחבל שכך, כי מדובר בפאר, וגם באורים ותומים של כל סרטי המשפחות-בסכנה ההיסטורים מאז שנת יציאתו ב-1989. שני הסרטים מתעסקים בתקופות קשות של רדיפה ומשבר פוליטי, ומעמידים במרכזם משפחה אשר נאלצת לבצע החלטות הרות גורל לגבי אחדותה ושושלתה. לא מצאתי רפרנסים ישירים מבחינה קולנועית בין "מפריח היונים" ו"עיר של עצבות", אבל מכיוון שאני מכיר את ידיעותיו הקולנועיות של דיין, אין לי ספק שזה היה שם איפשהו ברקע.
"עיר של עצבות" לא חולק עם "מצב רוח לאהבה" רק את אותה מדינה, אלא גם את אותו השחקן הראשי, טוני לאנג, מי שידוע בתור קלארק גייבל של המזרח. אבל אם יורשה לי, לאנג אוכל את גייבל בלי סויה.
סיו-סיין הבמאי עדיין חי ופועל גם בגיל 77.

df-fb-acos

הסרט המרכזי: "התעלות" (Transcendence)
נדמה שיש הנאה מעט סאדיסטית של מבקרי ישראל בלצלוב ולבייש את סרטו הראשון של הצלם וולי פיסטר. הייתי אומר על זה משהו, אבל האמת היא שכולם צודקים. זה סרט נורא, ואני מניח שהתגובה החריפה נובעת בעיקר מרשימת האנשים, ה-A listers, שקשורים לפרוייקט הזה.
אבל לא רק, סרט המד"ב המתאר את השתלטותה של בינה מלאכותית בתפקיד ג'וני דפ (או להפך. זה די מבלבל) על תודעת אנשים, ואת מאבקם חסר ההיגיון של השלטון ושל כוחות גרילה בכוח העצום שאנחנו מעניקים למכונות. הסרט, בהחלטה תסריטאית אומללה ששאובת ממנו כל סיכוי לעניין או מתח, מתחיל בעולם שנשלל מכל יכולת טכנולוגית ומתאר בפלאשבק את השתלשלות האירועים שהביאה אותו למצב הביש הזה.
הקשר בין בני האדם והטכנולוגיה כפי שהוא מוצג בקולנוע העכשווי הוא בהחלט מרתק, אבל גם מאוד הפכפך. ישנם סרטים שהצליחו בתבונה רבה להעביר את הפחד והחשש מהמהירות בה אנחנו משתעבדים לטכנולוגיה, אבל לא מעט מהם – ו"התעלות" בהחלט ביניהם – נראים מיושנים עוד לפני שיצאו. בואו נגיד שמישהו בסרט אומר את המשפט "אנחנו חייבים לסגור את האינטרנט!" בשיא הרצינות, מה שלא מאפשר לקהל לקחת ברצינות שום דבר מהנקודה הזו.
בנוסף לכל זה הסרט סובל ממשחק רע מאוד (התפקיד הנורא ביותר של רבקה הול אי פעם, והשימוש הכי חיוור בקיליאן מרפי שנצפה על מסכינו. לפחות פול בטאני יוצא סביר), מחוסר תנופה קולנועית ובעצם מקרטוע בכל אספקט שאפשר לחשוב עליו.
הנקודה החיובית – "התעלות" מאפשר לי לכתוב שוב על אדגר רייט.

הדאבל פיצ'ר: "סוף העולם" (The World's End) – כולל ספויילרים. קראו רק אם ראיתם את הסרט.
2013 הייתה שנה מאוד פוריה בסרטי האדם-מכונה. הבולט והאהוב שבהם הוא כמובן "היא" (Her) עם התסריט זוכה האוסקר של ספייק ג'ונז, שיש לו המון במשותף עם סרטו של פיסטר. אבל אתם ודאי זוכרים שעל אף הערכתי הגבוהה אליו (ואהבתי חסרת הפשרות לחואקין פניקס) אני מאלו שפחות נלהבים ממנו, ולכן אם כבר – ישנו סרט אחר מהשנה החולפת שטיפל גם הוא בתלות האנושית בטכנולוגיה. נכון, זה היה רק בעשר הדקות האחרונות שלו, אבל הן היו עשר דקות שנונות, מתוחכות, חכמות ומצחיקות. יותר ממה שאפשר להגיד על רוב התת-ז'אנר הבעייתי הזה.
אז מסתבר שכל ההתפתחות הטכנולוגית שקיימת בכדור הארץ בעצם ניתנה לנו על ידי חייזרים, בתמורה לשליטה על מוחותינו הלא מפותחים. כך לפחות על פי "סוף העולם" שכתבו אדגר רייט ושחקנו הראשי סיימון פג. כאשר קבוצה של בריטים שיכורים מחליטה שלא מתאים להם להיות פודים של חייזרים, הבינה העליונה אומרת תודה רבה והולכת, אבל לא לפני שהיא לוקחת כל מה שנתנה לנו אי פעם.
ככה יוצא שהדקות האחרונות של "סוף העולם" מתרחשות ממש באותו קיום של הדקות הראשונות של "התעלות", ולפחות בזכרון קצת מפיגות את הטעם הרע של המד"ב האמריקאי החדש.

df-t-twe

תגובות

  1. uriglasberg הגיב:

    עד כמה "מצב רוח לאהבה" נגיש לקהל הרחב? (הכוונה לא לחובבי מהיר ועצבני אבל גם לא ארטהאוס)

    1. אור סיגולי הגיב:

      תלוי באיזו תחום גילאים מדובר. הוא מרהיב ויזואלית, אבל בהחלט לא לכל אחד, בעיקר בגלל הקצב האיטי והחוסר בדרמה על המסך.
      אם זה קהל צעיר הייתי מוותר. אם מדובר באנשים עם סבלנות, נראה לי שווה ללכת על זה.

  2. גבי הגיב:

    תיקון קטן, "עיר של עצבות" המופתי מתרחש בטייוואן ולא בהונג קונג.

    1. אור סיגולי הגיב:

      תודה.

השאר תגובה